ami
אַבְרָהָם (אָבִי) בַּרְבֶּר הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, שירת כטייס קרב בחיל האוויר הישראלי וכמפקד בסיס נבטים ובסיס חצרים. היה משבויי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.
כתבה מס' 1
מאת: שי לוי , אתר פז"ם
7 באוקטובר 1973, מלחמת יום כיפור. המצב בחזית הגולן גרוע, חטיבה 188 התפוררה ולחטיבה 7 אין יותר מדי טנקים לבלום את הסורים. שר הביטחון משה דיין כבר מדבר על חורבן הבית והמערכת מחליטה להעביר את כובד משקלה לחזית הצפון.
כדי לחבר את חיל האוויר ליבשה צריך להשמיד את טילי הנ"מ הסורים. "זה מאושר כבר, קדימה", אומר מפקד חיל האוויר לפקודיו, ומבצע "דוגמן 5" יצא לדרך. 108 טייסים ונווטים רוכבים על 54 מטוסי פנטום, כמעט כל המערך השמיש נמצא בדרך לסוריה עם 194 טון פצצות מתחת לכנפיים.
"אני מדבר איתך ורואה את הגיחה בעיניים", אומר תא"ל בדימוס אבי ברבר, אז טייס על אחד הפנטומים שבדרך לסוריה. "החלק הראשון של הטיסה היה כיף לא רגיל. היה נתיב בזבוז זמן שטסנו דרומה כדי להתארגן כל הארמדה הזו ולצאת ביחד. טסנו לקרית גת, התאספנו ועלינו צפונה. טסים מאוד נמוך כשכל הארץ פתוחה לפנינו עד שבסוף חצינו את הירדן".
פה נגמר החלק הפסטורלי של הנוף היפה וכבר רואים מלחמה. "אתה רואה טנקים עולים ואת כל הרמה מלאה בעשן כשפה ושם רצים הליקופטרים. לאן שאתה לא מסתכל אתה רואה פנטומים. הכל רותח. אבל בקוקפיט אתה לא שומע את קולות המלחמה".
כשסיפרו לאבי ברבר שיהיה טייס פנטום הוא לא ישן כמה ימים מהתרגשות. במלחמת ששת הימים וההתשה עוד היה לוחם בנח"ל, לפנטום הוא הגיע שנה אחרי קורס טיס בגיל 24. "כאילו נבחרת להיות בין הטובים ביותר ואתה שואל איך אני אשתלט על המטוס הזה שכל גדולי הדור טסו עליו אז".
הוא מספר שאת טיסת הסולו עשה לו אביהו בן נון (לימים מפקד חיל האוויר) והטיסה הזו מלמדת משהו על אותה תקופה וקליטת הפנטום. "הוא חזר מתקיפה בתעלה, ואמר לי בוא נעבור לפני בבית כי אני צריך לקחת את הילדה לגן. אחרי זה יצאנו לאותה טיסת סולו", נזכר ברבר. "זה אווירון שסופג הכל אבל לא פשוט להטסה".
מטוסי הפנטום הגיעו בקצב גבוה מארה"ב, נחתו בארץ וקיבלו את המערכות של חיל האוויר. אז יצאו לתקיפה בתעלה במסגרת מלחמת ההתשה, כשתחילה ישראל שילמה לא מעט כסף על ביטוח. בהמשך הבינו את גודל האבסורד בביטוח מטוס שיום אחרי יכול ליפול במלחמה ועצרו את זה.
במלחמת ההתשה מטוסי הפנטום מפילים מטוסים בקרבות אוויר, כולל בקרב מפורסם נגד טייסים רוסים. אבל היו גם רגעים קשים, במיוחד מותו של סא"ל שמואל חץ ז"ל, מפקד טייסת 201 שמטוסו הופל על ידי טיל נ"מ.
כל חיל האוויר הפציץ אתרים ריקים
למלחמת יום כיפור הם כבר מגיעים כמערך של 4 טייסות פנטום, למעלה ממאה מטוסים והמלחמה הזו, הייתה בלי ספק הנקודה הכי קשה שלהם.
