ami
קרא, ליקט וערך : עמי סלנט , עורך האתר "חיים של אחרים: ביוגרפיות וסיפורי חיים "
פרנקלין רוזוולט התחיל המירוץ לפסגה כפלייבוי צעיר
פרנקלין רוזוולט היה גדול הנשיאים האמריקאיים בזמננו. הוא היה פלייבוי צעיר וקל דעת, כאשר התחיל את המירוץ לפסגה. הוא היה בן-טובים מיוחס, שנולד לעושר ולשררה. הוא היה רק בן 38, כאשר מפלגתו בחרה בו למועמדה לסגן נשיא, ב-1920 (הוא הפסיד). מעטים פיקפקו שהוא ינסה לזכות במועמדות לנשיאות בתוך ארבע או שמונה שנים.
ואו אז היכה בו נגיף הפוליו. זה היה שלושים שנה ויותר לפני שפותח חיסון. תרופה מעולם לא היתה. מאבקו עם הפוליו חישל את רוזוולט הצעיר, העניק לו כושר סבל ונחישות דעת, הכשיר אותו להבין את ייסורי הזולת. בקיצור, העמיד אותו במקום הנכון ובזמן הנכון עשר שנים אחר כך, כאשר אמריקה נאנקה תחת כובד השפל הכלכלי הגדול. הוא האיש שהניח את היסודות למדינת רווחה, ורוחו מוסיפה להעניק השראה לדורות של פוליטיקאים אמריקאים.
את פרנקלין רוזוולט ירש במקרה "איש פשוט", ששמו היה הארי טרומן. הוא עורר תערובת של לעג ושל ביטול, אבל ההיסטוריונים רואים בו כיום את אחד הנשיאים הגדולים של זמננו. כשם שרוזוולט הציל את העולם החופשי מידי הנאציזם והפשיזם, טרומן הציל אותו מידי הקומוניזם הסובייטי.
מקור : יואב קרני , עיתון גלובס
הנשיא פרנקלין רוזוולט , שרגליו שותקו בגיל 39 מאז 1921, נאבק במשך שבע שנים כדי ללכת שוב והצליח לעשות זאת רק למרחקים קצרים תוך שהוא נשען על מקל הליכה או נתמך ידי מלווים.
באותה תקופה, העיתונאים הסכימו עם רוזוולט שאין זה בטובת המדינה לראות אותו בכיסא גלגלים או הולך בקושי, ולכן מוגבלותו לא פורסמה ברבים. עם זאת, בתיעוד שקלט במקרה תייר באפריל 1935, נראה רוזוולט מדדה על מרפסת הבית הלבן בתמיכת מקל ומאבטחו גס גנריץ'.
באוגוסט 1921, בעודו נופש באי קמפובלו שבניו ברנזוויק, קנדה, יצא רוזוולט לשיט עם חברים במפרץ פאנדי, ובמהלכו נפל למימיו הקפואים של המפרץ. באותו הלילה החל לחוש ברע, חום גופו עלה, והוא סבל מכאבים עזים ברגליו ובגבו. לאחר שהתעורר בבוקר שלמחרת גילה כי רגליו רדומות. מצבו המשיך להידרדר במהירות, ומספר ימים לאחר מכן הוא כבר היה משותק לחלוטין מהמותניים ומטה. רופאים שבדקו את רוזוולט קבעו כי הוא נפגע ממחלת שיתוק הילדים, מחלה נפוצה וחשוכת מרפא באותה העת, וכי השיתוק שנגרם לו הוא לצמיתות. רוזוולט סירב להשלים עם רוע הגזירה, ולמשך שארית ימיו האמין, כנגד כל הסיכויים, כי הוא יחזור לעשות שימוש ברגליו. בתקווה להביא להקלה במצבו, הוא החל לעבור טיפולי הידרותרפיה, וב-1926 רכש לשם כך את בית הנופש בוורם ספרינגס, מקום בו יסיים את חייו קרוב ל-20 שנים מאוחר יותר. בסיועם המסור של אלינור וחברים קרובים הצליח רוזוולט להשתקם מעט ואף למד ללכת מספר צעדים בסיועו של אדם