ami
הקדמת עורך האתר "חיים של אחרים : ביוגרפיות וסיפורי חיים"
מרדכי (מורל'ה) בר-און, היסטוריון, איש צבא וח"כ, נפטר לאחרונה בגיל 92. הוא היה נשוי לאראלה, אב לשלוש בנות, וסב לנכדים. בר-און היה ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין, קצין חינוך ראשי וחבר הכנסת מטעם מפלגת רצ.
בעקבות פטירתו קראתי את ספר זיכרונותיו: בן המאה שעברה : אוטוביוגרפיה וניסיתי לסכם כמה מפרקי חייו המרתקים .
בן המאה שעברה : אוטוביוגרפיה / מרדכי (מורלה) בר-און. הוצאת כרמל 2011
חלק ב' : חייל קרבי במלחמת העצמאות ולאחריה
קורס מ"מים
בפברואר 1948 זומן מורל'ה בר-און לקורס מפקדי מחלקות . הקורס, האחרון בסדרת קורסי המ"מים של "ההגנה" , התקיים במחנה הבריטי שאך זה ננטש מדרום לנתניה, ונקרא עתה מחנה " דורה" . מפקד הקורס היה חיים לסקוב , לימים הרמטכ"ל החמישי של צה"ל , שסימל יותר מכל אדם אחר את יוצאי הצבא הבריטי. "האווירה שאפיינה את הקורס הזה היתה הרבה יותר סדירה וצבאית. האלוף לסקוב הביא עמו כמה מקציני הבריגדה היהודית , והוסיף למערכת תפקיד שלא היה מקובל עד אז : רב -סמל גדודי. זו היתה דמות מצוחצחת למשעי , עם שפם עבות ומקל רק תחת בית השחי, וכל אורחותיה אמרו סדר ומשמעת , שהיו זרים מאוד לרוחנו" (עמוד 89) .
כמה חודשים לאחר סיום קורס מפקדי המחלקות הוקם גדוד נוסף, בחטיבת גבעתי , גדוד 55 , אליו שובץ מורל'ה בר-און כמפקד מחלקה ובהמשך כמפקד פלוגה. עם פלוגתו השתתף מורל'ה בקרבות מול הפלישה המצרית , נלחם מול הלגיון הערבי בקרבות ליד קבוצת גזר. קרבות נוספים בהם השתתפה הפלוגה היו מול המצרים בקרבות "עשרת הימים ", בעיקר בפאתי אשדוד, כולל הסתערות על קווי הביצורים של החיילים המצרים. בקרבות קשים אלו נהרגו לא מעט מחיילי פלוגתו של סרן מורל'ה בר-און
קרבות חולייקאת במלחמת העצמאות
בהמשך עברה פלוגתו עם כל חטיבת "גבעתי" והתרכזה באזור ג'וליס , לקראת התקפתה על מוצבי הצומת בצד המערבי של הגזרה.
כותב מורל'ה בר-און בספרו : "הקרב היה קשה, ולכוחותינו נגרמו אבדות לא מועטות. הלחימה לוותה ברעש נורא, הן מאש הפגזים המצריים שניתכו על מוצבנו כל לילה, והן מאש הנשק המסייע של כוחותינו שפעל בקרבתנו. במחפורת הפיקוד שלי, שהפכה למוצב הפיקוד של גדוד 54 של "גבעתי" , יכולתי להאזין כל הלילה לרשתת הקשר ויכולתי לעקוב אחרי מהלך הקרב. ידעתי שאחי בנימין מפקד על אחת הפלוגות של גדוד 52 , שתקפו את מרבית מוצבי חולייקאת . מילדותי הורגלתי לדאוג לו , וזכורה לי המחשבה שחלפה בראשי : מה אומר לאימא אם ייפגע? זכורה לי גם השלווה יוצאת הדופן שבה ניהלו את הקרב מפקדי הגדודים , יעקב פרלוב וצבי צור. המח"ט , שמעון אבידן , היה נערץ על כל קציני החטיבה שהכירוהו. קולו האופייני , במבטא הייקי שלו , שנשמע מפעם לפעם ברשת הקשר , עורר אפקט מדהים של הרגעה וביטחון" ( עמוד 107).
