ami
אישה שווייצרית בשם קורין הופמן נסעה לנופש לקניה בשנת 1986 ביחד עם בן זוגה. היא פגשה שם בלוחם בן שבט המסאי המתגורר בכפר נידח והתאהבה בו מיד.
היא הכירה , במקרה, את לקטינגה , לוחם המסאי משבט הסמבורו, כאשר בא לעזרתם כשהם מחמיצים את האוטובוס חזרה לבית המלון.
מאוחר יותר , בעיירה ששמה מרלאל, שבה היא פוגשת באליזבת , אשה לבנה שנשואה לגבר מקומי. אליזבת מזהירה את קורין מפני הקשיים הטמונים בקשר עם לוחם מסאי, שיחסו לנשים, למין ולמוסד הנישואים אחר לחלוטין מזה שהכירה עד כה; אך קורין אינה נרתעת.
היא מחכה שדבר שהותה במרלאל יגיע לאוזניו של בן השבט המסאי . ואמנם, ערב אחד ניצב הלוחם מחוץ לבית שבו היא מתגוררת, והיא הולכת בעקבותיו לכפרו, ברסאלוי.
למרות שהם לא דיברו את אותה השפה היא החליטה לעזוב את בן זוגה, את משפחתה ואורח החיים המערבי שלה והתחתנה איתו בכפר קטן ונידח בקניה.
לשבט המסאי יש מספר מנהגים מיוחדים כמו שתיית דם של עיזים, מילה של נשים. לאחר החתונה, הנשים מגלחות את הראש ועוקרות שן אחת. מעמד האישה הוא נמוך ביותר וכל מטרתה להביא ילדים לעולם ולגדלם. קורין הופמן חיה עם לקטינגה-לוחם שבט המסאי 4 שנים לא פשוטות בהן נחשפה לתרבות שונה לחלוטין מזו שלה,היא חיה באוהל קטנטן איתו ועם אימו שלא קיבלה אותה מעולם.. היא חלתה במחלות כמו מלריה ואף הביאה לעולם בת משותפת.
קורין הופמן נאלצה לעזור כל הזמן לחמותה בת שבט המסאי וללמוד לחיות ולהביא עצים ומים. היא פתחה חנות קטנה בכפר, למכירת סחורות בסיסיות.
בסופו של דבר-האהבה לא ניצחה. קורין נמלטה בשנת 1990 מאפריקה וחזרה לשוויץ עם ביתה , והשאירה את בעלה מאחור. פערי התרבות היו גדולים מדי ועם הזמן הם השפיעו על היחסים שלהם עד כדי אלימות מילולית ופיזית. קורין הוציאה ספר על חייה Die weisse Massai,
בעקבות הזמנת אחיו של לקטינגה (אחיו היה מורה בבית ספר ) היא חזרה לבקר את משפחת סמבורו בשבט המסאי לראשונה בשנת 2004. ביקור נוסף הגיע ב2010 , הפעם בחברת הבת שהייתה לה עם לקטינגה, בן שבט המסאי . היא כתבה על כך בספר נוסף Zurück aus Afrika
במשך כל השנים היא המשיכה לשלוח כספים וסיוע למשפחה של לקטינגה ולו עצמו .
בצילום למעלה , קורין וביתה , 2010
רקע אתנוגראפי
שבט המסאי, אחד מהשבטים הקדומים המרכזיים במזרח אפריקה, הוא שבט של נוודים למחצה החיים בעיקר בצפון טנזניה ובדרום קניה. למרות חדירת תרבות המערב לאפריקה וההשפעה הגוברת של הטכנולוגיה על אורח החיים באפריקה, בני שבט המסאי ממשיכים לנהל את חייהם בדרכם המסורתית זה דורות.