"ביום הראשון למלחמה מארגנים לנו רביעייה של פנטומים שהורידו לה פצצות ושמו ארבעה טילי אוויר-אוויר על כל אחד. מסתובבים באזור המרכז ומגנים של שמי המדינה", נזכר ברבר, "ואז שולחים אותנו לשארם, לשם הגענו אחרי התקפה של המצרים שאיבדו שם שבעה מטוסים. אנחנו נוחתים שם על מסלול פגוע ומדי פעם מוזנקים לאוויר".
באותו מבצע "דוגמן 5" איתו פתחנו את הכתבה, יצאו מטוסי הפנטום לתקוף סוללות נ"מ של הסורים ואז נרשמה התפתחות לא צפויה. "מה שלא ידענו זה שהסוללות היו ריקות כי הסורים הזיזו אותם בלילה", נזכר ברבר. "אז פגענו במקום, אבל המטרה לא הייתה. כל חיל האוויר הפציץ אתרים ריקים ויש גם הרבה נפגעים".
ברבר מוסיף שהיה כל כך מרוכז במשימה שלא ראה מטוסים נפגעים. "ניתקנו מגע צפונה ואחרי שתי דקות אני חוטף. עד היום לא יודע מה פגע, כנראה כדור קטן. האווירון לא רעד ולא כלום, כנראה רק מכה קטנה שאחריה נדלקה נורית הידראוליקה".
בשלב הזה הוא חושב שהכל בסדר, אבל אז הפנטום פשוט נעמד באוויר. אף אחד לא ידע שברבר והנווט שלו נטשו ונפלו בשבי. "ירו עלי כשצנחתי ופתאום אני מרגיש חום, מבין שפגעו בי. על הקרקע אני מנתק מהר את המצנח ורץ לאיזה תלולית כי יורים עלי כל הזמן". שם הוא סופג כדור נוסף ונתפס על ידי הסורים. "הגיעו אלי איזה 4 חי"רניקים שירדו מהמוצב ובסוף הגענו לבניין המטכ"ל הסורי".
בזמן שהיו בבניין המטכ"ל המקום הותקף על ידי חיל האוויר. הוא נפגע רק בקומות העליונות והסורים היו בטוחים שזה היה מכוון, אך בישראל כלל לא ידעו שברבר וכמה מחבריו היו שם. אחרי עינויים קשים ו-8 חודשי שבי ארוכים, ברבר שוחרר.
"ביום רביעי חזרתי מהשבי וביום שישי הייתה קבלת פנים בבסיס, לשם הגענו ממתקן החקירות. רן פקר ז"ל רואה אותי בקבלת הפנים. הוא מחזיק כוס ויסקי ואומר לי ברבר שתה. אני עונה לו רן אני 52 ק"ג אחרי שבי והוא אומר לי שתה. אז עניתי לי אני שותה שתי כוסות אם ביום ראשון אני טס. עד היום אני לא זוכר מה היה אחרי ששתיתי את הכוסות. אבל בראשון, ארבעה ימים אחרי החזרה מהשבי, חזרתי לטוס וזה היה החופש האמיתי".
הוא עוד לא ידע, אבל כמה שנים אחרי הוא יתמודד שוב עם הנ"מ הסורי. זה קרה ביוני 1982, סא"ל אבי ברבר מפקד טייסת 201 דוהר לעבר מערך הסוללות הסוריות שבלבנון. אותו מטוס, אותם טילים אבל סיפור לא פשוט ברקע.
"כאילו המשך של אותו הדבר", הוא מתייחס לכך ומשחזר, "אני חושב שמה שעבר לי בראש זה איזה מסכנים הסורים, הם לא יודעים מה אנחנו הולכים לעשות להם. לא הייתה פה נקמה וגם לא ידענו אז אם זה יצליח". וזה הצליח ובגדול.
במבצע ערצב 19 חיל האוויר השמיד את מערך הטילים הסורי ואת מה שקרה שם לומדים עד היום בחילות אוויר רבים בעולם. "תזמורת שנבנתה לכמה עשרות דקות בבקעת הלבנון", הגדיר זאת ברבר.
