ami
פריץ טודט נולד בשנת 1891, בעיר פפורצהיים, אשר שוכנת בפאתי היער השחור, בקרבת הגבול הצרפתי.
טודט לחם במלחמת העולם הראשונה, בהתחלה כתותחן-ארטילריה ולאחר מכן עבר ללופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), במסגרתו זכה בעיטור צלב הברזל. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1922, ובשנת 1931 קיבל דרגת קולונל באס-אה.
ה'שְׁטוּרְמְאַבְּטַיְילוּנְג', הידועות בשמן המקוצר אֶס-אַה (SA), היו פלוגות סער נאציות, שהורכבו מאלפי בריונים ומובטלים. שמם לקוח מחיילי הסער – יחידת עילית גרמנית במלחמת העולם הראשונה. הם עודדו אלימות, פיזרו אסיפות והגבירו את חוסר הביטחון בקרב הציבור.
בתקופה זו גם רכש טודט השכלה רחבה וקיבל דיפלומת דוקטור להנדסה.כמהנדס, התעניין טודט בעיקר בסלילת הכבישים, והאמין שפיתוחן של תשתיות מתקדמות היא המפתח להוצאת גרמניה מן השפל אליו נקלעה מאז מלחמת העולם הראשונה.
לדידו של היטלר, התזה של טודט התלבשה ככפפה ליד. נושא התאוששותה של גרמניה היה הקריטי והמרכזי בבחירות 1933, ולאחר שהיטלר זכה בהן, והרכיב את ממשלתו השנייה, טודט מונה לשר ללא-תיק והופקד על תכנון וביצוע תוכנית 'אוטובאן' – מערכת הכבישים המודרנית הראשונה בעולם. כבישים אסתטיים, בטיחותיים, רחבים, שהתוואי שלהם השתלב באופן מושלם עם הנוף הגרמני.
אמנם רוב הציוד הצבאי של הוורמאכט שונע ע"י רכבות, אך תכנית האוטובאן סייעה להוצאת גרמנים רבים ממעגל האבטלה – הן בבנייתה והן בשימוש בה בהגעה וחזרה מהעבודה. יחד עם זאת, מעניין לציין שהאוטובאן הסב תועלת רבה דווקא עבור הצבא האמריקאי, הממוכן, אשר הגיע בהמוניו לגרמניה לאחר צליחת הריין (במרץ 1945). אך בל נקדים את המאוחר.
שר החימוש הנאצי
בשנת 1935 טודט ממונה לשר החימוש של גרמניה הנאצית, תפקיד אותו עתיד למלא במשך 7 שנים קריטיות, עמוק לתוך מלחמת העולם השנייה.
במהלך המלחמה הופקדו בידו של השר טודט כמה וכמה תיקים:
הוא היה ממונה על פיתוח התשתיות (בנוסף על מערכת הכבישים, גם על אספקת המים, קווי התקשורת ומשק החשמל). כיהן בתפקיד שר החימוש, במסגרתו פיקד וניהל מפעלי בנייה צבאיים אדירי-מימדים, ובהם הקמת 'החומה האטלנטית' (קו הביצורים הגרמני במערב אירופה), הקמת קו בסיסי צוללות גרמניות לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, ובשלהי המלחמה הארגון אף עסק בביצורי קו ה'חזית המזרחית'. טודט הפך לאחד האנשים החזקים והחשובים בגרמניה.
בצילום למעלה : פריץ טודט עם קצינים נאציים בתכנון הביצורים בצרפת
כדי לעמוד במטלותיו הנוכחיות והעתידיות, ייסד טודט את ארגון טודט שהיה אחראי על חימושה וביצורה של גרמניה. הארגון, שהחל דרכו כחברת בנייה קטנה עם פחות מ-40 עובדים, הפך עם פרוץ המלחמה ב-1939 לזרוע הביצועית של גרמניה הנאצית, ולמעשה – לחברת התשתית, ההנדסה והבינוי הגדולה בגרמניה. כמעט כל המבנים הצבאיים הגרמניים הגדולים שנבנו במהלך המלחמה היו פרויקטים של טודט. וכן, גם בנייתם של מחנות ריכוז.