בני המסאי, אותם תוכלו לזהות בקלות בזכות לבושם הססגוני הבולט על פני הסוואנות הצהבהבות, מתקיימים בעיקר מרעיית צאן, ומשתמשים בעדרים שלהם לכל צורכיהם, החל ממזון המתבסס על בשר,דם וחלב ועד לחומרי בנייה. עושרו ומעמדו של בן שבט מסאי נאמד לפי כמות הבקר שברשותו, וזו גם משפיעה על מספר הנשים אותן יוכל לשאת. (מקור)
התלות בבקר
בני שבט המסאי מאמינים כי האל אנגאי העניק את הפרות במתנה לשבט, ובשל כך כל הפרות בעולם שייכות בעצם לשבט המסאי. בני השבט מבססים את כל קיומם על עדרי הבקר הגדולים שהם מגדלים. סחר החליפין בשבט נעשה באמצעות פרות, שמהוות מטבע עובר לסוחר. המעמד החברתי של בני שבט המסאי נקבע בהתאם למספר הפרות שיש בבעלותם. בני השבט אף קונים להם נשים ומשלמים תמורתן בפרות. המסאים ניזונים בעיקר מחלב הפרה ומדמה. בני השבט מאמינים כי דם הפרה חשוב לבריאותם ומאריך חיים. לכן, הם נעזרים בחץ ארוך כדי להקיז דם מצוואר הפרה ושותים את הדם בעודו חם. (מקור) .
למרות המוניטין שיצאו לבני המסאי, כלוחמים נועזים – הם אינם צדים את מזונם אלא מתבססים בעיקר על הבקר והצאן אותם הם מגדלים. כל צרכי המסאי מסופקים ע"י הבקר: הם אוכלים את בשרם, מכינים בגדים מעורם, מכינים את הבקתות שבהם הם גרים מגללי הבקר, שותים חלב מדי יום (אדם בוגר שותה בממוצע כליטר חלב ביום!) ובטקסים מיוחדים גם משקה העשוי מחלב המעורבב עם דם הפרה.
עושרו של אדם בשבט נמדד במונחים של בקר וילדים: ככל שעדריו של הגבר גדולים יותר כך יוכל להרשות לעצמו לשאת יותר נשים, עבורן הוא משלם למשפחותיהן בראשי בקר. וככל שיש לו יותר צאצאים – כך ייטב. אך אדם שיש לו רק אחד מהשניים עדיין ייחשב כעני ( מקור).
אורח החיים של הלוחמים
פניהם של הלוחמים בני שבט המסאי צבועים בצבע אדום או בצבע כתום עז. שיער ראשם צבוע אף הוא אדום והוא שזור צמות. הלוחמים לובשים גלימה אדומה בוהקת, המהווה את אחד מסממניהן המובהקים של בני השבט. גם נשות השבט עוטות על גופן סוג של גלימה אדומה. הלוחמים נושאים שלושה סוגים של כלי נשק: חרב, חנית ואלה והם מופקדים על הטיפול בעדרי הבקר. הם מחפשים אחרי שטחי מראה חדשים ושומרים על הפרות מפני שודדים. על הלוחמים מוטלות הגבלות קשיחות באשר לנישואין. לוחם צעיר אינו מורשה לשאת אישה עד אשר יעבור שורה של טקסים, אשר יכשירו אותו לתפקידו כלוחם בכיר ויתירו לו להינשא. עם זאת, הלוחמים הצעירים רשאים לקיים יחסי מין. אך הם אינם רשאים להינשא לנשים איתן קיימו יחסים. נישואין לא יתקיימו גם במקרה של הריון. הורי האישה ישיאו אותה ללוחם אחר אך לא לאבי התינוק (מקור)
האשה בשבטי המסאי בקניה
האישה המסאית נחשבת לרכוש הגבר; היא אינה יכולה לקבל ירושה, ותפקידה העיקרי הוא גידול הילדים. מצד שני, לאחר הנישואין היא חופשיה לבחור מאהבים כרצונה, כל עוד הם משתייכים לקבוצת גיל של בעלה. שם היא מוצאת אהבה, ובתמורה מתגמלת את מאהביה, ולא את בעלה, בשרשראות וצמידים המביעים את שביעות רצונה (מקור) .
