ד"ר מיקלוש ניזלי: עוזרו היהודי של "מלאך המוות מאושוויץ"

מיקלוש ניזלי נולד בשנת 1901 בטרנסילבניה, חבל ארץ שהיה שייך לרומניה ולהונגריה לסירוגין, תלוי את מי שאלת, ומתי. משפחתו של ניזלי, כרוב היהודים באזור, עסקה במסחר, וילדותו עברה עליו בנעימים. ניזלי התבלט בחריפות שכל ובתבונה רבה, ונשלח ללמוד רפואה בקלוז' (עיר גדולה בטרנסילבניה) ולאחר מכן בברלין. הוא התמחה בפתולוגיה וסיים את התמחותו באוניבריסטת ורוסצלאב (היום פולין, אז גרמניה).

את שנות השלושים לחייו (או למאה הקודמת, במקרה שלו הם חופפים) העביר בפרקטיקה רפואית-פתולוגית ובטיפול בפציינטים בסביבת מגוריו. הוא נחשב לרופא מוצלח, שקדן ומסור. בשנים אלה גם הקים את ביתו, התחתן ונולדה לו בת.

עם כניסת הגרמנים להונגריה ורומניה במרץ 1944, נלקחה משפחת ניזלי אל הגטו, ובמאי 1944 נשלחו לאושוויץ, בגל הראשון של הטרנספורטים מהונגריה.

כשהגיעו לאושוויץ הופרדו, אך ניזלי ראה שאשתו ובתו עברו את הסלקציה ונשלחו ימינה, לחיים (מה שעתיד היה, כמובן, לגלות רק בהמשך). מנגלה ביקש מהגברים אשר יש בידם תעודת רופא לצאת מהקבוצה ולעמוד בנפרד. יצאו כ 50 רופאים וניזלי ביניהם. כעת, ביקש מנגלה מאלה שלמדו באוניברסטאות גרמניות ובעלי פרקטיקה רפואית-פתולוגית וניסיון בניתוח גופות, לצאת ולעמוד בנפרד. ניזלי היה היחיד שיצא מהקבוצה. הוא נלקח ע"י מנגלה למשרדי המחנה, שם עבר "הליך קליטה" מזורז וקיבל את מס' האסיר A-8450. שאר הרופאים נשלחו יחד עם שאר הטרנספורט אל המשרפות, עוד באותו היום.

עברו 15 שנים מאז סיים את לימודי הרפואה שלו, וכעת ניזלי הוכתר בתואר "רופא-אסיר": "לאור כל הדברים שאני רואה ושומע כאן, אני שבע רצון מהעובדה שמצאתי בתוכי את העוז לעשות למען שיפור מצבי […] הנני נחשב כרופא מומחה, והצלחתי להימלט מגורלם של רוב הקצטניקים [=האסירים]."

עם קליטתו, עבר ניזלי מספר מבחנים אישיים ומקצועיים ע"י ד"ר מנגלה וקציני אס.אס. נוספים. במבחנים אלה נבדקה לא רק יכולתו המקצועית-רפואית-פתולוגית, אלא גם תושייתו, הבנתו את המציאות המטורפת אליה נקלע והדקויות המפרידות לעיתים קרובות בין חיים למוות. היה עליו כל העת להלך בין הטיפות, להבין את מקומו, להיזהר בדבריו ולעמוד על המשמר.

ניזלי עבר בהצלחה רבה את המבחנים, ומונה לאחר זמן כרופא-אסיר האחראי. במסגרת תפקידו כרופא היה עליו לטפל במפקדי וחיילי אס.אס ובאסירים רבים במחנה. אך תפקידו החשוב ביותר מבחינת מנגלה היה סיועו במחקר לטובת קידום תורת הגזע. מנגלה, אשר בסך הכל סיים את לימודי הרפואה שלו ב 1938 והיה רופא בינוני, גילה כפייתיות חולנית בכל הקשור לתאומים, גמדים ומחלות גנטיות.

על ניסויים אלה התבטא ניזלי: "מטרת הניסויים הללו: לתת תשובה כיצד לקדם את ריבויו המהיר של ה"גזע העליון", כיצד להגיע לכך שכל אם גרמניה תישא ברחמה יותר מוולד אחד? התוכנית הייתה אמנם מטורפת, הוגיה היו האידיאולוגים של הרייך השלישי. את המשימה לביצוע הניסויים […] קיבל על עצמו רופא גרמני מוכשר, ה"קרימינל דוקטור" יוזף מנגלה. המסוכן ביותר בין הפושעים הנו ה"קרימינל דוקטור" ובמיוחד כשבידו עוצמה בלתי מוגבלת, כפי שזה במקרהו של מנגלה, הרשאי לשלוח למוות מליוני בני אדם, כי לפי ה"תורה" הנאצית, נחותי הדרגה, התת-בני אדם, מסוכנים לקיום הגזע העליון".