את המשימות שלה בערצב 19 טייסת 201 קיבלה על פי אמל"ח שהיה לה בשם אגרוף ירוק. "בגלל האגרוף וצינורות התדלוק 201 הייתה אמורה להיות זאת שתתקוף את הכור הגרעיני בעיראק", נזכר ברבר. "עוד עשינו מודל ביום האחרון, לא ידענו שאנחנו מתאמנים לזה. אבל אז מטוסי ה- F-16 הגיעו מוקדם מדי".
כתבה מס' 2
מתחת למצנח
מאת: איתי איתמר, אתר חיל האוויר
יולי 1970. סג"ם אבי ברבר מסיים את קורס-טיס מספר 62 במגמת קרב. הוא ממשיך לקא"ם על מטוס האוראגן ובהמשך הוסב למטוסי פאנטום והוצב בטייסת "העטלף".
"קשה לי להעביר את ההרגשה כשבישרו לי שאעשה הסבה לפאנטום. אני חושב שלא ישנתי שני לילות רצוף. באותה התקופה זו הייתה תחושה עילאית, הגשמת שיא שאיפותיך".
שנה וחצי לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור וטייסת "העטלף" ביצעה גיחות ומשימות רבות. "יש אלף טיסות שאתה לא זוכר כלום מהן" אומר תא"ל (מיל') ברבר. "אבל יש טיסות שנחקקות לך בזכרון ולא יוצאות. טיסות חווייתיות בעוצמה חזקה מאוד. אתה לא שוכח אותן. עשיתי מאות פ"מ צילום, אבל את הטיסה הזו אני זוכר בדיוק כמו שהיא. היא רצה לי כל הזמן בראש: הקולות, המראות בדרך לסוריה, נורית הצ'ק ההידראולי שנדלקת. אני מנסה לראות איזו מערכת נפגעה ופתאום נעלם לי האווירון. הכל עדיין חי מאוד".
עבור ברבר זו הייתה מעל יממה ללא הפסקה: בשלוש לפנות בוקר הוא נחת בבסיס לאחר שלוש גיחות, בבוקר טס לתעלה למטס הכנה לתקיפת טילים וכשחזרו לטייסת, גילו שהופנו לביצוע תקיפת טילים בסוריה.
זה היה מבצע "דוגמן 5" שמטרתו תקיפת סוללות הטילים הסוריות. "החלק הראשון של הטיסה עבר חלק", מספר ברבר. "המוביל שלי במבנה היה חבר עוד מימי הגן, צבי קנטור. בדרך חזרה לא טסנו ישר הביתה, אלא נאלצנו לעשות פנייה לכיוון צפון בגובה, לאפשר למבנים שבאו אחרינו לעבור מתחתינו ורק אז להנמיך. תוך כדי הנמכה, הרגשתי מכה קטנה מאוד באווירון", הוא מתאר. "עד היום איני יודע מה פגע בי. להערכתי זו היתה אש נ"מ, אף אחד לא ראה שום טיל באזור. לא חשבתי שזה משהו רציני, אבל כנראה שטעיתי".
המטוס איבד שליטה בשניות בודדות ולא היתה ברירה אלא לנטוש. "היינו מהירים מאוד ובגובה נמוך. האווירון נעמד, אני לא יודע לאיזה ג'י הגענו. כי ראשי נפל על מסך המכ"ם ונכנסתי לבלקאאוט. אני לא רואה כלום, רק שומע. כשהג'י משתחרר, אני מצליח להגיע לידית הנטישה התחתונה ומושך".
נטישה נמשכת בדרך-כלל שניות ספורות. בראש של ברבר היא נצרבה כארוכה הרבה יותר.
"החופה עפה והתחילה רוח. אני שומע את חופת הנווט, ברקע נשמע רשף של רקטות. אני ממתין וממתין עד שהכסא שלי יעבוד וזה נראה כמו נצח ואני מתעורר מהג'י על המצנח".
