ami
יצחק ארד (רודניצקי) נולד ב-1926 בעיירה סוויינצ'יאן (בעבר בשטח פולין, כיום בליטא). הוא ברח מגטו סוויינצ'יאן ליערות קאזיאן, נארוץ' שבבֶּלָרוּס ומזרח ליטא. רודניצקי לחם ביחידת הפרטיזנים ע"ש צ'פייב, חטיבת וורושילוב וכן ביחידת "וילניוס", חטיבת ז'לגיריס. לאחר שעלה ארצה התגייס לפלמ"ח, השתתף במלחמת השחרור, שירת בצה"ל והשתחרר בדרגת תת-אלוף. ארד כתב ספרים רבים והיה יו"ר "יד ושם".
נפטר באפריל 2021, יהי זכרו ברוך !!
בצילום הפתיחה : רכבת גרמנית שהורדה מהפסים עקב חבלה של פרטיזנים יהודיים באיזור וילנה ( מקור וקרדיט, בית לוחמי הגטאות )
"יחידת "וילניוס", שאליה צורפתי, מנתה 24 לוחמים, ומפקדה היה אפיבאלה. כמרחב הפעולה של "וילניוס" נקבע מחוז סוויינצ'יאן, וכיעד עיקרי לפעילות נבחרה מסילת הברזל וילנה-דווינסק-לנינגרד, שעברה דרך נובו סוויינצ'יאן. מסילה זו הייתה עורק התחבורה העיקרי של הצבא הגרמני בחזית לנינגרד ובחזית הצפונית כולה, ובה זרמו תגבורות, ציוד לחימה ותחמושת. שמחתי על צירופי ל"וילניוס", מכיוון שהיה בי רצון ללחום בגרמנים דווקא באזור עיר מולדתי, המוכר לי היטב.
עם צירופי ל"וילניוס" הוחלפו גם שמי ושם משפחתי. נקראתי לסוכת המַטֶה, אל המפקד אפיבאלה וראש המטה פיידקה, שהיה סרן בצבא האדום. פיידקה הודיע לי, שלפי פקודות הקבע של הפרטיזניים הליטאיים,יש לשנות את שמותיהם האמיתיים של הלוחמים. הרקע לפקודה זו הייתה העובדה, שלרוב אנשי החטיבה הליטאית היו משפחות בליטא, ואם ייוודעו שמותיהם של הפרטיזנים הליטאיים, עלולים הגרמנים לפגוע במשפחותיהם. לכן הוחלט שעל הכול להסב את שמותיהם. לא הועילה טענתי, שכל משפחתי נרצחה בידי הגרמנים בפוליגון (על יד סוויינצ'יאן) ובפונאר (על יד וילנה). נאמר שפקודה היא פקודה. לאחר התלבטות קצרה החליט פיידקה שהשם שיינתן לי יהיה אנטולי, מכיוון שאין איש בעל שם זה ב"וילניוס". שם משפחתי שוּנָה מרודניצקי לקוניצקי, ואנטולי הפך במהרה ל"טולקה", כפי שכינו אותי חבריי ביחידה (השם דבק בי עד היום). החובה של החלפת השמות בוטלה כעבור זמן קצר, במיוחד כלפי היהודים."
לאחר ימים אחדים של התארגנות ביער הודוצישקי, נשלחתי במסגרת חוליה של חמישה אנשים בפיקודו של בוגדאנאס, למקש את מסילת הברזל בקטע שבין נובו סווייניצ'יאן לפודברודז (באזור העיר וילנה). לפני היציאה למשימה עברתי אימון קצר במיקוש. המוקש היה מורכב ממטען טי-אן-טי במשקל 12 ק"ג. הוא הופעל על ידי מוקש נעל סובייטי סטנדרטי: קופסת עץ מלבנית ובה גוף מתכתי ו-200 גרם חומר נפץ, אליהם מחובר מנגנון הפעלה. היה עלינו להטמין את מטען הטי-אן-טי על פסי הרכבת ועל מוקש הנעל שמתחת לפסים. לחץ זה על המכסה של מוקש הנעל משחרר את מנגנון ההעפלה. הצד התיאורטי של המיקוש לא היה מסובך, אך היה דרוש ניסיון.
בדרך ליעד עצרנו למשך היום ביער צ'רקלישקי. ביקרנו אצל שומר היער גויגה, אותו הכרנו בתקופת היותנו שם. גויגה הליטאי שמח לפגוש פרטיזנים ליטאיים, והסכים לשמש איש קשר ומודיעין של "וילניוס". סיכמנו שבדרך חזרה מהמשימה נבקר אצלו, כדי לקבל ידיעות על הנעשה בסוויינצ'יאן ועל פריסתם של כוחות הביטחון הגרמניים באזור.
