המיית הציפור, שאגת הצער - דרכי עיצוב הזיכרון בכתיבתם של ניצולי השואה

ענת ליבנה . המיית הציפור, שאגת הצער – דרכי עיצוב הזיכרון בכתיבתם של ניצולי השואה, הקיבוץ המאוחד, 2015

ספר מחקרי חשוב שנכתב ע"י ד"ר ענת ליבנה

ספרה של ענת ליבנה – המיית הציפור, שאגת הצער מתבונן בדרמה של המפגש בין שתי חברות. האחת, חברת שורדי השואה שמהגרת לארץ חדשה ומבקשת להיקלט בה, והשנייה, היישוב היהודי בארץ ישראל, חברה צעירה ערב מלחמת עצמאות והקמת מדינה. כחלק מההתמודדות עם הטראומה של השואה וכמכשיר לבניית זהותם החדשה כותבים הניצולים ספרי זיכרונות. בין השנים 1961-1944 ראו אור בארץ 75 ספרים, כאשר הזיכרון ”משם” עודו צלול ושלם, וחוויית המפגש עם החברה הארץ ישראלית ותהליכי הקליטה בה עודם טריים.

כותבי הספרים ביקשו להיאבק בצערם, למלא את הדממה, להעניק משמעות סימבולית למתיהם, ולפעול למען קהילת הניצולים. הספר מצביע על האופי המורכב בו ביקשו מחברי הזיכרונות להציג את הישרדותם, תוך תביעה ליתר אמפתיה ופחות שיפוטיות כלפי הקרבנות והניצולים. הם גם רצו להיבדל מקבוצת האליטה של מנהיגי המחתרות הלוחמות, להרחיב את מושג ”הגבורה היהודית”, ולא לייעדו רק לפעולות התנגדות מזויינות. כך מתוארים ניסיונות נואשים לשמור על זהות אישית ואנושית כגבורה לשמה, כמו גם התמודדויות עם דילמות בלתי אפשריות של בחירה בין רע אחד לאחר.

ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט של ענת ליבנה, שחקרה את אופן עיצוב זיכרונות השואה של הניצולים בהשפעת מפגשם עם הארץ.
את מסקנותיה חיזקה בהשוואה לספרי ניצולים שנכתבו באותן שנים בארגנטינה וארה”ב. ליבנה היא היסטוריונית שעוסקת שנים רבות בהוראת השואה ובפיתוח פרויקטים חינוכיים, שמבוססים על חקר השואה והבנת השפעתה על חיינו בהווה. משנת 2011 היא מנהלת את מוזיאון השואה והמרכז החינוכי הייחודי – בית לוחמי הגטאות.

המיית הציפור, שאגת הצער | ענת ליבנה – הקיבוץ המאוחד

קרא , צלל לעומק וסיכם : עמי סלנט , עורך האתר : חיים של אחרים ביוגרפיות וסיפורי חיים

הספר של ד"ר ענת ליבנה הוא אחד מספרי המחקר המעמיקים ביותר שנכתבו אודות ניצולי השואה .

מסגרת הזמן שנבחרה היא השנים 1944 – 1961 , בהנחה שבתקופה זו, הסמוכה עדיין להתרחשויות עצמן, הכתיבה מבטאת באותנטיות רבה את חוויותיו האישיות של הכותב . הזיכרון עודו צלול ושלם באופן יחסי לשנים מאוחרות, וחוויית המפגש עם הארץ החדשה ועם תהליכי הקליטה בה עודה טרייה . חוויה זו לא תופיע בהכרח בספר הזיכרונות על השואה, אך השפעתה על הכותב תבוא כפי הנראה לידי ביטוי . ההחלטה לסיים את התקופה בשנת 1961 נובעת מההכרה בהשפעתו הדרמטית של משפט אייכמן, שנערך באותה עת, על האווירה הציבורית ביחס לניצולי השואה . ספרות הזיכרונות שנכתבה לאחר אירוע זה הושפעה מכך מאוד.