אתי דיין בחרה לגור 15 שנה בכפר של שבט המסאי בקניה. בספרה היא מתארת איך נראים החיים בבתים עשויים מגללי פרות, בלי חשמל ובלי מים
אחד הנושאים המרתקים שעוברים כחוט השני בספר הוא אמהותה של דיין. עד בואה לקניה היא חייתה מבחירה ללא בן זוג וללא ילדים. והנה, פה אימצו אותה כמה ילדים והיא היתה לאמם. כעבור זמן הבינה ש"בואם של הילדים אלי לא היתה מקרית, זו דרכם של המסאים לקלוט נשים חדשות". האחריות לילדים מעניקה לאשה חדשה בכפר משמעות קיומית. היא ממלאת את ביתה בקולות שמחים, מחברת אותה למשפחותיהם של הילדים בקשרי ידידות ומכניסה אותה לעניינים כאחת הוותיקות. "התברר שילדים מועברים לא רק לנשים החדשות. נשים עקרות או מבוגרות שהפסיקו ללדת אבל כוחן במותניהן מקבלות ילדים לטיפולן וכמוהן גם נשים צעירות המטופלות בתינוקות וזקוקות לעזרה בבית". הילדים הם מעין קניין משותף שכולן דואגות לו ונשכרות ממנו.
יותר מזה — וזה באמת הופך עולמות מבחינת הקורא הישראלי — "החברה המסאית מעבירה ילדים ממשפחה למשפחה כחלק מהכשרתם לחיים בוגרים, כחלק מתהליך יצירת קשרי קירבה בין משפחות אבל בעיקר כחלק מתפישה עמוקה שעיקרה: אין להיקשר. לא לבגד, לא למיטה, לא לבית, וגם לא לאבא או לאמא. ככל שתיקשר פחות, כך תסבול פחות מתחושת אובדן של אב, של אם, של בית וגם של חפצים". ( פרופסור יובל אלבשן אודות ספרה של אתי דיין שהתגוררה 15 שנה בכפר של בני שבט המסאי )
ההבדל בין החברה המערבית למסאית הוא תהומי. בעוד שאצלנו עושים הכל כדי לחזק את הקשרים בין בני המשפחה, ומנסים לאמץ את הקשר בין האדם לבין החברה שבה הוא חי והמולדת שלו, אצל המסאים זה נתפש כמעט כמגונה. הרי אם תהיינה שנים שחונות האנשים ייאלצו לנדוד למקומות חדשים, "ובלאו הכי בית שעשוי משלד עצים ומגללי פרות לא יחזיק מעמד עוד שנים רבות". זה כמובן קשור לכך שהסיכוי לחיים ארוכים של ההורים קטן בחברה שבה תוחלת החיים הממוצעת עומדת על כ–55 שנה. לכן, מרגע שהתינוקות מפסיקים לינוק הם מופרדים מאמם ומועברים לאם אחרת בכפר אחר. באותו אופן הם יעזבו אותו. ילד מסאי, מספרת דיין, "צובר בחייו כמה אמהות". דיין מדגישה כי הקשרים הרופפים במתכוון לא באים על חשבון החום והאהבה שדרושים לגידול ילדים, שכן במקום האם הביולוגית מוקמת למעשה "מערכת עוטפת של אמהות שמוודאת שאף ילד או נער לעולם לא יהיו לבד".
אגב, אפילו לשמות הם לא נקשרים. בנות מחליפות את שמן הפרטי ואת שם משפחתן בערב הגעתן לבית בעליהן והגברים יאבדו את שמם ברגע שייוולד להם בן בכור. וכשבחור צעיר מת, כל האנשים בעלי השם שלו מחליפים את שמותיהם כדי שלא לצער את משפחתו בהזכרת שמו ( פרופסור יובל אלבשן אודות ספרה של אתי דיין שהתגוררה 15 שנה בכפר של בני שבט המסאי )
מתוך ראיון עם אתי דיין , 2016
אתי דיין, בת 57, מדריכת טיולים, בעלת תואר שני במדעי אפריקה, מתגוררת בשמורת המסאי מרה שבקניה.
אחת מהשבט: הישראלית שחיה בקניה עם שבט המסאי
המסאים מאוד קשורים לילדים שלהם, שלא תביני לא נכון. אבל הפרה היא הכל. היא הרבה מעבר לאוכל, מזון, חומר לבניית בית ומה שלא יהיה, היא בעצם ערך. היא מגדירה את האישיות שלהם, את האושר שלהם, את מספר הנשים שהם יכולים לשאת, היא מגדירה כל דבר.
היא המדד. גבר עם עדר עצום משול לגבר שעשה אקזיט וקיבל שער ב"דה מארקר".