נוסף, תוך שהוא נעזר בברזלים מיוחדים שהוצמדו לרגליו ובמקל הליכה. רוזוולט עמל קשה בניסיון לשכנע אנשים כי מצבו משתפר, מכיוון שהאמין כי דבר זה יסייע בידו להתמודד על משרה ציבורית בעתיד. עובדת היותו נכה רגליים המשתמש בכיסא גלגלים לא הוחצנה מעולם על ידי התקשורת. רוזוולט גם דאג שלא להצטלם כשהוא יושב על כיסא גלגלים. בפני הציבור הוא היה מופיע כשהוא עומד ונתמך על ידי אדם נוסף (לרוב היה זה בנו או אחד מעוזריו), ואת נאומיו היה נושא כשהוא נשען על דוכן שהוקם במיוחד למענו. מאמציו אלה נשאו פרי, ובמהלך שנותיו הרבות בפוליטיקה, רוב אזרחי ארצות הברית לא היו מודעים לחומרת מצבו.
פרנסיס פרקינס , חברתם לדרך של הרוזוולטים כתבה בזיכרונותיה , " נפשו ואישיותו של פרנקלין השתנו לחלוטין במשך שנות מחלתו ושיקומו . עם חזרתו משנים של סבל הוא טיהר מעליו את יהירותו , תכונה שהייתה בולטת באישיותו לפני מחלתו. האיש הפך להיות חם לבב , צנוי ובעל פילוסופיית חיים עמוקה מבעבר. מחלת הפוליו עיצבה את אישיותו . הוא חווה אכזבה עמוקה.. השאפתנות הייתה בעלת חשיבות עליונה בעבור פרנקלין רוזוולט . כשחלה נאלץ להתעמת עם שיברון עמוק מבחינה זו , והדבר שינה לחלוטין את נפשו"
מקור :
דניאל ציפר, פרנקלין ואני , גורל וכוח רצון ,הוצאת אסיף, 2019
פרנקלין הצליח להסתיר את מחלתו בהופעותיו בפני הוועידה הדמוקרטית ב1932
ביולי 1932 הגיע פרנקלין לקליפורניה לועידה של הדמוקרטים על מנת להודות לבוחריו. פרנקלין הפתיע את קהל אוהדיו באולם הוועידה עת צעד לאולם נשען על זרועו האיתנה של עוזרו גאס ומוקף בשומרים רבים ובאנשי השירות החשאי שהסתירו לחלוטין את פלג גופו התחתון. הוא כבר התמקצע בהופעות עין אלה. "אני מצטער על האיחור" , קרא לעבר קהל המריע באולם הוועידה , אני מבקש מכם לאפשר לי להציע סדר חדש לעם האמריקאי" , הקהל בעולם יצא מגדרו והריע לפרנקלין בתשאות רמות .
מקור :
דניאל ציפר, פרנקלין ואני , גורל וכוח רצון ,הוצאת אסיף, 2019
בצילום : פרנקלין רוזוולט וכלבו , במקרים רבים העדיף לנהוג בעצמו במכונית הנשיאותית וביקש מהנהג , איש השירות החשאי לעבור אחורה .
קולה של אמא
פרנקלין דלאנו רוזוולט יצק דפוס חדש למוסד הנשיאות. דווקא הנשיא שמגבלות גופניות צימצמו מאוד את יכולותיו לפגוש את עמו פנים או פנים התקבע בזיכרון הלאומי כנשיא הראשון שהירבה לדבר אל עמו. בעידן שקדם לטלוויזיה הוא ידע לנצל את מלוא יכולותיו של הרדיו. ב"שיחות האח" המפורסמות שלו הגיע אל כל בית בארצות הברית ויצר את הרושם של בן שיח אינטימי הנועץ בבני עמו ומספר להם את הסודות והלבטים הכמוסים ביותר שלו. רוזוולט גם ניחן בחוש טבעי מופלא לנצל את העיתונות והתקשורת לצרכיו. הוא הקפיד לפגוש עיתונאים ולספר להם על הנעשה במדינה, כביכול לפי תומו, ובהרבה מאוד מקרים "שלא לציטוט", והוא הקסים.