אופיו של הארגון השתנה. המלחמה הביאה לגידול עצום בדרישות ובצרכים של הוורמאכט. פירוש הדבר היה צורך בכוח עבודה מורחב. חוק שירות החובה בגרמניה השתנה, וכמעט כל הגרמנים נאלצו להתגייס לסיוע במאמץ המלחמתי. במשך המלחמה, למעלה ממיליון גרמנים התגייסו לשירות העבודה. הגברים הגרמנים בארגון טוד לבשו מדים בהירים, שאפשרו להבחין בינם לבין חיילי הוורמאכט. על זרועם ענדו את שרוול צלב-הקרס המפורסם, ועל חזם הייתה הכתובת "ארגון טודט".
הארגון נבנה כעת לפי היררכיה צבאית לכל דבר ועניין. באתרי העבודה הוצבו אנשי מקצוע גרמניים, בעיקר מהנדסים הנדסאים וטכנאים, אשר היו אחראים על הנחיית אלפים רבים של עובדי כפייה. סך הכל, על פי ההערכות, עד תום המלחמה נפח עובדי הכפייה במסגרת ארגון 'טודט' האמיר לכדי 1.5 מיליון פועלים, עובדי כפייה.
בצילום : פריץ טודט עם היטלר בביקור באחד הביצורים הצרפתים 1941
רובם המוחלט של עובדי הכפייה היו הלכה-למעשה מגוייסים מהמדינות הכבושות, שנאספו בהמוניהם. היחס אליהם היה, במקרה הטוב, כאל עבדים. רבים מהם מתו בגלל התעללות, מזון לא מספק, דיור לקוי, וחוסר טיפול רפואי.
וכך סיפר נחמיה דוד ז"ל, על העברתו מפלוגות העבודה ההונגריות לעבודות פרך בביצורי ה'חזית המזרחית' במסגרת "מחנה עבודה טודט", שכנדורף אוסטריה:
"ינואר 1945. החזית מתקרבת וההונגרים עושים הכנות כדי למסור אותנו לגרמנים… אלפים-אלפים עברו שם. הקצינים ההונגרים העבירו אותנו עד שכנדורף , שם מסרו אותנו לגרמנים. חיכינו בתוך אסם של תבואה. היו שם אנשי אס.אס, טוטים, וקרואטים מוסלמים מיוגוסלביה ששמרו עלינו. כמובן שלשמוע מההורים, מהמשפחות שלנו, אף אחד לא שמע. לא ידענו מה איתם. שמועות היו, אבל אנשים לא העזו להגיד דברים נוראיים.
לשכנדורף הגיעו יהודים מכל החזיתות המזרחיות: אוקראינה, רוסיה, כל מי שהיה במחנות בשנים 1941-1944. הם נשארו אחד מאלף, עברו סלקציות במחנות העבודה, עברו מחלות קשות, ובעצם כבר ידעו את האמת. תוך זמן קצר גילינו שהגענו למחנה של עבודת ביצורים. היינו כמה אלפי איש, ושם באמת החיים השתנו לזוועה ביחס לכל מה שעברנו עד אז.
במחנה החדש, אצל הגרמנים, חפרנו ואדיות ענקיים עם את ומריצה. והרי גשם היה, גשם בלי הפסקה! שלג, כפור, כל היום עבדנו בגשם, רטובים. אני יכול להודות שחיי ניצלו בשל זוג נעלי עץ שהיו לי, נעליים עם סוליות עץ. לפחות כפות הרגליים שלי היו יבשות, הסוליה לא התכופפה ולא הרגשתי את המים למטה.
למזלי, לעבודה הייתי רגיל: ידעתי איך לעבוד, איך להרים את האדמה, איך לחפור אותה, באיזו צורה. ידעתי איך לחתוך את העץ, באיזה מקום. ידעתי איך לעמוד מול הרוח. ידעתי שאני יכול להיות מוגן על-ידי עץ, על ידי אדמה, לעמוד במקום הנכון. ידעתי: הניסיון שהיה לי מהבית, מהכפר בו גדלתי, שם עבדתי עד היום, הציל את חיי.