ממש. הגאווה הגדולה ביותר לגבר המסאי זה לצאת בבוקר עם הפרות, כשהן מקיפות אותו הוא בהתעלות מטורפת, ממש כאילו נסע בהאמר במרכז תל אביב.
מעניין דווקא הקשר הרגשי החזק אליהן. יש קטע שבו את מתארת איך אדם שפרתו נטרפה בוכה ומתמוטט ומבכה אותה. לעומת זאת, לאם שמאבדת את תינוקה אומרים הסובבים "למה את בוכה?" תסבירי את זה.
אני פשוט לא יכולה להסביר. זה באמת קטע מטורף. אני חושבת שהאובדן האישי של התינוק מתקשר לאלוהים. לרצון האל. זה הגורל, כך רצה האל ובכל מקרה נולדנו למות. את העניין עם הפרה פשוט אי אפשר להסביר.
ככלל, תפיסת הילדים בתרבות המסאית שונה. למעשה, מגדלים אותם במין מודל שיתופי ( מקור)
המסקנה שלך, מניסיונך, היא שאי־אפשר לפרוץ את התבנית הזו?
אני לא חושבת שאפשר. ראיתי את זה עוד קודם, למשל, כשעבדתי כמדריכת טיולים בסיני וראיתי את כל התיירות שמגיעות ומתאהבות בבדואים ועוברות לחיות שם, וזה לא עבד. לא באמת. זה היה אקזוטי ויפה ומצוין עד רגע מסוים שאתה מבין שזה מה שיש. את יודעת, לא רחוק ממני גרה הולנדית שהתחתנה עם מסאי. כשאני הגעתי לשם היא גרה שם כבר שלוש או ארבע שנים.
וטיפסה על תקרת הגללים שלה.
הגעתי לבקר אותה בממוצע פעם בחודש, היא היתה זורקת פתקים על השולחן שהיא כתבה בהם "אני משתגעת", "שמישהו יציל אותי". התברר לי שמהיום שבו התחתנה לא היה לה אוטו, היא פחדה להסתובב שם, אז היא פשוט ישבה בבית שלה מול הנוף המדהים, והשתגעה. בשיחות שלי איתה אמרתי לה באופן גלוי — תדעי לך שאם לא הייתי מדריכת טיולים ולא הייתי אחת לכמה זמן יוצאת, מדברת את השפה שלי, משתמשת בעולם הדימויים שלי, גם אני הייתי משתגעת. אי אפשר להתכחש למקום שממנו באת. היא, למשל, לא העזה לנסוע אפילו פעם אחת לאירופה מאז שהגיעה.
היא פחדה שאם היא תיסע היא לא תחזור.
כן. וזה מה שקרה בסוף.
***
בספר את כותבת על טקסים שנכחת בהם. טקסים שסגורים אפילו בפני נשות הקהילה.
אגיד לזכותם של המסאים שברגע שהם קיבלו את ההחלטה לקבל אותי, הם עשו כל מאמץ, אפילו מאמץ יתר, להכניס אותי לתוך תוכם של העניינים. הם איפשרו לי להיכנס לטקסים שהם לא רק לא לזרים, הם גם לא לנשים. שרק לגברים מותר להיות בהם, וכשמישהו היה שואל, רגע, למה היא נמצאת פה? התשובה לא היתה כי היא זרה והיא לא משלנו, ולמי שלא משלנו מותר, אלא "עוד לא מלו אותה, ולמי שלא נימולה מותר". זה כמו שלילדים מותר להיות בכל טקס כי הם לא נחשבים גברים או נשים (מקור).
תפיסת הילדים בתרבות המסאית שונה. למעשה, מגדלים אותם במין מודל שיתופי.