אחת משאלות המחקר המעניינות בספר של ד"ר ענת ליבנה היא :

האם בחרו כותבי הזיכרונות לתת דגשים ומשמעויות לחוויות מסוימות בעברם כי הושפעו מהאתוס של החברה הישראלית בה ביקשו להתערות ?

היינו מצפים שמצבור החוויות האיומות והבלתי נתפשות מתקופת הסבל המתמשכת שחוו הניצולים, יחפש לו אפיק לביטוי ולהנצחה
בכתיבה אישית . והנה, בדיקת ספרי הזיכרונות מן השואה שראו אור בארץ ב- 15 השנים הראשונות שלאחר המלחמה, העלתה יבול דל למדי של כ- 75 ספרים . קיימים ודאי הסברים שונים למיעוט כתיבת הזיכרונות בשנים אלה, בוודאי ביחס לשטף הזיכרונות מן השואה ב- 20 השנים האחרונות . אך ספר זה מנסה לבחון שאלות אחרות הנוגעות לדרכי הכתיבה שנבחרו ולמניעיה .

המקורות למחקר של ד"ר ענת ליבנה הם ספרי זיכרונות שכתבו יהודים, שחיו באירופה הכבושה בידי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה . הספרים יצאו לאור בארץ בשנים 1944 – 1961 . נכללו כאן גם 25 כתבי יד וזיכרונות חלקיים אך בעלי נפח ניכר, שהופקדו בארכיונים בארץ ולא ראו אור .

כל סוגי הזיכרונות מבוססים על חוויות אישיות של הכותב . הם נכתבו כל סוגי הזיכרונות מבוססים על חוויות אישיות של הכותב . הם נכתבו בדרך כלל לאחר המלחמה, בגוף ראשון, ואינם מהווים מחקר או תיעוד היסטורי ניטרלי .

נכללים במחקר רוב רובם של ספרי הזיכרונות מן השואה שפורסמו בארץ בטווח שנים אלה . המקורות הללו כתובים בעברית, ביידיש ובאנגלית .

צורפו למחקר שתי קבוצות ביקורת מצומצמות, שאפשרו עימות עם הספרים שראו אור בארץ ועם הנרטיבים שנחשפו בחקירתם .
קבוצות הביקורת מורכבות מספרי זיכרונות של ניצולי שואה, שהיגרו לאחר המלחמה לארצות הברית ולארגנטינה ויצאו לאור במדינות אלה בשנים 1944 – 1961 ביידיש ובאנגלית .

הפרק הראשון של הספר מציג את ההקשר שבתוכו נוצרו ספרי הזיכרונות :

המפגש בין ניצולי השואה ליישוב בארץ וקליטתם של הניצולים בחברה הישראלית . מתוארות בו הציפיות ההדדיות של הניצולים ושל אנשי היישוב בארץ אלה מאלה, במפגש הראשוני ביניהם במחנות העקורים ובדרכי "הבריחה" וההעפלה ; מוצגת בו השתלבותם במלחמת העצמאות ובשנות הבנייה וההתבססות של המדינה הצעירה .

בהמשך מאופיינים קווים מרכזיים בעיצוב זיכרון השואה בארץ בשנות ה- 40 וה- 50 כבסיס להבנת ההקשר שבתוכו כתבו הניצולים
בפרק זה מהדהדת השאלה : מי הם הניצולים שהצליחו להשפיע ? ומי הם האחרים שסיפורם נדחק לשולי התודעה הציבורית ?

הפרק השני מטפל במאפייניהם של הכתיבה ושל כותבי הזיכרונות .