היה שם סרן אחד, טוט, מהטוטים. ככה קראנו לגרמנים שהיו במחנה העבודה. לסרן הזה הייתה רק יד שמאל. את יד ימין כנראה איבד במלחמה. הוא הכניס את היד השמאלית לכיס של המעיל ואמר: "יהודים, תראו, יש לי בכיס השמאלי אקדח. שלא תחשבו מישהו מכם שמהחגורה אני צריך לשלוף. מספיק שאני שם יד בכיס. שם יש לי אקדח". היה זה סימן ברור, שנדע להיזהר.
בעבודה, בחפירות האומללות האלו, דיברנו בינינו הצעירים על הגורל האומלל שלנו. איך לא נזהרנו, איך הגענו הנה. מי יודע אם בעוד רגע נישאר בחיים? לפחות אם אדם נותן את נשמתו לתועלת העם שלו, מילא. אך אנחנו הפקר. איפה העולם? איפה העולם?! מי התחשב בנו? איפה התחשבות? לא מצאנו מענה לאי-ההתחשבות של העולם ברגעים הקשים האלו, העוברים עלינו.
באותו המחנה, היו לנו כל יום מסעות, קילומטרים ללכת. 4-5 ק"מ צד אחד, הלוך ושוב 10 ק"מ. היה שם יער שסחבנו ממנו עצים דקים, לבנות מהם מין גשר לעבור עליו. גררנו את העצים האלה בבוץ, על האדמה. כל אחד לקח חבילה גדולה ועם זה הלכנו כל היום. אי אפשר לתאר את הדבר הזה.
הגרמנים דרשו לעבוד בטמפו , אבל אוכל – פעם אחת ביום, כף מרק. מה זה מרק? מים חמים. כל יומיים קיבלנו חתיכת לחם. כמובן, צפיפות איומה. אחרי שבוע, התחילו ללכת לעולמם בחורים צעירים. אחרי חודש הטיפוס התפרץ במחנה, הרי אי אפשר היה בתנאים האלה לעשות שום דבר.
אצלם זה היה ברור, אצל הגרמנים. ובאמת כל יום נשארנו פחות ופחות אנשים. ישנו בדרגשים, בקומות. את המתים שמו כבר בקומה הראשונה. אי אפשר היה להוציא אותם כל יום. אספו אותם כל יומיים-שלושה, בכוונה! הפלק-טיפוס , המחלה הזאת הייתה ידועה לנו. וכינים כמובן, בכל מקום, מלא.
הגרמנים באו בעורמה, הודיעו: "מי שחולה שיתייצב", אבל אנחנו הרי ידענו מה זה נקרא 'חולה'. לאיפה לוקחים חולים, למרפאה?! כבר ידענו שהורגים, אבל המצב היה כל כך קשה שלא היה אכפת לאנשים. צעירים, זקנים, התייצבו כולם לפני הבניין שורות-שורות כל בוקר. באו איכרים אוסטרים, עם סוסים ועגלות. הם העמיסו את היהודים החולים, עם מעט הפקעל'ך שהיה להם. הוציאו אותם החוצה מהמחנה, 200-300 מטר, ואח"כ שמענו יריות. חיסלו אותם. אחרי שהדברים קרו בצורה הזאת, אף אחד כבר לא רצה יותר ללכת למסדר, ל'מרפאה'. לא יצאו יותר בתור חולים.
זוכר אני שיחות בין ה"מבוגרים", אנשים בני 35-40. הם היו מסתכלים עלינו ואומרים לעצמם: "כנראה סופנו כאן, אבל ליבנו עם אלו. תסתכלו על הילדים האלו, הצעירים האלו, לא יודעים טעם החיים אפילו. מילא, לנו היה לפחות משהו, משהו בחיים".
המנוחה האמיתית הייתה השינה. בערבים, כשהייתי מחכה ללכת לישון, חיכיתי למה? אולי לאיזה חלום, חלום טוב. חיכיתי לערב כמו…. כמו לשחרור! חיכיתי לדמיין שאני בחופש, בטבע. הרי באמת חייתי את הטבע. הקושי כפול היה: קושי של אכזריות האדם, אדם לאדם… זה לא נתן לי מנוחה. כך גם המחשבה על מה שעושים לך רק בגלל שאתה יהודי. הבטחנו לעצמנו: אם נשתחרר פעם, ויינתנו לנו החיים, נלך רק לארץ ישראל, או כמו שקראנו לה אז – פלסטינה.