המרפאה שלו הייתה במתחם המשרפות של בירקנאו, במשרפה מס' 1, ומבחינה ארגונית הוא היה שייך לזונדרקומנדו (האסירים האחראים על ה"טיפול" בגופות, פינויים מתאי הגזים אל המשרפות). באותה העת הורכב זונדרקומנדו מס' 12. אורך החיים המקובל של הזונדרקומנדו היה כשלושה-ארבעה חודשים. לאחר מכן הגרמנים היו "מחסלים" אותם, שכן הם ידעו הרבה מעבר למה שאסיר ממוצע צריך לדעת. יחד עם זאת, תנאי המחייה של אנשי הזונדרקומנדו היו טובים משמעותית מאשר של האסירים ה"רגילים" במחנה. וכך, גם ניזלי עצמו זכה לתנאים "מפליגים": חדר שינה לעצמו, אוכל ללא מגבלה, בגדים להחלפה ואפשרות לשמור על היגיינה אישית ברמה גבוהה.

ניזלי, למעשה, היה פתולוג כה מוצלח, עד שלאחר שביצע נתיחה שלאחר המוות בגופת איש אס.אס שהתאבד – הפך לפתולוג בית המשפט המחוזי, למרות היותו אסיר יהודי באושוויץ. הוא קיבל לרשותו מספר רופאים-אסירים נוספים, ונשא באחריות המקצועית והניהולית למרפאה שפעלה בבירקנאו.

אליה וקוץ בה, ניזלי היה מאד מוטרד מ"הצלחותיו" במישור המקצועי: "בחושבי על הדברים האיומים שראיתי בתקופה הקצרה של שהותי במקום, תיארתי לעצמי מה עוד יזמן לי הגורל לראות? איזה דברים עוד יטילו עלי, בטרם ישיג אותי המוות הצפוי לי בדומה לשאר אחי לגורל? הסוף הבלתי נמנע? בהיכנסי למקום זה ידעתי שאינני אלא בר מינן שקבל ארכה לזמן קצר בלבד. כעת בהיכנסי בסוד דברים כה איומים הייתי בטוח מתמיד באשר לסופי. האפשר להעלות על הדעת שמנגלה או המכון בברלין ישאירוני בחיים? לא, אין כל סבירות לדבר!".

לאחר כשלושה חודשים אזר ניזלי אומץ ופנה אל מנגלה בבקשה לדעת מה עלה בגורלן של אשתו ובתו. מנגלה הופתע מהשאלה, והשיב בכנות שאין לו מושג אך הוא מוכן לספק לניזלי אישור לתנועה חופשית בין המחנות. ניזלי "המאושר" התרוצץ בימים הבאים במחנה C, מחנה הנשים, ולאחר מספר ימי חיפושים קדחתניים הלא יאומן קרה – הוא מצא את אשתו ובתו, שורדות.

בשבועיים שלאחר מכן ניזלי הגיע יום יום למחנה הנשים, ובידיו כל טוב: אוכל, בגדים, אמצעי הגיינה, תרופות, כל אשר היה לאל ידו. אך לא לעולם חוסן. שמועה גונבה לאוזנו שמחנה C על יושבותיו הולך להימחק כליל. ניזלי פנה למפקד מחנה C, אותו הכיר משירותו כרופא, וביקש את עזרתו. מפקד המחנה סיפר לניזלי שעתידים לצאת שני טרנספורטים למחנות עבודה בגרמניה, ואם בשעת הסלקציה קרובותיו יזהו את עצמן בפניו – הוא יכניס אותן לטרנספורט. ניזלי העביר את המסר לאשתו ובתו, תוך בקשה שיעבירו את המסר לכל מי שהן יכולות: רק מי שתצא בטרנספורט תינצל מאבדון. ואכן, שני טרנספורטים של כ 3,000 נשים כל אחד, עזבו את מחנה אושוויץ. שאר הנשים, מבין 50,000 האסירות היהודיות מהונגריה, נרצחו כולן תוך 10 ימים.

על הצלתן של היקרות לו התבטא ניזלי: "אינני יודע מה טומן בחובו העתיד עבורן, למרות זאת הרגשתי הקלה. פה הדרך מובילה למשריפות בלבד. […] באשר אלי, מתחזקת בי הרגשת האבדון. תחושת חוסר התקווה להחלץ ממלכודת הזונדרקומנדו הולכת וחזקה. סיפוק גדול ממלא את נפשי על שהצלחתי לכוון לטוב את חיי יקירותי, שניצלו מהדרך המובילה למוקד".

בתחילת אוקטובר 1944 ארע מאורע חסר תקדים באושוויץ. זונדרקומנדו מס' 12, שהרגיש את קצו בא, ארגן מרד תוך שימוש באמצעי לחימה רבים. משרפה מס' 3 פוצצה ונחרבה, מספר אנשי אס.אס. נהרגו ועשרות נפצעו. התגובה הצפויה של האס.אס הייתה מוחצת, וכל 800 אסירי הזונדרקומנדו הוצאו להורג. כולם, למעט ניזלי ועוזריו הרופאים.