יש לומר כי ספרי הזיכרונות מן השואה שנכתבו בשנים הראשונות, מאפשרים לנו להבין את האופן שבו ביקשו ניצולי השואה להנחיל את הזיכרון ואת המודעות להתנסות יוצאת הדופן שחוו בשואה , ולצקת בה משמעות . שאול פרידלנדר, בכותבו על החשיבות של העדויות מן השואה, אומר : "קולם חיוני להבנת העבר הזה . קולותיהם הם שמגלים מה היה ידוע ומה היה יכול להיות ידוע ; קולותיהם הם הקולות היחידים שמוסרים הן את בהירות ועומק ההבנה, והן את העיוורון המוחלט של בני אדם העומדים בפני מציאות חדשה בתכלית ומבעיתה מאין כמוה" .
פרק זה עוסק במאפיינים ייחודיים בכתיבת הניצולים.

הפרק השלישי מבקש לבחון כיצד ביטאו כותבי הזיכרונות את עמדתם בנושאים מעוררי מחלוקת בזיכרון השואה, וכיצד בחרו לעצב ולתאר את ההתנסות האישית שלהם בסוגיות מהותיות אלה .

כל הסוגיות שנבחרו קשורות ליחסו של היישוב בארץ לשואה ולניצולים באותן שנים : הראשונה היא סוגיית הגבורה היהודית על
היבטיה השונים : מרד גטו ורשה כסמל, לוחמים ופרטיזנים, התנגדות אקטיבית והתנגדות פסיבית, מוות בכבוד אל מול "הליכה כצאן לטבח" .

הסוגיה השנייה היא ההתייחסות לבעלי תפקידים "מטעם" הכובש : קאפו ויודנראט . סוגיה שעמדה במוקד הדיון הציבורי בשנות ה- 50 .
שני הנושאים האחרים מתמקדים לכאורה בתיאורי מצבים קיצוניים בחוויית השואה של הניצולים, אך הם נושאים טעונים גם
בהקשר ליחס החברה הארץ ישראלית אל שרידי השואה . נלווית להם משמעות מוסרית כבדה : האופן בו נפרד הניצול מבני משפחתו הקרובים שנִספו, והדרך בה הוא מסביר כיצד דווקא הוא שרד ונשאר בחיים . פרק זה מבקש לבדוק אם ביקשו הניצולים להשפיע, ואולי לשנות את אופן ההתייחסות של קבוצות בולטות בחברה הישראלית אל השאלות הללו .

בכל אחת מן הסוגיות מוצגת, לשם השוואה, הדרך בה כתבו על כך ניצולים שפרסמו את זיכרונותיהם בארגנטינה או בארצות הברית .

עיקרו של הפרק הרביעי מוקדש לחשיפת מבנים סיפוריים האופייניים לטקסטים אלה . כלומר, זיהוי המבנה של הנרטיב, המגבש את הטקסט ויוצר את המשמעות הכוללת שהכותב רוצה להעניק לחוויית השואה שלו בספרו

הקריאה והניתוח של הטקסטים בפרק זה נעשו על פי מתודולוגיה הלקוחה מתחום המחקר של "סיפורי חיים" . הטקסטים המרכיבים את קבוצת המדגם, שנבחרה מתוך כלל הספרים, היו אפוא מקרֵי מבחן המייצגים את "הדפוסים הנרטיביים" המאפיינים את הזיכרונות כולם .

בפרק מוצגים כותבי הספרים שבמדגם על פי שלושה נרטיבים בולטים שאותרו במחקרי : נרטיב " הגיבור המוסרי ", הדגם ה" אידיאולוגי "והדגם ה" חתרני " .

ניתן לראות כי רוב הכותבים משרטטים דמות של ניצול שהצליח לשרוד את התקופה הקשה בראש מורם, ובהתמודדות נחושה ואקטיבית עם הסבל והרדיפות .

מדוע כה רווח נרטיב כתיבה זה בספרות הניצולים בארץ אודותתקופת השואה ? ומיהם הכותבים המעטים האחרים ? האם שונה כתיבתם של פליטי השואה בארץ מזו של ניצולים שהיגרו לארצות אחרות ?

