ami
עמנואל שרון בסך הכל היה סמח"ט גולני, עשה דוקטורט במתמטיקה, היה מראשוני אנשי המחשבים בארץ, היה המנהל הראשון של מטה הסדר הקיבוצים ואחר כך היה יו"ר בנק הפועלים במשך שש שנים, כולל בתקופה שבה הבנק הפך מבנק בבעלות המדינה לבנק בבעלות פרטית.
חוץ מזה, הוא גם אחד האנשים שכולנו חייבים לו תודה גדולה על כך שמדינת ישראל לא פשטה רגל: ב- 1985, הוא היה מנכ"ל משרד האוצר, והיה לו תפקיד חשוב מאוד בתוכנית הייצוב שהורידה את האינפלציה מלמעלה מ- 400% בשנה לפחות מ- 20%. התוכנית שמה את ישראל על מסלול שהפך אותה ממדינה שלממשלה שלה יש כמעט 200% חוב-תוצר, למדינה שמקבלת מחברות הדירוג ציון A+ אפילו שהיא מתנהלת כבר יותר משנתיים בלי ממשלה ושנה וחצי בלי תקציב. אבל בכל זאת, מבחינה חדשותית, המוות שלו הוא לא משהו שחשוב לדווח עליו: במדינת ישראל שבה בכל יום יש חדשות, מי יכול לזכור את מי שהציל את המדינה לפני 35 שנים?
אודות עמנואל שרון בויקיפדיה בעברית
ראו גם:
הסיפור הזה מתחיל ב-1984. ישראל היתה נתונה במערכת בחירות מותחת, הפער בין המערך לבין הליכוד היה קטן ונסגר ככל שמועד הבחירות התקרב, ובינתיים מצבו של המשק התדרדר. האינפלציה השתוללה, וגרוע מזה, יתרות הדולרים של הממשלה הצטמקו. וזו, למעשה, היתה הבעיה האמיתית. כי אם הדולרים ייגמרו, הממשלה לא תוכל לעמוד בחובותיה, והתסריט יהיה אחד – פשיטת רגל (בסגנון יוון של ימינו).
כבר בזמן מערכת הבחירות היה ברור שהנושא הכלכלי יהיה הנושא המרכזי הממשלה החדשה תידרש אליו. ב-23 ביולי 1984 העם בישראל אמר את דברו – תיקו. יו"ר המערך שמעון פרס ניסה תחילה להרכיב ממשלה בעצמו, אך כשל. הנשיא יצחק הרצוג, אבא של, הוליך את פרס ויו"ר הליכוד יצחק שמיר לממשלת אחדות, שקמה ב-13 בספטמבר 1984. וכך, הקרקע הפוליטית שאפשרה את קיומה של תוכנית הייצוב הונחה.
בתחילה חשב פרס שיוכל לפתור את המשבר פשוט על ידי קבלת כסף מהאמריקאים. מי שהיה לימים נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, סיפר בראיון ל"כלכליסט" ב-2009 כיצד במקור פרס ביקש מהאמריקאים סיוע דחוף של 4 מיליארד דולר, ועוד הקמת קרן של 10 מיליארד דולר. אבל שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ, כך סיפר פישר, הבין שלשפוך עוד כסף מבלי לבצע שינויים תשתיתיים פירושו רק לדחות את הבלתי נמנע, ולכן שלח את הישראלים לבנות תוכנית כואבת לטיפול במשבר.
בלית ברירה חזר פרס לישראל, וניסה דרכים אחרות. חודשיים לאחר הקמת הממשלה, ב-12 בנובמבר, חתמה הממשלה על עסקת חבילה עם ההסתדרות, ולתקופת מה היה נדמה כי היא עובדת. אלא שאז האינפלציה חזרה להשתולל, משום שהתוכנית לא היתה מקיפה מספיק. גם עסקת חבילה נוספת, שנכנסה לתוקף בינואר שלאחר מכן, לא פתרה את המשבר.
בינתיים, שר החוץ האמריקני שולץ שלח לישראל שני כלכלנים – את סטנלי פישר הצעיר ואת הרברט סטיין – כדי להתחיל להפעיל לחץ על הישראלים שיגבשו תוכנית. הכלכלנים הישראלים אימצו את הלחץ האמריקני בשמחה (אם לא יצרו אותו בעצמם) בשביל ללחוץ על הפוליטיקאים.
צוות מצומצם בהובלת פרופ׳ מיכאל ברונו, אז ללא כל תפקיד רשמי, ומנכ״ל משרד האוצר עמנואל שרון, הרכיבו את התוכנית בחשאיות בהוראתו של ראש הממשלה שמעון פרס, מבלי לערב את נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום. יומיים לפני ישיבת הממשלה הוצגו פרטי התוכנית לראש הממשלה ולשר האוצר, וחלקה הודלף לתקשורת בשביל לרכך את המכה. לבסוף, ב-30 ביוני 1985, כשהכל היה מוכן ולא היה עוד לאן למשוך את הדברים, כינס פרס את הממשלה לדיון חירום.