קוד המחשבות
כשההכרה חוזרת, המצב רק מחמיר. "פתאום אני מרגיש שחם לי בישבן", נזכר ברבר. "אני בודק ורואה שפגעו בי מאחור. את הנווט אני רואה במרחק 300 מטרים ממני מוקף חיילים סורים שתפסו אותו".
מה עובר בראשו של אדם תלוי בין שמיים וארץ אויב ומבין שבשניות הקרובות הוא ינחת על האדמה ויילקח בשבי?
"חשבתי רק על איך לא נפגעים מהכדורים שהם יורים כמו מטורפים", עונה ברבר נחרצות. "יורים עלי כל הזמן. אני נוחת, מתנתק מהמצנח ורץ להתחבא מאחורי מגדל אבנים והם ממשיכים לירות עלי. פה לא חושבים. זו השרדות חייתית לחלוטין. זה לא סרט, זה אמיתי. רצים אחריך ויורים בשביל לפגוע וגם פוגעים".
ואחרי שנתפס, נוצר מימד הבדידות: "אין סוף למחשבות. הן מחזיקות אותך שפוי", מסביר ברבר. "התקווה הזאת שאני אחזור, שתהיה ארוחת ערב עם חלה ונרות ונעשה טיולים ואיך תיראה הפגישה הראשונה עם אשתך. כל הדברים הטריוויאליים עבור אדם רגיל, שהוא עושה כל יום ובכלל לא שם לב אליהם, הופכים להיות משמעותיים וקושרים. זה לא פשוט, הניתוק הזה, שאין לך עם מי להחליף מילה. אתה הופך להיות ערני לכל צליל, לכל דפיקה, לכל צעד. אתה יודע לזהות אנשים על פי צעדיהם, לזהות מרחוק מה הם עושים. שמענו גם קולות מלחמה מהמקום בו נמצאנו. החושים מתחדדים מאוד".
והיה גם את הצורך להתרגל למצב החדש. "אתה כל הזמן חושב אם תעבור את החקירות בשלום, גם מבחינה פיזית וגם מבחינת המידע שמוציאים ממך. אתה יוצא מתחום הטיסה, מתוך איזשהו רחם חם ומהיר ועובר לעולם החיצון. אתה צריך לתת תשובות מיידיות להרבה מאוד דברים שמפתיעים אותך. לא להכל אתה מוכן. יש אתגר לעמוד בחקירות והטיפולים הפיזיים והג'יפה הגדולה שאתה נמצא בה, להתמודד עם זה בצורה מכובדת. מאוחר יותר מגיע החלק של הזמן שלא עובר, של הבידוד הארוך".
ויש גם אפילו רגעים נדירים של הומור. ביום השני בשבי, הלך מתורגמן סורי ליד תאו של ברבר ושאל את אחד השבויים האחרים לשמו.
"הקיר ענה: ‘מאיר שני'. תפסתי את עצמי בשערות חשבתי ‘מה, גם שוורצי פה? איזה כיף! העומס של החקירות לא יפול רק עליי'", הוא משחזר בחיוך.
האיש שבקיר
ברבר מעיד כי בתקופה שהעביר בשבי הסורי, למד שבני האדם הם חיות סתגלניות. אנחנו אפילו לא יודעים להעריך עד כמה.
"אנחנו מתאימים את עצמנו למצב ויודעים איך לנסות לשרוד. כל השאר תלוי בכוח ובחינוך ועם אילו ערכים באת. הייתה לי תקשורת טובה עם ה'קיר לידי', צביקה ורד, טייס מיראז' מטייסת 'הסילון הראשונה'. היו לנו חוויות משותפות עוד לפני השבי. היינו מדברים חצאי לילות בדפיקות על הקיר".
על מה אפשר כבר לדבר במצב כזה? מסתבר שעל הכל: קצת רכילות, קצת על הקיבוץ ועל מה שהולך לקרות. "היה קצת מידע מודיעיני שאספנו בשבי. היינו מתאמים מתי להחליף מזון שהיינו משאירים אחד לשני בשירותים".