על שאלות אלה ואחרות מנסה פרק זה לענות .

סיכום

סיכום הספר מאיר את ייחודה של ספרות הזיכרונות המוקדמת,ותרומתה להבנה מעמיקה יותר של קבוצת הניצולים שהצטרפה לחברה הישראלית בשנות ה- 40 וה- 50 . כמו כן נבחנת השאלה האם המגמות הנבדלות שזוהו, לגבי האופן שבו ביקשו הניצולים להשפיע על זיכרון השואה בישראל, סותרות זו את זו, או מבטאות צרכים שונים העולים בקנה אחד ?

אחדים מן הכותבים, ניצולי השואה, כיוונו את ספריהם במפורש לוותיקים, ל"צברים" .
חשובה הייתה להם הדרך בה יתקבל סיפור השואה בעיניהם . הפנייה אל הנמען הארץ ישראלי משוקעת במובלע וברמזים גם בספרים רבים אחרים, שכן הניצולים חשו לעתים קרובות כי התקבלו בקרירות ובביקורת בבואם ארצה . אכזבתם הוּעצמה מפני שקיוו שדווקא בבואם אל אחיהם היהודים יתקבלו בחיבוק חם, בהזדהות עמוקה ובהקשבה אמפתית . הכתיבה נתפשה אצל רבים כדרך למצוא אוזן קשבת, ואצל אחרים כזעקה שלא מצאה פורקן .

כותבים אחדים ראו בספריהם דרך למחות על שננטשו לגורלם, או על האופן שבו נהגו לכתוב על השואה בארץ . המחברים דאגו שמא לא יאמינו להם, ויחשבו שהם מגזימים ומסלפים את העובדות . אך יותר מכך חששו שיחטאו כשתיארו את הטראומה במילים — שלא יוכלו לבטא את עצמת הכאב והצער, שלא יוכלו לתאר במילים את הזוועה שהתרחשה רחוק מעולמם ומתודעתם של הקוראים .

כותבי זיכרונות רבים מבין הניצולים — ממקומות שונים וכאלה שעברו התנסויות שונות בשואה, בהם אינטלקטואלים מבוגרים וצעירים חסרי השכלה — לא קיבלו את הדימוי של ההמון היהודי חסר האונים "ההולך כצאן לטבח" שרווח בארץ . כפי שמשתקף מספריהם, רובם ביקשו לתקן את הרושם המעוות ולכוון את הטון המאשים אל המדכאים והרוצחים ולא אל הקרבנות . הם רצו להבהיר את הנסיבות יוצאות הדופן, הבלתי מתקבלות על הדעת, שבהן נאלצו היהודים להתמודד במשך שנים ארוכות . הם ביקשו להראות שהיו בציבור היהודי מגוון פנים, תגובות, ותופעות הראויות להתפעלות, לצד מעט תופעות של השחתה שתאמו את הצפוי בכל חברה אנושית הנקלעת למצב כה נורא .

יש בין הכותבים שאף מחו במפגיע על ההבחנה הדיכוטומית בין גבורת הלוחמים לרפיסות ההמון, והציגו אותה כחד ממדית וכמעוותת . כותבי זיכרונות רבים ניסו להציג תמונה מורכבת של האופן בו שרדו יהודים את השואה ושל תגובתם כלפי הגזרות וההשמדה . רוב הכותבים, למעט מנהיגי המחתרות הלוחמות, הציעו כבר בשנות ה- 40 וה- 50 להרחיב את מושג "הגבורה היהודית", ולא לייעדו רק לפעולות התנגדות של מחתרות מזוינות . דוברים אלה תבעו לכלול בהגדרה גם מונחים הקשורים בגבורה של עמידה והתנגדות אזרחית לגזרות הנאצים ולכוונתם לכלות את היהדות והיהודים .