ביום השני לצאתנו מהבסיס שהינו בחורשה במרחק של כחמישה ק"מ ממסילת הברזל. תוכניתנו הייתה לצאת עם חשֵכה, להגיע למסילה, למקש אותה במהירות ולנצל את שאר הלילה להתרחקות מאזור המיקוש. ידענו שלמחרת יסרקו הצבא והמשטרה את האזורים הסמוכים למקום המיקוש. הגרמנים אבטחו את המסילה באמצעות מוצבי אבטחה קטנים בכל כמה קילומטרים, בונקרים אחדים ליד גשרונים וסיורים רגליים, שנעו לאורך המסילה בין מוצב למוצב. בכוח המאבטח היו חיילים גרמניים קשישים.
המקום בו חברנו להנחת המוקש היה מרוחק כשלושה ק"מ מנובו סוויינצ'יאן, מול פוליגון – המקום בו רצחו הגרמנים את כל יהודי האזור וביניהם עשרות מבני משפחתי. הרהרתי בכך כשקרבנו למסילה, ושמחתי על שפעולת הקרב הראשונה שלי נגד הגרמנים נעשית במקום זה. ברגעים אלו עלו לנגד עיניי שתי דמויות מתוך יותר מ-7,000 המוטלות שם. האחת, סבתי פסיה בת ה-75, נמוכת קומה, חרושת קמטים, שתקנית ופניה מלאות דאגה; השנייה, דודני הקטן בן הארבע, איצל'ה, ילד עליז ורעשן.
חיילים גרמנים על רכבת עליה כתוב:
'אנו נוסעים לפולין כדי להכות ביהודים'
כל הזכויות שמורות ל יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
קרבנו למטרה במקום שבו היער מגיע סמוך למסילת הברזל, כדי שהגישה תהיה בהסתר והנסיגה קלה יותר. להטמנת המוקש בחרנו בפסים המונחים על סוללה גבוהה. מיקוש מוצלח של רכבת היה מבוסס על פגיעה בקטר ובקטע המסילה, כאשר אז תאוצת הרכבת גורמת לירידת הקרונות מהפסים. פיצוץ הרכבת כשהיא נמצאת על סוללה גבוהה מביא להידרדרות הקרונות למדרון, ואז הפגיעות בנפש ובציוד גדולות.
החוליה התפרסה כשבאמצע בוגדאנאס, בידִי המוקש, מאבטח אחד מימיננו והשני משמאלנו, מרוחקים מאתנו כ-15 מטרים. האיש החמישי נשאר לאבטח את העורף. מטען הטי-אן-טי היה על גבי, והפפ"ש דרוך ומוכן ליֶרי. הלילה היה חשוך. טיפסנו על מדרון הסוללה, אל הפסים. הורדתי את המטען מהגב, ובוגדאנאס החל לחפור בור בין שני אדני הרכבת לצורך הטמנתו. הצמדתי את אוזניי לפס ושמעתי רעש של רכבת קרבה. לחשתי זאת לבוגדאנאס. הטמנו את החומר במהירות. הכנסת מוקש הנעל מחייבת זהירות, כדי שלא יתפוצץ בידינו. יש להניחו במדויק מתחת לפס, שאם לא כן, לחץ הרכבת לא יפעיל אותו. נשמעו צעדי פטרול שקרב אלינו. הד הנעליים המסומרות של החיילים הגרמנים המקישות על הפסים נשמע ממרחקים. השאלה הייתה מי יגיע קודם אל המוקש, הרכבת או הפטרול. כיסינו את המוקש באדמה. למרות זאת, עין בוחנת יכלה להבחין במוקש הנעל מתחת לספים בעזרת אלומה של פנס יד. הסתלקנו במהירות. רעש הרכבת הקרֵבה חיפה על הרעש של נסיגתנו. ביער האטנו את קצב ההליכה. הרכבת כבר נשמעה מקרוב. נעצרנו על גבעה קטנה וחיכינו. לרגע היה נדמה לי שהרכבת עברה את מקום המוקש ולא הפעילה אותו. התעורר בי ספק: אולי אירעה תקלה במוקש, במנגנון? האם כל המאמץ והסיכון היו לשווא? אולי…
והנה הבזיק אור שהאיר את כל אזור פוליגון, ואחריו נשמעה התפוצצות אדירה. נשמע רעש של קרונות מתנגשים ומידרדרים ויריות אחדות. הפטרול הגרמני פתח כנראה באש לכיוון היער. שמחתנו הייתה גדולה: הייתה זו הרכבת הראשונה שהורדנו. נקמת פוליגון בגרמנים. הגברנו את קצב ההליכה, ועם אור ראשון היינו ביער, 12 ק"מ מהמסילה. לאחר עוד ליל הליכה שבנו ליער צ'רקלישקי.
לפנות ערב ביקרנו אצל גויגה שחזר מסוואנצ'יאן. הוא סיפר שברכבת שמיקשנו היו חיילים, עשרות מהם נהרגו ועשרות נפצעו. הגרמנים ערכו סריקות נרחבות באזור. מיקוש הרכבת ותוצאותיו עשו להם כנפיים בקרב האוכלוסייה בכל רחבי האזור, וקרנם של הפרטיזנים עלתה.
מקורות:
בוגן, אלכסנדר ואחרים. פרטיזנים מספרים: אנטולוגיה. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 2007 (הדפסה שנייה).