הביוגרף ברנדס בפרשנותו מייחס משקל רב למוצא המשפחתי של רוזוולט: כאמור, עוצמתו של המעשה הרדיקלי, ה"מעמדי", שלו מודגשת על רקע השורשים האריסטוקרטיים מאוד של משפחתו. אך בתחום זה מחפש הביוגרף שלו גם מפתחות להבנת עוד חוליה מכרעת במכלול אישיותו של רוזוולט. ביוגרפים אחדים תיארו זאת כאומץ לב אישי שאינו יודע סייגים וגבולות, אחדים העדיפו לתאר את זה כמידה של ביטחון עצמי לא מצוי. ביטחון זה הוא שלא עצר את האיש מוכה השיתוק שאמר לעצמו כי דבר לא יעצור אותו בדרכו אל מוסד הנשיאות, ואמונה שמעולם לא התערערה, שאכן הוא יגיע למעמד הנכסף הזה. את הביטחון הזה, את אומץ הלב הזה, טוען ברנדס, נטעה בו אמו שהוא, בנה יחידה, נראה לה נזר הבריאה, שדבר לא יעצור אותו בדרכו. היא נטעה בו גאווה משפחתית ויוהרה אריסטוקרטית שאין להן גבולות. היא שנאה את הפוליטיקה ובזה לפוליטיקאים. העיסוק בעסקי ציבור נראה לה עניין היפה לפלבאים ולא לבן אצילים כבנה. היא סיפרה לו כל חייו שדבר לא יעצור אותו בדרכו, וכל ייעודו בחיים הוא לנהל חיים של ג'נטלמן באחוזתו, הרחק מעיני הציבור. והוא, כך כותב ברנדס, נטל ממנה את הביטחון העצמי, את אומץ הלב, כדי להתרחק ממנה, כדי לברוח מן האחוזה, כדי ללכת אל העם ולהיות מנהיגו. קוראי הביוגרפיה של ברנדס יתהו לא אחת במשך הקריאה על סוד קסמו של הנשיא הגדול. מה הופך נושא משרה ציבורית לאישיות היסטורית רבת השראה והשפעה. אחרי ככלות הכל, רוזוולט לא התברך בהשכלה רחבה, עולמו האינטלקטואלי היה צר, ואת שעות הפנאי המעטות שלו הקדיש לטיפול דקדקני באוסף הבולים שלו. הוא לא הירבה בשיחות עיון עמוקות, והספרייה שלו לא היתה גדולה. כשאירח, התפאר ביכולותיו המופלאות לרקוח מיני קוקטיילים ואילץ את מבקריו לטעום מהם ואף לשבחם באוזניו (צ'רצ'יל שהתרגל למשקאות "נקיים" יותר היה קורבן ידוע של מנהג זה.)
מקור : סקירה של פרופסור אלי שאלתיאל
הנשיא רוזוולט ורעייתו אלינור
ב-17 במרץ 1905 נישא רוזוולט לאלינור בניו יורק סיטי, למרות התנגדות אמו, שהאמינה שהיה צעיר מדי. דודה של אלינור, הנשיא תאודור רוזוולט, החליף את אביה המת של אלינור בחתונתה (אלינור איבדה את שני הוריה בגיל עשר).