הילדים גדלים בחצר המשפחתית — הכפר. בכפר יש הרבה מאוד בתים וכל בית שייך לאשה, והם עוברים בין הבתים. כל זמן שהם יונקים הם קשורים לאם, אבל ברגע שהם עומדים על דעתם, יש כלל ברור שאומר — ילד שעומד על דעתו לא יכול לישון בבית אם האבא נכנס לישון עם האמא. אז מגיל ארבע חמש, ערב ערב, הילדים מתחילים להתרוצץ בכפר ולחפש איפה יש בית שאין בו גבר. הרבה פעמים הבית שלי הוא הפתרון, והיו לילות שבהם 16 ילדים הצטופפו בבית שלי על מזרן אחד. הם אף פעם לא ישנים על אותה מיטה. לא נקשרים למיטה. הילדים הם בעצם דרך להקים רשת חברתית, לשפר את סיכויי ההישרדות של האם. דרך הילדים מתחילות להסתעף כל מיני מערכות יחסים. נגיד, חברה טובה ילדה תינוק? את שולחת לה את הבת הגדולה שלך, שתעזור לה לקושש עצים, לשמור על התינוק. יש בצורת באזור מסוים? שולחים את הבן הקטן למשפחה במקום אחר. כל הילדים עוברים כל הזמן. אבל אני חייבת להדגיש, הם יודעים מי ההורים הביולוגיים שלהם, הבית הוא תמיד הבסיס.
אבל אין קביעות בחייהם. זה מעניין. כי בקודים המערביים יגידו שקביעות זה הדבר החשוב ביותר להתפתחות תקינה של ילדים.
ואז מה קורה כשהקביעות נעלמת? אז מתחילה החרדה. לילדים המסאים אין חרדת נטישה, וזה מדהים. מצב הנדודים הוא המצב הנתון, הוא הקביעות, היכולת לישון כל לילה בבית אחר, עם אמא אחרת.
את עצמך בחרת שלא להביא ילדים.
כן. מגיל צעיר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי, שאני צריכה חופש מוחלט, שאף אחד לא יהיה תלוי בי.
ואז את מגיעה לשבט המסאי והופכת למשפחה מרובת ילדים.
כן. שבעה ילדים גדלו אצלי. הראשון, טירישה, היה בן 16 כשהגיע אלי. נער סקרן שבאמת פתח בפני צוהר לעולמם של המסאי, והוא זה שהתחיל להביא ילדים אחרים. אבל ילדים אפריקאים הם ילדים אפריקאים, זה משהו שונה לחלוטין. הם מכבסים לעצמם את הבגדים מגיל צעיר, הבנות עושות תחרות בינן לבין עצמן מי תצליח לקושש יותר עצים או להביא יותר מים. הנכדה שלי, ננטיה, שהיא בת תשע, כבר סוחבת מכלים של עשרה ליטר על המצח.
לא אני לימדתי אותה. אף אמא לא באה ואמרה לה תסחבי. זה בא מתוכה. עכשיו, אני, בתפיסה המערבית שלי, חשבתי שאם יהיו לי ילדים אני אצטרך לעבוד בשבילם. אצל המסאים זה הפוך. כשיש לאשה ילדים היא מפסיקה לעבוד. במשפחה מסאית ממוצעת, למשל אמא תגיד לילדה בת 12, תביאי לי את הסיר שבחוץ. זאת בת ה–12 אומרת לבן התשע, תביא את הסיר שבחוץ. בן התשע אומר לבן השבע תביא את הסיר שבחוץ, ובת השלוש תרוץ להביא את הסיר.
הילדים עזרו לך להיטמע בחברה המסאית.
הדבר החשוב ביותר שהם הביאו לעולם שלי זה את הקשר עם המשפחות. זה העניין עם הרשת החברתית. כל אמא או אבא שנתנו לי ילד ראו את עצמם כערבים לשלומי.
את כותבת בספר על התפיסה הזאת של המסאים — לא להיקשר. זה משהו מהותי בתרבות שלא בא לידי ביטוי רק בגידול הילדים.
הם לא נקשרים לכלום. בן אדם יכול להגיע עם חולצה חדשה, נגיד, שהוא קנה. אם חבר יחמיא לו עליה, הוא מיד יוריד וייתן לו.
אין בעלות. אין רכושנות.
כן. בהתחלה זה הטריף אותי. הייתי חוזרת מטיול, מביאה לילדים שלי מתנות. הם היו שמחים — וואו, אני לא מאמין, שעון. אחרי שעה הייתי רואה את השעון על יד של מישהו אחר.
זו תפיסה כמעט בודהיסטית. אין משמעות לחומר. הכל בר חלוף.