בשלב מאוחר יותר הם הובאו לבניין המטכ"ל הסורי בדמשק. הבניין הותקף באותה העת ע"י טייסת ה"עטלף". על התקיפה במהלכה שהו שטייסי חיל-האוויר הישראלי בבניין ולא נפגעו, נכתבו אגדות רבות.
"חשבתי שמדינת ישראל במצב נואש. המדינה לא יכולה לסבול שיהיו לה שבויים ויחקרו אותם ולכן היא החליטה להשמידם", אומר תא"ל ברבר. "הרגשנו חוסר תוחלת. עד שהצלחנו להתעדכן כמה ימים מאוחר יותר, זו הייתה תחושה של 'אנחנו לא רוצים שבויים. עדיף לנו להרוג אתכם, אז שהחברים שלכם מטייסת 'העטלף' יעשו את זה".
"דווקא בשלב שבו כבר הוחזקנו כקבוצה, היו יותר משברים", מגלה ברבר. "היו רמזים שעומדת להתבצע איזו החלפת שבויים, אבל כלום לא קורה, מצבים בהם אנשים יכולים לשקוע ב'דאון'. בשלב כלשהו קלטנו שישראל נכנסה לתוך סוריה ומצרים. לא ידענו איך בדיוק ולאיזה עומק, אבל הבנו קצת מהסוהרים את הסיטואציה. גם שמענו את התותחים שלנו יורים לכיוון דמשק וזה לא היה רחוק", הוא צוחק.
געגועיי לקיסינג'ר
גם שמונת החודשים שנראו כמו נצח הסתיימו בסופו של דבר. "למזלנו קיסינג'ר הצליח לעשות את ההסכם תוך פחות משנה", אומר ברבר. "את הדרך לשדה-התעופה הבינלאומי של דמשק עשינו ללא כיסוי עיניים.
הוא זוכר את הכל: את הטרמינל, את המטוס השוויצרי שבא לקחת אותם, את הג'מבו שחלף בשמי לבנון עמוס בשבויים סוריים ואת הנחיתה בארץ שאחריה חזר לנתניה, עיר הולדתו.
"הוא זכה לקבלת פנים אדירה", מספר ג'ימי. "הוא הגיע לבית הוריו, שם חיכו לו אלפי אנשים. בכניסה לנתניה תלו שלטים, כמו ביום העצמאות. הגיבור חזר".
ברבר הרגיש קצת אחרת: "התחושה שלי לא הייתה של גיבור, אלא של מישהו שלא השלים את המשימה. אפילו קצת לוזר. לא הרגשתי שמגיע לי חיבוק מראש הממשלה, לא מסיבה ענקית. אמנם הלכת בשליחות מדינת ישראל, אבל לא סיימת את המשימה שהוטלה עליך. מבחינה מקצועית נכשלתי. חוץ מלפגוע במטרה, צריך גם לחזור הביתה ואני לא הצלחתי לחזור. שמע, נהרגו אנשים. מה לי מגיע יותר מאנשים שנהרגו? אין ספק שהתחושה הזו השפיעה על זה שרציתי לחזור לטיסה מבצעית. הייתי צריך להשלים את מה שמצופה ממני".
ארבעה ימים אחרי שנחת בארץ, סגן אבי ברבר אחז שוב בסטיק. חזר לשגרה, כמעט בלי למצמץ. לא עבר זמן רב עד שחזר לטוס במתארים מורכבים.
עבורו ועבור משפחתו, השבי בכלל לא היה נושא מרכזי בהוויה המשפחתית. "בעצם, עד לפני שלוש שנים הילדים אפילו לא שמעו את הסיפור", הוא מפתיע. "כל פעם עולה השאלה איך עשיתי את זה? האם עניתי לציפיות של מדינת ישראל? של המפקדים שלי? האם לא בגדתי בחברים שלי? זה היה האתגר. אני יודע שאנשים לפעמים מתלחששים, ‘הוא היה שבוי'. חלק מצפים לאיזה התנהגות לא נורמלית. זה ברקע, אך זה מעולם לא היה מוטו מרכזי".