ami
עדי מרקוזה הס , לא המרחק , לא הזמן
ePublish
2019
קרא, סיכם וליקט , עמי סלנט , עורך האתר " חיים של אחרים " : ביוגרפיות וסיפורי חיים"
סיימתי לקרוא את הספר המרתק של עדי מרקוזה הס , לא המרחק , לא הזמן , 2019 , וריכזתי כמה סקירות על הספר המרתק הזה וגם כמה תובנות משלי בעקבות הקריאה .
זהו סיפור אמיתי על אהבתם הלא תיאמן של גבר ואשה, הדוד והדודה של המחברת. במשך 16 שנים הם חיו במקומות מרוחקים, מבלי לדעת דבר איש על גורל רעותו, אך לרגע לא ויתרו או שכחו זה את זו. יונה נולד ביפו ב-1901, את רגינה, חלוצה שבאה לארץ ישראל מפולין, הכיר בתל אביב. הוריה נרדפו על ידי שלטונות המנדט הבריטי ובני המשפחה נאלצו לעזור את הארץ ב-1928 במשך שנים לא היה בין בני הזוג קשר, עד האיחוד המיוחל.
הגיבורים הראשיים בספר מבוסס על סיפור חיים אמיתי הם יונה ורגינה. הם הכירו במקרה בחנות הקטנה של אחותה חנה. יונה , נגר במקצועו , הביט ברגינה שבאה לעזור לאחותה, ומאז לא יכול היה לשכוח אותה. שניהם מאמינים בסוציאליזם ואף יותר מכך והם מצטרפים למפלגה הקומוניסטית בפלסטין שתחת המנדט הבריטי. הקומוניסטים נרדפים באותה תקופה על ידי הבריטים, ויונה נאלץ למלט את עצמו, זמן קצר לפני שהוא ייתפס וייאסר.
יונה מתנדב להילחם במלחמת האזרחים בספרד נגד הפשיסטים. מלחמתו אינה נמשכת זמן רב, הוא נפצע קשה ומבלה זמן רב בבתי החולים.
הרופאים נאלצים לקטוע את רגלו ולהתקין לו פרוטזה . ואז נאלץ לנוע עם קביים . בשלב מסוים הפצועים מגיעים לפריז עקב איומי צבא פרנקו ולשם מגיעה גם רגינה, שהיא כבר אשתו. אבל מסתירה את טבעת הנישואין לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית.
מכאן העלילה מסתבכת. בגלל פציעתו הקשה של יונה ובגלל הסולידאריות של הרוסים עם המתנדבים בספרד, הם מעבירים את הפצועים הקשים לבית חולים משוכלל במוסקבה ומצבו משתפר. הוא מקבל אזרחות, פנסיה ותעודת כבוד של גיבור רוסי. אלא שאליה וקוץ בה. כעת הוא תלוי ברשויות – אין הוא יכול לצאת מגבולות האזור אליו הוא נשלח בתום הטיפול הרפואי, וכמובן, אין אפשרות להביא את רגינה אליו. ( מקור , ד"ר אילנה מאור ).
יונה ברודקין
יונה ברודקין נולד ביפו בשנת 1901. למד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב, והיה בין תלמידי הגימנסיה שגורשו מן העיר בידי השלטונות העות'מאניים במלחמת העולם הראשונה. בבגרותו הצטרף ברודקין למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), שהוקמה בשנת 1919.
בדצמבר 1936 עזבו יונה ברודקין ואשתו רגינה (רבקה) את ארץ ישראל והיגרו לפריז, עקב הקושי במציאת עבודה בארץ, אבל בעיקר בשל רדיפות הקומוניסטים בידי שלטונות המנדט הבריטי, שהוציאו צו מעצר נגד ברודקין.