בכתיבת ניצולים בארגנטינה ובארצות הברית ב- 15 השנים הראשונות לאחר השואה בולטת אף יותר ההתייחסות המורכבת לנושא הגבורה . בקרב אנשי מחתרות בגטאות ובמחנות הריכוז, ניכרת הלגיטימציה שניתנה למאבק לשם הצלה והישרדות ולא רק למאבק מזוין . סיבה אפשרית לכך היא שבחוץ לארץ, בניגוד למציאות בארץ ישראל, הניצולים לא הגיעו לחברה הנתונה במאבק על קיומה ובמלחמה מול אויבים .

בכתיבת הניצולים בחוץ לארץ, ובמיוחד בארצות הברית, בולט הרבה יותר מאשר בארץ העיסוק בגורל משפחתם של הכותבים, וכן תיאורי הפרידות מרובים ומפורטים יותר . נראה כי רוב הכותבים האלה חשו משוחררים להביע רגשות געגועים, צער וחרדה, ואף תאוות נקם, יותר מאשר רבים מהניצולים שכתבו בארץ .

גם בסוגיית הישארות הניצול בחיים, ניכר כי הכותבים בארגנטינה ובארצות הברית לא חשו צורך להתנצל או להצדיק מדוע שרדו בפני החברה שבה חיו . אפולוגטיקה מופיעה אצלם רק כדרך להתמודדות עם יסורי המצפון על שנותרו בחיים לעומת כל יקיריהם שנִספו . יש בכך עדות להשפעת התרבויות השונות בהן נקלטו הניצולים על כתיבתם .

האתוס הארץ ישראלי בשנות ה- 40 וה- 50 הדגיש את המחויבות הקולקטיבית ואת העמדת צורכי הכלל לפני צורכי היחיד, וחייב הפנמת רגשות ואיפוק . לכן, בחרו רבים מן הכותבים להמעיט בתיאורי מצבי מצוקה אישית ופרידות קשות ולהדגיש את האופן שבו פעלו להצלה ולסיוע לאחרים . לעומתם, התרבות האינדיבידואלית יותר שפגשו הניצולים בארגנטינה, ובמיוחד בארצות הברית, אִפשרה להם להתרכז בסבלם האישי, ואף להציגו באופן רגשני וחושפני .

שלושה קווים סיפוריים בולטים אובחנו במחקר בספרים שבקבוצת המדגם — הקו הסיפורי של "דמות הגיבור המוסרי", בו בחרו 21 מתוך 30 הכותבים במדגם . הקו הסיפורי "האידיאולוגי", שעל פיו כתבו 6 כותבים מתוך המדגם, והקו הסיפורי "החתרני", בו בחרו רק 3 כותבים מתוך ה- 30 .

יש מכנה משותף רחב לכל הכותבים בשתי הקבוצות הראשונות — הכותבים בקו הסיפורי של דמות הגיבור המוסרי ובקו הסיפורי
האידיאולוגי, נחשבו בעבודה זו לכותבים נורמטיביים . כל אלה עיצבו את דמותם בזיכרונותיהם, כפי שהראה המחקר, כגיבור חזק, יוזם ובעל תושייה, שהצליח לשמור על צלם אנוש בשנות המלחמה הרבות והמייסרות .

גם כאשר הניצול שרד את השואה והוא חש תחושת ניצחון, גם אם גילה בעצמו תעצומות נפש ויכולות שלא ידע על קיומן לפני המבחנים הקשים שנאלץ לעבור, עדיין אין זה מובן מאליו שכל תיאור התנהלותו בתקופה כה קשה יואר באור כה חיובי . יש להדגיש שקבוצת הכותבים שהציגו נרטיב זה ייצגו את כל צורות ההישרדות בשואה — ניצולים ששרדו במחנות ריכוז, בהסתתרות בבונקרים ובזהות שאולה, ולא רק פרטיזנים ואנשי מחתרות . כמו כן נמנים עִמם בני כל הגילאים .