ראה גם :
קרבות משלטי חולייקאת במלחמת העצמאות
הקרב ברמת הכובש
"כאשר החליט המטה הכללי להעביר את חטיבת "גבעתי" מחזית הדרום אל השרון הכוונה הייתה לאפשר לחטיבה , שסבלה אבדות כבדות, לתפוס גזרה שקטה יותר. אלא שרוח הלחימה בחטיבה לא התירה לנו לנוח זמן רב מדי על זרי הדפנה. המוצבים הערבים מהעבר השני של הגבול הוחזקו בידי גדוד פלסטיני שפעל במסגרת הצבא העיראקי. חיילי הגדוד העיראקי הזה חוללו מדי פעם תקריות , במיוחד סבל מן ההצקות האלו קיבוץ רמת הכובש. סמוך לבואנו לגזרה נהרג אחד מחברי הקיבוץ מירי צלף, אותו צלף ישב על גבעה מיוערת קטנה שהתרוממה במרחק של כ-800 מטר ממזרח לגדר המשק, והוחלט לסלק את המטרד . "
המשימה הוטלה על פלוגתו של סרן מורל'ה בר-און, והיא כללה את כיבוש המוצב המטריד וכן צמד מוצבים שהעיראקים הקימו ממזרח, כ2 ק"מ מדרום לרמת הכובש , לאחר כיבוש המוצב העיראקי החלו העיראקים בהפגזת תותחים ומרגמות לאורך כל הגזרה וסרן מורל'ה בר-און יזם כמה הסתערויות נועזות על הכוחות העיראקיים מול קיבוץ רמת הכובש. שעה לאחר ההסתערות התפוצצה פצצת מרגמה בשולי החפירה והוא נפצע בראשו מרסיסים. הוא פונה אל הקיבוץ ואיבד את ההכרה. אחד הרסיסים בלחי פגע בשמיעתו והוא הועבר לבית חולים ( עמוד 114) .
חיילי "גבעתי" באחת החורשות ליד קיבוץ רמת הכובש 1948
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה עבר מורלה לגזרת ירושלים והפרוזדור, שם פעל נגד המסתננים. אגב כך נשא לאישה בשלהי 49' את חברתו אראלה זייצוב, מי שלמדה שתי כיתות מתחתיו בבית הספר "חביב" במושבה, שלוש שנים לאחר שהאהבה ניצתה ביניהם במסע של התנועה בנגב, שעליו הדריך, כשהרווה את צימאונו ממים שחפנה בידיה.
בשנת 1949 החליט להמשיך זמנית את שירותו בצבא הקבע כדי לאפשר לרעייתו אראלה ללמוד בסמינר למורים .
הפלוגה בפיקודו של סרן מורל'ה בר-און הוצבה לצורך בטחון שוטף באזור ירושלים. שמירה על הקו העירוני בירושלים וגם באזור פרוזדור ירושלים. היו לא מעט תקריות אש עם הירדנים והפעילות היתה כרוכה בסכנות לא מעטות.
הפלוגה של מורל'ה בר-און הוצבה גם בהר הצופים (במדי שוטרים) . שלג כבד ירד באותו חורף על הר הצופים, שם הוצבה פלוגתו של מורלה. באחד הבקרים פרץ לחדרו חייל וזעק נרגשות: “המפקד! המפקד! הדוב פרץ מהכלוב והוא מסתובב לו בגן!". הכלוב היה בגן החיות התנ"כי, ששכן אז על ההר. לאחר שארגן חיפוי של מקלענים למקרה של צורך, נדרך לטפל בעבריין. “הדוב היה מנומנם לאחר שזלל בהנאה פגר של חמור", מורלה משחזר את מעשה ה"גבורה" שלו, “עד שדחקתי אותו לכלוב עם מוט ארוך. באותו רגע נהייתי לחיילים שלי שמשון הגיבור, ששרה לדוב ויכול לו".