ברודקין התנדב להלחם לצד הכוחות הרפובליקניים במלחמת האזרחים בספרד (1936–1939). הוא נלחם בבריגדה ה-13, לצד מתנדבים אחרים מא"י-פלשתינה (מספרם הכולל של המתנדבים הארצישראלים מוערך ב-150–200). הוא נלחם בגדוד "הקומונה הפריזאית" במסגרת הבריגדה הבינלאומית ה-14, הידועה בשם "בריגדת המרסייז", שרוב חבריה היו צרפתים ובלגים. בפברואר 1937 השתתף הגדוד של המתנדבים בקרב חרמה. ברודקין נפצע בברכו בקרב והובהל לבית חולים, שם נאלץ הצוות הרפואי לקטוע את רגלו. הוא אושפז בבית החולים במורסיה למשך כארבעה חודשים, ונותח מספר פעמים.
בצילום למטה : מתנדבים מארץ -ישראל במלחמת האזרחים בספרד 1937
אחרי מלחמת האזרחים הציעה ברית המועצות לקבל לשטחה מתנדבים שנפצעו או חלו במהלך המלחמה, שברודקין היה ביניהם. הוא נשלח לסנטוריום ללוחמי ספרד בפאתי מוסקבה, בו שהה לצד מתנדב ארצישראלי נוסף, פנחס חפץ. ביוני 1941 פלשו מדינות הציר לברית המועצות, שנגררה למלחמת העולם השנייה. בעקבות התקרבות החזית למוסקבה, פונו המתנדבים לשעבר לקירגיסטן, שם שהו עד לסוף המלחמה.
יונה ורגינה ממשיכים להתכתב כל הזמן. יש קושי רב בהעברת המכתבים ותהליכי הצנזורה הקשים בברית המועצות. רק מיעוט המכתבים מגיע. ולמרות כול הקשיים והתסכולים, אהבתם ממשיכה להיות יציבה והם מקווים כל הזמן שיבוא היום והם ייפגשו. החברים רומזים לרגינה שאולי כדאי לה להמשיך ולחפש לעצמה חיים, אבל זה רק מכעיס אותה עוד יותר.
עדי מרקוזה הס שכתבה את סיפור החיים המרתק הזה , היא נצר למשפחת מוזס (ידיעות אחרונות), אף משלבת קטעי כותרות עיתונות מעיתון דבר, הבוקר והארץ על המצב בארץ ובעולם במהלך השנים ( מקור , ד"ר אילנה מאור ).
הרומן של יונה ברודקין עם המורה אולגה
בקרבת הסנטוריום הרפואי בו התגורר יונה ברודקין בקירגיסטן היו כמה בתי ספר שהקימו הסובייטים . בין הפצועים של מלחמת האזרחים בספרד והמורות בבתי הספר, מרביתן אלמנות מלחמה סוביטיות , נרקמו קשרים רומנטיים , יונה ברודקין שמר אמונים לאשתו אבל בשלב מסויים הוא נשבר ונוצר קשר רומנטי בינו לבין מורה רוסיה , אלמנת מלחמה בשם אולגה , לאחר כמה חודשים הוא החליט להפסיק את הקשר רומנטי עם המורה אולגה , לעזוב , ללא רשות, את האזור ולנסוע למוסקבה על מנת להתנתק מאולגה .
רגינה ברודקין מתגייסת לצבא הבריטי
רגינה ברודקין , רעייתו של יונה , נותרה בפריז לאחר שהוא הועבר לבתי חולים במוסקבה . היא ניסתה להגיע למוסקבה אבל , בדיוק אז פרצה מלחמת העולם השנייה והיא נותקה לחלוטין מיונה ברודקין . חודשיים לפני שהנאצים משתלטים על צרפת מצליחה רגינה להפליג בחזרה לארץ ישראל .
היא מגיעה חזרה לתל אביב , מתקשה למצוא עבודה יציבה ואז היא היא מתנדבת לצבא הבריטי, ליחידת הנשים ATS על מנת לסייע במאמץ המלחמתי נגד הנאצים ושותפיהם.
היא משרתת בבית חולים ליד קהיר, מרפאת בעיסוק של חיילים בריטיים שנפצעו בקרובות מול רומל וצבאו. החיילים מגיעים אליה כשמצבם כבר משתפר והם יכולים לתפור משהו כמו בובה או כרית או קישוטים למיניהם, הדורשים גמישות של היד והאצבעות. לא כולם מסוגלים אבל היא עושה ככול יכולתה וגם מסייעת לאחיות בזמנה הפנוי.