לעומתם, 3 כותבים "חתרניים" בלבד, הציגו דמות המיטלטלת בין מצבי ייאוש לתקווה, בין תקופות של מאבק נחוש לשרוד לתקופות של חוסר אונים ותלות באחרים . דמות מובהקת של "אנטי גיבור" שאינו מתאמץ להפגין דימוי מוסרי . הכותבים הללו הציעו את ה"זיכרון הנגדי" ( countermemory ) באופן שהגדירו אותו חוקרי הזיכרון הקולקטיבי, בעקבות מישל פוּקוֹ— מערכת דימויים וערכים חלופית לזיכרון הדומיננטי והרווח בחברה .

יש לזכור שרוב פליטי השואה היו צעירים יחסית . נתון זה בולט גם בקרב כותבי הזיכרונות . קבוצת ההתייחסות שלהם, שאליה רצו להשתייך בבואם, הייתה ה"צברים" הצעירים, שמטבע הדברים היו רחוקים יותר מהתרבות האירופית ומהעולם היהודי של הגולה . ההבדל המנטלי הִקשה עוד יותר על הקולטים והנקלטים להבין זה את זה . יצחק לוין המחיש זאת בסיפורו על הפלמ"חניקים, חבריו לקורס הקצינים שאליו נשלח כשהיה עדיין עולה חדש . כשסיפר להם לוין על האקציה בגטו לבוב טענו, שאילו הפלמ"ח היה שם הדברים היו נראים אחרת . הם לא הבינו את הנסיבות, ואילו הוא נפגע מדבריהם וחש שאינם רוצים להקשיב לו .

ניתוח הסיפורים האישיים מראה שבתהליך עיצוב זהותם מחדש בעמדת הכתיבה, בשלב ההתאוששות מהשבר הנורא, ביקשו מרבית כותבי הזיכרונות בארץ להתאים עצמם לחברה אליה הגיעו . חברה שנתפשה בעיניהם כבריאה, אופטימית, דינמית ומשדרת גאווה ועָצמה . גם אם הניצול לא התקבל במאור פנים, גם כשהתאכזב מחוסר הרצון או העניין להקשיב לסיפורו, עדיין יכול היה להתפעל ולחוש מחוזק בסביבה חדשה זו . הרצון או העניין להתקבל ולחוש שייך ומתאים היה ללא ספק מניע חשוב ואף מובן, במיוחד עבור מהגרים, שמלבד כל תלאות העבר ותחושת היתמות, חוו קושי של הסתגלות לשפה, לתרבות ולתנאים חדשים . ההתמודדות עם תחושות האשם הקשות שהיו מנת חלקם של רוב הניצולים חייבה את הכותב להסביר לעצמו ולקהל שעבורו כתב, כי שרד כאדם הגון, לא הפקיר את קרוביו שנִספו ולא קנה את החיים במחיר השחתת מידותיו .

מתוך הנספח של הספר :

מנהלי ההוצאות לאור לא ראו את הספרות האוטוביוגרפית, ובתוכה גם את הזיכרונות האישיים של ניצולי השואה כספרות לשמה, לא כבעלת ערך אמנותי חשוב, וגם לא כמקור הגותי או רעיוני הכרחי לעיצוב תפישת עולמו של הקורא . חקר השואה היה עדיין בחיתוליו בשנים בהן עוסק מחקר זה, וחוויותיהם האישיות של הניצולים לא עוררו עדיין עניין רב אצל הקורא הישראלי .מרבית ההוצאות , למעט הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים , דחו , ברוב המקרים את כתבי היד ששלחו אליהם ניצולי השואה אז .

רק ערב משפט אייכמן, כשהשואה עלתה לסדר היום הציבורי, נעשה פרסום ספרים בנושא השואה לדחוף וחשוב .

אודות החוקרת :

ד"ר ענת ליבנה , מנכ"לית מוזיאון לוחמי הגטאות לשעבר