קצין אג"מ חטיבתי בגיל 22
בסוף 1950 מכל מפקדי הפלוגות בחטיבת " גבעתי" , ותיקים ומנוסים מונה מורל'ה בר-און להיות קצין האג"ם החטיבתי. התפקיד החדש זיכה אותו בדרגת רס"ן . הוא היה אז רק בן 22 בסך הכול.
לאחר שנה הוא רצה להשתחרר מצה"ל כי רעייתו אראלה סיימה את לימודי הכשרת המורים אך צה"ל שיכנע אותו ללמוד שנתיים באוניברסיטה העברית על חשבון צה"ל ובמשכורת מלאה על חשבון צה"ל ואחר כך ישוב לשרת 4 שנים במערכת החינוך של צה"ל .
באוקטובר 1951 הוא יצא עם רעייתו ארלה ללמוד לתואר ראשון בהיסטוריה ובכלכלה באוניברסיטה העברית ,שהייתה אז במבנים במנזר טרה סנטה.
על מנת לסיים את לימודיו האקדמאיים בשנה השלישית הוא מונה ב1954 לתפקיד חדש כמפקד העתודה האקדמית בירושלים . הוא יזם מהלך די חדשני בצה"ל אז שחייב כי כל חניך בעתודה שסיים את לימודיו באוניברסיטה לשרת שנה אחת ביחידה קרבית. הוא נאבק על כך כך מול המטכ"ל, סופו של דבר בגיבוי הרמטכ"ל משה דיין הצליח להעביר את ההחלטה והחל לאמן את חניכי העתודה האקדמית אימונים קרביים במחנה אלנבי בירושלים ( עמוד 143) .
עם סיום לימודיו באוניברסיטה וקבלת התואר הראשון בהיסטוריה נתמנה מור'לה בר-און ראש ענף היסטוריה במטה הכללי וזכה לקידום לדרגת סא"ל .
במסגרת תפקידו כראש ענף היסטוריה הצטרף מורל'ה בר-און כמעט לכל פעולות התגמול אז על מנת לגבש תחקירים לצורך הפקת חוברות התחקיר שהופצו בין מפקדי צה"ל , גולת הכותרת של התחקירים שלו הייתה פעולת הכנרת בסוף בסוף שנת 1955 , פשיטה קרבית של הצנחנים שהוא עצמו תיחקר את הקרב והצטרף למטה הפיקודי המבצעי של הפעולה צמוד לאל"מ אריק שרון . לאחר הפעולה הקרבית שבמהלכה נהרג אחד ממפקדי הכוח רס"ן יצחק בן מנחם ( גוליבר) כתב ופרסם סא"ל מורל'ה בר-און את התחקיר והציגו בפני כל מפקדי הכוחות ואלופי צה"ל אז .
כשביקש בתום התחקיר, בשעת ערב מאוחרת, לחזור לטבריה, התברר בשל יריות של מסתננים נחסם הכביש דרומה. קרוב לחצות נאלץ הזוג לחפש מקום לינה במושבה המנומנמת אגב מטר זלעפות ורוח מקפיאה. כשגילו שהמלון המקומי סגור, חשו תקועים ונואשים עד שהבחינו באור קלוש שהבהב מאחד הבתים. באין ברירה התדפקו על הדלת, שנפתחה על ידי איכר אחוז קורי שינה. הוא סיפר שאשתו נסעה לתל אביב וניאות להלין את השניים למשך הלילה, רק שאל אם לא אכפת להם להצטרף אליו במיטתו הזוגית הרחבה. לא הייתה להם ברירה. מורלה הצטופף בה ליד האיכר המארח, ואראלה נדחקה לקצה המיטה. “עייפים נרדמנו כמו אבנים". כשהתעוררו, כבר המתין להם האיכר עם ארוחת בוקר דשנה.
בראשית תפקידו כראש ענף היסטוריה של צה"ל עבר מורל'ה בהצלחה רבה ובהצטיינות גם קורס מגד"ים .