הזוג הצעיר עבר לספרינגווד, השטח המשפחתי בהייד פארק שבניו יורק, ושם, לצערה של אלינור, הייתה אמו של רוזוולט אורחת לעיתים קרובות. היא הייתה בעלת הבית עד מותה ב-1941. בנוסף, תכננו פרנקלין ואמו להקים בית חדש עבור הזוג בניו יורק סיטי, כך שהיא תגור לצידם.
המתיחות בנישואיהם של בני הזוג החלה כמעט מן ההתחלה. אמו השתלטנית של רוזוולט, שרה, לא חיבבה את אלינור, אותה ראתה כצעירה חסרת ניסיון שאינה מתאימה לשמש אישה לבנה, והביעה התנגדות לנישואים. לאחר החתונה נהגה שרה לבקר תכופות בביתם של בני הזוג, דבר שגרם לאלינור מפח נפש.
רוזוולט היה בטוח בעצמו בקרב המעמדות הגבוהים, אולם אלינור הייתה ביישנית והעדיפה לגדל את ילדיהם. היא סלדה ממין, אולם נולדו להם שישה ילדים: אנה (1906–1975), ג'יימס השני (1907–1991), פרנקלין (1909-1909), אליוט (1910–1990), פרנקלין דלאנו הבן (1914–1988), וג'ון השני (1916–1981).
Eleanor and Franklin Roosevelt with their first two children, 1908
רוזוולט קיבל את האבהות, והוא ואלינור סבלו כשבנם השלישי, פרנקלין, מת ממחלת לב בהיותו תינוק. אלינור הצליחה ללדת בן נוסף תוך פחות משנה. ילדם החמישי ובנם הרביעי, שנולד ב-1914, נקרא גם הוא על שם פרנקלין. ילדם השישי, ג'ון, היה בנם החמישי.
לרוזוולט היו כמה רומנים מחוץ לנישואים, אחד עם לוסי מרסר, מזכירתה של אלינור, שנשכרה ב-1914. בספטמבר 1918 מצאה אלינור מכתבים שתיעדו את הרומן במזוודתו של רוזוולט, שחזר ממלחמת העולם הראשונה. פרנקלין שקל להתגרש מאלינור, אולם לוסי סירבה להינשא לאיש נשוי עם חמישה ילדים. פרנקלין ואלינור נשארו נשואים, ופרנקלין הבטיח לא להתראות שוב עם לוסי. אלינור לא סלחה לו, והנישואים שלהם הפכו מאז לשותפות פוליטית.
פרנקלין המשיך להתכתב עם לוסי, והם המשיכו להתראות ב-1941. השירות החשאי של ארצות הברית כינה אותה "גברת ג'ונסון", ולוסי הייתה איתו כשמת ב-1945. הרומן לא נחשף עד שנות השישים.
בנו של רוזוולט, אליוט, טען שלאביו היה רומן בן עשרים שנה עם מזכירתו הפרטית, מרגרט לנד. בן אחר, ג'יימס, טען שכנראה היו יחסים רומנטיים בין אביו לבין מרתה, נסיכת שוודיה, שהתגוררה בבית הלבן במהלך חלק ממלחמת העולם השנייה. העוזרים קראו לה "החברה של הנשיא", ורכילות בנוגע לשניים הופיעה בעיתונות.
קשה לדעת מה הייתה ההשפעה של הרומנים על אלינור. אלינור טענה שהיא יכולה לסלוח, אבל לא לשכוח. לאחר הרומן עם לוסי, כל אינטימיות במערכת היחסים שלהם נעלמה. אלינור גרה בנפרד מרוזוולט ובעיקר קידמה את ענייניה החברתיים והפוליטיים. השבר היה כה גדול עד שב-1942, כשרוזוולט ביקש מאלינור לחזור הביתה בגלל בריאותו המידרדרת, היא סירבה. הוא לא תמיד ידע מתי ביקרה בבית הלבן, ולעיתים לא יכלה לדבר איתו בטלפון ללא עזרת המזכירה שלו. הוא עצמו לא ביקר בדירתה בניו יורק עד סוף 1944.