לא נקשרים לכלום. אפילו בית זה דבר שמפרקים אותו ואחרי שבע שנים בונים מחדש, כי הבתים בנויים סביב מרכז הכפר, והפרות ישנות בהם כל לילה כשהן חוזרות מהמרעה. אז בהתחלה משתמשים בצואה של הפרות כדי לבנות את הבתים, אבל לאט־לאט היא מצטברת, המקום מתחיל להזדהם, האדמה הופכת לבוץ, הבתים נוטים על צדם.
ואז הם פשוט נוטשים את הכפר ובונים כפר חדש.
שיכול להיות אפילו 50 מטר ליד. לא הולכים רחוק. מה הפרדוקס של הבית שלי? שהוא מאבן, והוא עומד יציב. ואז הכפר עכשיו כל הזמן נע סביבו.
***
אחד הדברים המעניינים בספר, מבחינתי, היה שמצד אחד את מתארת חברה מאוד פטריארכלית, הגברים שולטים, הנישואים מאורגנים, אב ישיא את בתו בת ה–16 לגבר בן 60, בגלל העדר שלו. מצד שני, נהוג בחברה הזאת סוג של חופש מיני שאנחנו לא ממש מכירים.
המסאים מאמינים שכדי שהילדות יתפתחו ויהפכו לנשים הן צריכות מגע של גבר. הרציונל מאחורי הרעיון הזה, שאכן נראה לנו מגוחך או מזעזע, הוא שהילדות נישאות בגיל צעיר. בחברה שלהן לא מעוניינים שהן יינשאו כשהן חסרות ניסיון.
אין חשיבות לבתולים. להפך.
להפך. ואם אשה מגיעה לנישואים כשהיא בהריון, אז זה בכלל מצוין, כי אז יודעים שלא קנו חתול בשק ושהאשה פורייה.
הילדות בעצם מאבדות את בתוליהן — אבל עם נערים, נכון? לא עם גברים מבוגרים.
עם נערים שהן בוחרות. לגברים זה נחשב בושה להתעסק עם ילדות שלא מלו אותן. אז הן מתעסקות עם נערים בני גילם, ויש להן סיפורי אהבה. זה לא נעשה בכפייה. נהפוך הוא, הבנות כל הזמן מתחרות על החבר, מרכלות. החופש המיני הזה נמשך עד החתונה. בעצם, עד ההתעברות. עד אז עוד מותר לאשה להחזיק חבר, אבל החוק המסאי אומר שלאשה בהריון אסור לקיים יחסי מין עד שנה אחרי הלידה, ומכיוון שהן מתעברות ברצף, אז אין כל כך מצב.
אי אפשר שלא להתייחס לעניין מילת הנשים.
אפשר לסכם אותו במשפט — מה שלנו נראה כמו אסון, עבורם הוא טקס שבו הילדה הופכת לאשה ומקבלת זכויות.
כן. יצוין גם שאצל המסאים גם הנערים עוברים מילה, ולא רק הנערות. ועדיין, זה מעורר בנו אמוציות. למרות שגם אנחנו באים מתרבות שבה מלים. כתבת על כך בזהירות רבה. ניכר שגם את חצויה.
כן. זה היה לי קשה מאוד.
המילה כבר אינה חוקית בקניה. קראתי טקסט של סופר וצלם שהתלווה למסאים. הוא תיאר טקס מילה מזויף — עורכים את הטקס אבל מסתפקים בחתך סמלי בירך. הסבירו לו שמה שחשוב זה שהנערה צועקת.
מ–2002 המילה בקניה היא לא חוקית, יש מקומות שבהם לא עושים את זה יותר.
בואי נדבר על היותך לא רק אשה לבנה יחידה בכפר, אלא גם רווקה יחידה בכפר. בלי גבר.
ברגע שהגעתי התחילו הצעות לחברות. אני החלטתי שבמשך שנה או שנתיים אני לא נענית לשום דבר. לא מתפתה. בוחנת את האנשים, רואה מי מוצא חן בעיני, צופה. אם יהיה לי עניין כבר אפעל בהתאם. עכשיו, ההצעות היו מעבר למה שחשבתי, גם בקטע רומנטי וגם היתה סקרנות גדולה. שאלו אותי — לא מלו אותך, נכון? אז איך זה נראה שם למטה.
מה?