אחרי המלחמה
ב-1953 היגרה רגינה ברודקין, שהייתה ילידת פולין, מישראל לוורשה, בתקווה להתאחד עם יונה. היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפולנית, וסייעה לבעלה להגיש בקשה להגר למדינה. הבקשה התקבלה כעבור מספר חודשים, והשניים התאחדו בוורשה במאי 1956. בפולין קיבל ברודקין קצבת נכות כגיבור מלחמת ספרד, וכן חלקת קרקע לעיבוד.
לאחר שנים בהן סירב הזוג לשוב לישראל גמלה בהם ההחלטה לחזור. הסיבה המרכזית להחלטה הייתה גל האנטישמיות שפקד את פולין בעקבות מלחמת ששת הימים. בשנת 1969 יונה ורגינה שבו לישראל והתגוררו בדירת סוכנות בחולון.
רגינה עבדה במשרדי ההפצה של העיתון ידיעות אחרונות, ואילו יונה הועסק בבדיקת כרטיסי טוטו.
לאחר מות אשתו בשנת 1981 יונה עבר לחיות בדיור מוגן בשכונת רמת אביב. בשנת 1985 נפטר מדלקת ריאות. תרם את גופו למדע. אשתו רבקה (ילידת 1902) נפטרה ב-1981.
כמה סוגיות מעניינות בספר
חיילות הATS בצבא הבריטי
עדי מרקוזה הס מתארת בספרה המרתק את אורח החיים של החיילות בנות היישוב אשר התגייסו לצבא הבריטי כחיילות ATS ( חיל העזר לנשים בצבא הבריטי ) . חלק מהחיילות הוכשרו במצרים להיות נהגות משאיות וחלקן כמו רגינה ברודקין הוצבו ככוח עזר בבתי חולים צבאיים של הבריטים במצרים. היחס של הקצונה הבריטית לחיילות הATS , בנות היישוב היה הוגן ,וכפי שמתואר בספר התפתחו גם קשרים רומנטיים בין קצינים ומשק"ים בריטים במצרים לבין חיילות הATS , גם אחרי רגינה ברודקין חיזר מש"ק בריטי באחד המחנות במצרים , אף היא, לאחר לבטים קשים , שמרה על נאמנות ליונה ברודקין שהיה הרחק הרחק בברית המועצות אותה עת. היו גם מקרים שחיילות הATS , בנות היישוב , העבירו מידע להגנה אודות מצבורי נשק שניתן היה להעביר לארץ ישראל לסליקים של ההגנה .
בסך הכול שירתו במהלך המלחמה ב-ATS כ-3,500 נשים מארץ ישראל, בנוסף ל-700 ששירתו ב-WAAF. בין הנשים 50 קצינות, וקצינה בשם רחל מקלב-מזור הגיעה לדרגת "סיניור קומנדנט" המקבילה לדרגת רב-סרן בצה"ל. החיילות שירתו בתפקידי נהגות ואחיות ובתפקידי פקידות וחימוש. בתקופת קרב אל עלמיין השני הובילו הנהגות היהודיות מן ה-ATS חיילים וחימוש עד לעמדות הצבא הקדמיות.
שיטת הקיצוב הסובייטית
עדי מרקוזה הס מתארת בספרה המרתק את שיטת הקיצוב הסובייטית בימי המלחמה וגם לאחריה :
" במאמץ רב הגיע יונה אל האשנב ונעמד בתור. מבעד לאשנב ניבטה פקידה ממושקפת, פניה האפורים מתמזגים עם רדיד הצמר שהיה כרוך סביב כתפיה. כאשר הגיע תורו הושיט לה את תעודת הקיצוב שלו שלו והיא העיפה בה מבט, הושיטה לו לו חצי כיכר לחם והחתימה את התעודה. זו מנתו לאותו יום, ויותר מזה לא יוכל לקבל, אולי אף ליותר מיום" ( עמוד 110 בספר לא המרחק, לא הזמן ) .
