ami
ד"ר ג'אד נאמן אמנם למד רפואה והיה רופא קרבי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, אבל בסופו של דבר הוא עזב הכול לטובת יצירת סרטים ומחקר. את המלחמות בשדה הקרב החליף במלחמות מול קרנות הקולנוע על מימון ובמאבקים לקידום הקולנוע הישראלי.
ראו גלריית הצילומים בבלוג שכתבה הבת שלו ליבה נאמן
ג'אד היה אדם לוחם. הוא לחם במלחמות וגם קיבל את עיטור המופת (ב-1967), אבל הוא לחם גם מחוץ למלחמות. בזמן שעבד כרופא בבית החולים איכילוב הוא התחיל לעשות סרטים. בלי כסף, בלי אמצעים, בלי הכנה, סרט אחר סרט. ומכיוון שהיה אדם מקורי ויוזם שהסתער תמיד קדימה, הוא הקדים בסרטים הללו את הקולנוע הישראלי, ובעצם יצר אותו כל פעם מחדש.
כשהקולנוע הזה היה עדיין קולנוע לאומי־ציוני — פלמ"ח, קיבוץ, מלחמות — הוא עשה סרט על אשה צעירה שקונה שמלה חדשה ("השמלה", 1969). היו אנשים שזילזלו, "את מי זה מעניין סרט על שמלה?" אבל הסרט הזה התחיל את הגל החדש בקולנוע הישראלי, קולנוע אישי שג'אד הגדיר כ"קולנוע הרגישות החדשה".
למאמר המלא של נורית גרץ : יהודה ג'אד נאמן, 2021-1936 | מנוחת הלוחם
מאת רמי קמחי
ג'אד נאמן, בסיוע חברים, דחף להקמת "הקרן לסרטי איכות", שהחליפה ב-1979 את שיטת סבסוד הסרטים הממשלתית, שהתבססה על מכירת הכרטיסים לתמיכה בתסריטים על־פי איכותם. שיטת הסבסוד החדשה הבטיחה את שרידותם של סרטי הרגישות המודרניסטית החדשה ואיפשרה לקולנוע הישראלי להתבסס כקולנוע של איכות וכאורח בפסטיבלים בין־לאומיים.
סרטיו העלילתיים החשובים של נאמן משועבדים לראייתו זו של החברה הישראלית ומתפקדים, כמו סרטיו של ז'אן לוק גודאר, כמסות בתמונות ומהדהדים את הקונפליקט שבין הישראלי לצל השואה. אלה אינם "סרטי שואה" קלאסיים, אלה סרטים שבמרכזם דווקא המוסדות השייכים לצד הטסטוסטרוני של אוקסימורון ה"שואה והגבורה" הישראלי — צה"ל והשב"כ.
אקולוגיה נפשית זאת נחשפת בסרטו "מסע אלונקות" (1977), שם הן הטירון הסבון והמבוהל ויסמן (מוני מושונוב) והן מפקדו המחוספס יאיר (גידי גוב) מגיעים במהלך טירונות צה"לית סטנדרטית למצב בו אינם יכולים לשלוט בפחדיהם.
יחד עם פרס ישראל לאמנות הקולנוע, נאמן זכה גם בעיטור המופת הצה"לי. בעת הלווייתו סיפר אחד מחבריו שמה שהעיק עליו יותר מכל היה כישלון סרטו דובר האנגלית "רחובות האתמול" (1989), גם הוא מסה על התמדתן של טראומות השואה והנכבה בציבוריות הישראלית, שבאופן נבואי, כשש שנים לפני רצח רבין, סיפר על רצח שר חוץ ישראלי שביקש לכרות שלום עם הפלסטינים על־ידי איש שב"כ, שבסוף הסרט נרצח במכות על־ידי צעירים פלסטינים בברלין. נאמן היה יכול להשלים עם האדישות של הקהל הישראלי לסרטיו, אך יחס דומה מקהל אירופי פגע בו קשות.
מאת: נירית אנדרמן
ג'אד נאמן נולד ב–1936 בתל אביב, גדל בפתח תקוה, התגייס לנח"ל ושירת במילואים כמ"מ בצנחנים. לאחר שחרורו החל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה, אך כעבור זמן קצר עבר ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. ב–1965 קיבל תואר דוקטור ברפואה והחל להתמחות כרופא כירורג בבית החולים הדסה בתל אביב. בשלוש מלחמות — ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים — שירת כרופא גדודי בצנחנים, ועל הטיפול שלו בפצועים בקרב אום-כתף במלחמת ששת הימים קיבל את "עיטור המופת".
במקביל לעיסוק ברפואה חלם לעשות סרטים, וב–1966 עבד כמפיק בפועל של הסרט "סיירים" שביים מיכה שגריר. הוא ויתר על שכרו בסרט זה, ובמקום זאת קיבל ציוד וצוות לכמה ימי צילום שאיפשרו לו לצלם את סרטו הקצר הראשון "השמלה". שלוש שנים לאחר מכן צירף לסרט זה שני סרטים קצרים נוספים, ויחד יצאו השלושה — שכל אחד מהם הביא סיפור אהבה תל אביבי — תחת הכותרת "השמלה", סרט שהוקרן במסגרת "שבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן.
"השמלה" מיקם את נאמן בקבוצה חדשה של במאים מקומיים שהפנו עורף ל"קולנוע המגויס" ויצרו סרטים שהושפעו מהגל החדש האירופי של אותה תקופה (לצד אברהם הפנר, נסים דיין, דוד פרלוב, משה מזרחי, יצחק צפל ישורון, דן וולמן, אסי דיין ואחרים).
ראו גם :
יהודה ג'אד נאמן – ויקיפדיה