כן. הדימוי שלהם הרי זה שהדגדגן מתארך ומתארך כל הזמן. אז הם רצו לדעת כמה זה ארוך.
רומנטי.
כן. היו הרבה שאלות. למשל, רצו לדעת אם אני יכולה להוריד את השיער שלי, כי הנשים המסאיות מגלחות את הראש. בהתחלה היתה סקרנות גדולה ואחרי שנתיים כבר לא הייתי תופעה מיוחדת. יום אחד ישבתי עם איזה גבר כשאחד הילדים שלו הגיע, והאבא אמר לו, תגיד שלום ללבנה, כי בשפה שלהם זה גם אורחת. הילד הסתכל סביב ושאל למי, כאילו, הוא כבר לא ראה בי את מה שהאבא ראה. כשהפכתי להיות שייכת יותר, הלחץ נרגע. לאחד המציעים אמרתי "חכה שנה". אחרי שנה בדיוק הוא הופיע ואמר לי "נו?".
מה הם רצו ממך, מה זה אומר "חברות"?
חברות במובן המסאי זה לבוא בלילה, לקיים איתי יחסים ולתת לי מתנות מדי פעם. המתנות מבטאות את החברות, כי לשכב אפשר עם כל אחת, אבל לא לכל אחת נותנים מתנות.
נשמע כמו עסקה טובה.
לגמרי. יכולתי להיות בעלת עדר מאוד גדול אם הייתי רוצה, אבל העדפתי בלי. זה שמר על המעמד שלי כחברה של כולם.
והרגשת מאוימת?
לא. את מכירה את זה שאת הולכת בלילה ופתאום את שומעת צעדים של גבר והשיער סומר? אני לא חושבת שיש אשה מערבית שלא חוותה את זה. אני לא חושבת שיש אשה מסאית אחת שחוותה את זה. את זה הבנתי כבר ביום הראשון שישנתי שם, באירוע החתונה, כשהם הציעו לי ללכת לישון לבד שם בבית, ואמרתי למארח, תגיד, מה, אני אהיה שם לבד, אשה לבנה, הדלת לא נסגרת וכולם יודעים שאני שם, והוא אמר לי, אין מצב.
וזה התברר כנכון.
כן. אין מצב. יש כל כך הרבה כבוד לנשים, לגוף שלהן. שום דבר לא יקרה אם האשה לא תרצה. עכשיו, בחברה שבאמת מאפשרת חופש מיני, לגברים יש חברות, לנשים יש חברים, אף אחד לא לחוץ. פעם ישבתי עם הנערים ודיברנו ושאלתי אותם אם קורה שהם עושים ביד. הם לא הבינו את השאלה. ניסיתי לתאר להם והם עדיין לא הבינו. ואז עברתי להדגמות. והם פרצו בצחוק מטורף ואחד מהם אמר לי, סיפרו לנו שיש דבר כזה, אבל למה שנעשה את זה? וזה נכון, את יודעת, הם לא צריכים. יש כל הזמן נשים זמינות.
תתעכבי רגע על הנושא הזה. למעשה גם לנשים נשואות מותר לקחת מאהבים.
בגדול זה מאוד דיסקרטי. אבל מגיעה נערה צעירה, בת 17–18, לכפר חדש, עוברת לבית בעלה. לא תמיד הוא צעיר ומדליק, הוא יכול להיות אדם מבוגר יותר, שכל מה שהוא רוצה זה עוד אשה שתלד ילדים ותגדיל את החמולה. אז היא מסתכלת לצדדים, והגברים הצעירים בכפר מסתכלים עליה, ודברים קורים. הבעל, כביכול, לא יודע. עכשיו, תחשבי על זה שבעצם לכל גבר יש חברות נשואות, כי הם לא מתעסקים עם ילדות קטנות. אז לגבר יש חברות ולאשה יש חברים.
איך את מסבירה את זה?
זה מטורף. באמת מכל הדילמות התרבותיות שלי, זה באמת משהו שאני באמת לא בדיוק מצליחה להבין איך הם עושים את הסוויץ' הזה בראש. פעם התארחתי אצל אשה בכפר שבעלה היה בנסיעה. הגיע גבר מהכפר, הצטרף אלינו. אחרי שעה הגיע גבר אחר, זר, ישב גם הוא איתנו. באיזשהו שלב היא נעלמה עם הגבר הראשון. חזרה אחרי שעה. בלילה היא כבר ישנה עם השני.