אנחנו יוצאים לעבודה כרגיל, אבל כל יום אנחנו פחות ופחות. הגוויות נערמות בקומה התחתונה. איני יודע מדוע לא קברו אותם, מה הסיבה לכך שהשאירו אותם הרבה זמן בדרגש. לפחות עבורי זה נראה היה שהרבה זמן הן ממתינות לפינויים.
כשיצאנו לעבודה, תמיד היה איזה סיפור: למה אין אוכל בבוקר, למה אין אוכל בצהריים, למה אין אוכל בערב, למה אין לחם… פעם זה לא הגיע, פעם התקלקל, פעם התהפך. אלף-אלפי דברים שהסבירו. וכי יכולים היו לעזור ההסברים? היו גם מקרים של גנבות, של בחורים ששמו נפשם בכפם והלכו להביא איזה סלק, איזה תפוח-אדמה. והגרמנים, כשתפסו אותם, קשרו והרביצו מכות. למי הרביצו? לעצמות. איזה מכות כבר אפשר לתת לעצמות? דמעות לא היו לנו. מקורות הדמעות התייבשו.
ובכל זאת, לעבודה תמיד יצאנו. תמיד רצינו ללכת, אפילו בלי כוח. נסחבנו, זחלנו. הרבה גשם, הרבה בוץ. בסוף, מעטים מאד היו שעוד נותרו בריאים. לאותה הקטגוריה של החולים, נכנסתי גם אני. כמו היתר, נדבקתי בפלק-טיפוס. ההרגשה הייתה של כאב-ראש שאין לו סוף. כאילו מסתובב העולם, כאילו."
נחמיה דוד , סבו של הכותב , למזלו הרב, שרד עד יום השחרור, אליו הגיע שהוא חולה וקודח מטיפוס. אך הוא התאושש, חזר לביתו, ובסופו של דבר על לארץ ישראל. בדרכו לארץ, במחנות העקורים, פגש את סבתו של כותב הסקירה הזו , רחל (תבדל לחיים ארוכים) איתה זכה להקים משפחה ולראות ילדים ונכדים.
מותו "בטרם עת" של פריץ טודט
במהלך תפקידו כשר החימוש, הצליח טודט להסתכסך עם הרמן גרינג (מפקד הלופטוואפה), בעיקר על רקע חלוקת תקציבים ומשאבים, שהפכו למוצר במחסור ככל שהמלחמה העמיקה. ב-8 בפברואר 1942, בעת טיסה לגרמניה, מטוסו של טודט התרסק באופן לא מוסבר, והוא מת מפצעיו. באותה העת, בגרמניה, לא היה מי שלא העלה על דעתו את החשד המתבקש (שמעולם לא הוכח, אגב) על חבלה מתוכננת במטוסו של טודט, שגרמה להתרסקות.
לאחר מותו, נערכה לפריץ טודט לוויה מפוארת בברלין, בנוכחותו של היטלר, שאף ספד לו: "שעה עצובה היא זו… מיליוני גרמנים חשים כעת תחושה של ריקנות, אשר מגיעה כשאדם שאין לו תחליף נלקח מאתנו. כל האומה הגרמנית יודעת שהאבל על מותו של טודט אין משמעותו רק צער על אישיות יצירתית שנלקחה מאתנו, אלא גם על אדם נאמן וחבר בלתי-נשכח, אשר לכתו נוגע בנו עד עמקי נשמתנו." (תרגום חופשי).
פריץ טודט הלך לעולמו בשנת 1942, והוא בן 51. יימח שמו וזכרו, אבל אנחנו לא נשכח ולא נסלח.
בצילום : הלוויתו הממלכתית והמפוארת של פריץ טודט 1942
מקורות:
מקור 1 Zeev David ( כותב הסקירה המקורית) .
מקור 2
גרונר, זאב. עבודת כפייה יהודית תחת הנאצים. צרכים כלכליים וגזענות, 1938-1944 (ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת קיימברידג ', 2006). פורסם בשיתוף עם מוזיאון השואה בארה"ב.