לאחר חיסול זונדרקומנדו 12, היה אילוץ להקים את זונדרקומנדו 13, שהרי תעשיית המוות לא פסקה. אך גורלו של זונדרקומנדו 13 היה כשל קודמו. בנובמבר חוסל הזונדרקומנדו עד תום, ושוב – למעט ניזלי ורופאיו. בשלב זה, באופן מפתיע, משרפות 1 ו 2 פורקו, משרפה 3 הושמדה זה מכבר, והמעבדה הרפואית עברה למשרפה מס' 4.

תחילת 1945. הרוסים מצליחים באופנסיבה, שועטים לתוך פולין, והנאצים בשלב טשטוש הראיות. ברקע הדי-יריות, פיצוצים, קולות המלחמה קרבים. הגרמנים נוטשים במהירות את אושוויץ-בירקנאו ומעלים באש את כל מה שהם מספיקים ויכולים. ניזלי וצוותו יוצאים המומים למחנה נטוש ועולה באש. הם מתקדמים לעבר היציאה מהמחנה שם הם רואים קבוצה של כ 3,000 אסירים מתארגנת לתזוזה. בלי לחשוב הרבה הם מצטרפים. הרעיון: בתוך המון זה אין איש מכירם, אין איש יודע שהם "זונדרקומנדו", שהם נושאים סודות כמוסים.

ביומיים הבאים השיירה גמעה כ 60 ק"מ, עד מחנה פלאשוב שבפאתי קרקוב. כל אסיר שלישי לא שרד את הצעדה. בימים הבאים הם המשיכו בצעדה הרגלית, עוד כ 200 ק"מ, עד ראטיבור. משם המשיכו ברכבת למחנה ההשמדה מאוטהאוזן, אליו הגיעו בחיים כ 1,500 איש.

ניזלי, בניגוד לחבריו הרופאים, הצליח תוך תושיה יוצאת דופן לשרוד גם את הימים שעשה במטהאוזן. לאחר מכן הוא נשלח עם עוד כ 7,000 איש למנזר מלק שבצפון אוסטריה (בימי המלחמה שימש כאחד ממחנות-החוץ של מאוטהאוזן), ומשם נשלח לאבנזה (מחנה חוץ נוסף של מאוטהאוזן, במרכז אוסטריה) שם שרד את השבועות האחרונים של המלחמה. מחנה אבנזה שוחרר ע"י האמריקאים ב 5/5/45. ניזלי זכה בחופש.

מיקלוש ניזלי חזר שבור לביתו, בטרנסילבניה, שם הסתובב בחוסר מעש, מוכה הלם ויגון. "אני מסתובב כסהרורי בין כתליה האילמים של דירתי. עברי עמוס זכרונות מגואלים בדם ודכאון עמוק. עתידי חשוך ומעורפל. אני נע ברחובות עירי כמו צל של עצמי. אני סובל בהכנעה את כאבי גופי ומחכה לחלוף הזמן".

והזמן חלף. כעבור חמישה חודשים, באוקטובר 1945, נכנסו בשעת ערב אל דירתו של מיקלוש ניזלי אישתו וביתו. גם הן שרדו את המלחמה. כעת יש טעם לחיים. ניזלי נשבע שלא יתעסק עוד בפתולוגיה לעולם, וחזר לעבודתו כרופא משפחה.

בשנת 1946 פירסם את זיכרונותיו הטריים, בשפה ההונגרית, בספר שנקרא "הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ". הספר, אשר פותח צוהר ייחודי ויוצא דופן לחיי הזונדרקומנדו ותעשיית ההרג, נחשב לאחד מהספרים הבולטים על אושוויץ, ותורגם לאחר מותו לשפות רבות.

בשנת 1947 הגיע ניזלי להעיד במשפטי נירנברג, ונתן כ 17 עדויות מפורטות.

בשנת 1955 נפטר מאוטם שריר-הלב, והוא בן 54.

בשנת 1985, באיחור אופנתי של כ 40 שנה, הספר תורגם סוף-סוף לעברית על ידי מרדכי רסל. המתרגם ציין בהקדמתו ש"לאחר הופעת הספר בשפה ההונגרית קמה סערה גדולה בקרב הציבור היהודי בכל רחבי טרנסילבניה. […] נשאלה השאלה האם היה ד"ר ניזלי משתף פעולה עם הנאצים? ב"משפטים" אלה הופיעו עדים רבים שהעידו על התנהגותו ללא דופי של ניסלי באושוויץ. עבודתו במחיצתו של מנגלה הייתה עבודת כפייה. הוא עזר במידת אפשרויותיו לאחיו בצרה."

בשנת 2001 יצא לאקרנים סרט הוליוודי בשם "האזור האפור". חלקים רבים מהסרט מבוססים על ספרו של ניזלי.

מקורות המידע 

מקור 1

מקור 2

מקור 3

 מקור 4