עשתה דאבל בוקינג.
הגברים ידעו שזה מה שמתרחש וזה לא הפריע להם. אין קנאה.
בתוך כל האקשן הזה גזרת על עצמך פרישות. זה אומר שגם גזרת על עצמך בדידות?
לא. כי החברה המסאית היא חברה של נשים לחוד וגברים לחוד. בעצם נקודת המפגש היא רק אם הבעל בא לישון עם אשתו בלילה. מה קורה כשהוא ישן עם אשה אחרת? או כשהוא נוסע לחודש? אין בכלל את התפיסה הזאת שהבעל חוזר כל יום הביתה. אז אני בעצם הייתי כל היום בחברת נשים, העובדה שאת ישנה או לא ישנה בלילה עם מישהו היא שולית לחלוטין.
ואכן, מעולם לא התפתית?
פעם אחת. בתוך המסאי מרה היה לי חבר, אף אחד לא יודע את זה עד היום.
***
בואי נדבר רגע על הקידמה, על האופן שבו היא חודרת לחברה המסאית. בשנים הללו שאת חיה בקרב המסאים התרחשה קפיצה טכנולוגית אדירה.
תראי, מסורת בעיני היא דבר שמשתנה כל הזמן. עם זאת, באמת מה שקרה ב–15 השנה האחרונות הוא מטורף לגמרי, ולכן גם נכנסתי לאובססיה של צילומים וצילומי וידיאו — לתעד כמה שיותר, כי הם עצמם הרי לא מכירים את ההיסטוריה העתיקה של החברה שלהם, והילדים גדלים לתוך מסורת משתנה. כשאני באתי לכפר, הילדים היו בהלם מהאוטו שלי. הנכדה שלי כבר גדלה למציאות שבה כמעט לכל אחד יש אוטו.
וסמארטפון?
גם.
וזה לא גורם להם לפזול החוצה?
לא. אבל אורח החיים בתוך השמורה משתנה. הם בונים היום בתים של חמישה חדרים, עם ארובות, עם דברים שהם ראו רק בסרטים. ההבנה המשמעותית שלהם היום היא שהפרות הן משאב שאין לו תכלית לאורך זמן, כי בשנים האחרונות מה שיש להם זה הקרקע. ערך הקרקע שלהם הולך ועולה, אנשים שם פשוט התעשרו. במיליונים. הם מחכירים את הקרקעות להקמת לודג'ים ואז מקבלים משכורת קבועה של 3,000 דולר. זה דמיוני במושגים שלהם. אבל אין להם את הרצון לעזוב.
למה, לדעתך?
כי טוב שם. הם לא רוצים לחיות חיים של ניכור ובדידות בניירובי. מתאים להם לגור בשמורה, בחמולות, אבל בתנאים אחרים. חשמל, מערכות סולריות, מקלחות בבתים, טלוויזיות. הבית שלי, שנחשב לפני 15 שנה לבית האבן המפואר, היום הוא בית פשוט.
ולאן זה הולך?
אני צופה התפוררות מוחלטת של החברה והמסורת כפי שאני מכירה אותה. זה כבר קורה. הכפר המשפחתי הולך ומתפרק, כל אחד הולך לגור על האדמה שלו.
זה קצת עצוב, לא? ההבנה הזאת שהנדל"ן שווה יותר מהפרות. הפניית העורף לערך המרכזי בתרבות.
זה שבר עצום. זה השבר של החברה המסאית. אני מצרה על ההתפרקות, כמובן, אבל מצד שני במדינה הקנייתית יש משהו כמו 80 קבוצות אתניות שונות. המשימה הקשה ביותר שעומדת בפניהם היא בניית אומה. וזה אולי מה שקורה כאן בפרספקטיבה של שנים קדימה. אולי כולם ישילו מעליהם את הסממנים החיצוניים, שכבר לא ידעו מאיפה אדם מגיע בגלל שהוא מחורר את האוזן או עוקר את השן התחתונה. כולם יהיו בני אומה אחת ( מקור) .
ראו גם : טקס חניכה מסאי, קניה – קניה – מסע אחר