מערכת הרכבות הסובייטית
עדי מרקוזה הס מתארת בספרה המרתק את מערכת הרכבות הסובייטית הענקית בימי מלחמת העולם השנייה. על מנת להגיע לקירגיסטן יונה ברודקין התחיל את מסעו ברכבת המשא הסובייטית באוקטובר 1941 , מסע מתיש שנמשך 42 יום דרך סיביר , טשקנט ועוד מקומות . אלפי פועלים ,אמהות הועברו בקרונות משא מסוג אשלון לקירגיסטן , קזחסטן וטשקנט . ברכבות המשא הללו אשר היו ללא מושבים וולא שירותים כולם נאלצו לשבת על רצפת קרונות המשא . יונה ברודקין נאלץ לשבת כמו כולם על רצפת קרון המשא בקור עז . מדי כמה שעות הרכבת הייתה נעצרת בשדות קפואים או ברציפים מרוחקים , ולנוסעים ניתנו רק 10 דקות לעשות צרכיהם . לעתים כמה נוסעים , בעיקר ילדים לא הספיקו לעלות לרכבת חזרה ונותרו לקפוא למוות בערבות סיביר בהם עברה הרכבת .
"גבר עלה לקרון בתחנה האחרונה, שבה אבדו לו קטיה ויוליה. האם קמה עמדה לצדו מתייפחת . האשה דיברה מתוך דמעותיה, " אוי סשה , סשה שלי . רצתי עם הילדים , וניה רצה פיפי ועשינו מהר מהר על הרציף ואפילו צעקו עלי , אבל הרכבת ברחה" ( עמוד 102 בספר לא המרחק , לא הזמן ) .
הפיקוח של הנ.ק.ו.ד על האזרחים בברית המועצות
כל מעבר בין עיר לעיר בברית המועצות חייב אישור של הנ.ק.ו.ד . כך לדוגמא , כאשר יונה ברודקין היה צריך לעבור רכבת שנעה מנובוסבירסק לטשקנט היה צריך לדווח לסניף המקומי של הנ.ק.ו.ד ולקבל את אישורם למעבר זה .
כאשר יונה ברודקין עבד במפעל תעשייה סובייטי הנ.ק.ו.ד שלח בני נוער מתנועת הקומסומול למפעל על מנת לפקח עליו ועל שאר הלוחמים הקומוניסטים ממלחמת האזרחים בספרד, נערים ונערות מתנועת הקומסומול ישבו בכל רחבי המפעל על מנת לצפות בעבודתם ליד המכונות .
נספח
המתנדבים היהודים לבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים בספרד
עם פרוץ המלחמה, בשנת 1936 היה ברור לרבים מן היהודים בעולם כי קו החזית במלחמה כנגד הפשיזם והנאציזם נמצא בספרד. אל התמיכה היהודית המסורתית בתנועות השמאל הקומוניסטיות, הצטרפה ההבנה כי יש לעצור את הפשיסטים בכל מחיר, וכי אם אלו לא ייעצרו בספרד, יהיה בכך משום אסון לאנושות וליהדות, כפי שאכן אירע. מסיבה זו היה מספרם של היהודים גדול במיוחד בקרב הבריגדות הבינלאומיות. בין המתנדבים היהודים היו אנשים שיזכו לימים להיות מובילים בתחומיהם, כבמאי פיטר פריי, אשר לימים יהיה בין הבמאים המובילים במדינת ישראל ולחם בשורות הלוחמים מקנדה. עם זאת, היו יהודים מעטים שנלחמו גם בקרב כוחות הצבא הגרמניים והאיטלקים בשרות הכוחות הפשיסטים.
כחמישית מן המתנדבים מכל האומות היו יהודים, מכל מגוון הקשת הפוליטית היהודית באותו הזמן – סוציאליסטים, קומוניסטים, בונדיסטים, אנרכיסטים וציונים. שיעור היהודים בקרב הסגל הרפואי בבריגדות היה כה גבוה, עד שנאמר כי שפת הדיבור שם הייתה יידיש. מעריכים את מספרם הכולל של הלוחמים היהודים בין 6,500 ל-8,000 מתוך מספר כולל של בין 35,000 ל-40,000 לוחמים. בין האמריקנים היה שיעורם גבוה במיוחד, כשליש מן הלוחמים.
לאור עובדה זו נשקלה הקמת פלוגה יהודית. לבסוף הוקמה מחלקה יהודית בפלוגת "דומברובסקי" הפולנית שפעלה במסגרת הבריגדה ה-13, והיא נקראה "פלוגת נפתלי בוטווין" על שם פועל יהודי שהוצא להורג בשל הריגת שוטר בפולין על רקע פוליטי. כמאה וחמישים יהודים שירתו בפלוגה, שהוקמה ב-12 בדצמבר 1937, מצרפת, בלגיה, ארץ ישראל ופולין. דגלה של הפלוגה היה סמל הכוכב משולש הצלעות של הבריגדה והמילים "לחירותכם ולחירותנו" בפולנית, יידיש וספרדית. Declaration by Botwin Company, www.marxists.org מציג את תג הזרוע של הפלוגה. הפלוגה הושמדה כמעט בקרב באסטרמדורה.
מספרם של בני ארץ ישראל שהשתתפו במלחמה הוא כ-160 איש – רבע מהם שירתו בתפקידים עורפיים ו-60 איש מן החיילים הקרביים נהרגו במלחמה. רובם היו קומוניסטים חברי הפק"פ שגורשו לספרד על ידי שלטונות המנדט הבריטי. תחילה הפק"פ ניסה להתנגד לכך מחשש שדבר זה יביא את סופה של המפלגה אולם לאחר שהתברר שלא יוכל לשלטונות המנדט הם אימצו את החברים היוצאים לספרד, גם מפני שחלקם היוו אופוזיציה פנימית במפלגה וגם כדי להתיישר עם עמדתן של מפלגות קומוניסטיות אחרות בעולם. חלק מהם כמו דוד קרון, זלמן זלצמן ויחזקאל פיקר לא היו שייכים לתנועות קומוניסטיות. מרדכי מילמן היה בין הבודדים שהגיעו לדרגות קצונה והוא פיקד על גדול 24 של הבריגדה ה-15.
כבר באוגוסט 1936 הקימו חוגי שמאל בארץ את "אנטיפא – האגודה לעזרת קורבנות הפשיזם והאנטישמיות", שניסתה לעורר מודעות למצב בספרד ולארגן סיוע כספי ופוליטי לכוחות הרפובליקה. עיתוני השמאל, כמו הארץ ודבר נקטו בקו פרו רפובליקאי, עיתון הבקר שהיה ביטאון ברית הציונים הכלליים, תמך במורדים ואילו הירדן ביטאונה של ברית הציונים הרוויזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי תמך באופן גלוי בפשיזם האיטלקי וייחל לניצחונו של פרנקו.
הציונים לא אסרו על אנשיהם להצטרף ללוחמים, אך בזמן בו השתולל המרד הערבי הגדול, והמאבק הציוני על הקמת המדינה ועל העלייה היה בשיאו, נראה היה, אם כן, כי הסולידריות הבינלאומית שסימלה ההצטרפות לבריגדות הבינלאומיות, אינה בסדר העדיפות של אנשי היישוב העברי, וודאי לא של הנהגתו. ידועה התשובה שנתן יעקב חזן מראשי השומר הצעיר לאיש קיבוץ כפר מנחם, דוד קרון אשר ביקש את רשותו להתנדב ללחימה בקרבות: "חניתה לפני מדריד". בין המתנדבים מארץ ישראל היו גם מספר ערבים פעילי המפלגה הקומוניסטית.
המתנדבים הארצישראלים ששבו ממלחמת ספרד נרדפו על ידי הבריטים. לרובם לא הותר לחזור בחזרה לארץ, והם היגרו לצרפת וארצות הברית ומדינות בדרום אמריקה. אלה ששבו נאלצו לשנות זהות. היו ביניהם שחזרו דרך פולין, והתחזו לחלוצים עולים. שירותם בספרד היה לסוד כמוס עד עזיבת הבריטים בשנת 1948.