ami
"בשבוע שעבר הנגיף הארור לקח מאיתנו את אחת מהגיבורות הגדולות ביותר של המחתרת היהודית בצרפת. קשה להעריך כמה יהודים היום חבים לה את חייהם. הנה סיפורה, כדי שבין הכותרות על סוף העולם, לא נפספס את מה שאבד לנו באמת.
לפרידה וטנברג היה מראה לא יהודי. בת למהגרים יהודים מלודג׳, שהשתקעו בפריז, היא ספגה את דיוקנה הצרפתי מתבנית נוף מולדתה. את נעוריה בילתה במבוך האפור של בנייני עיר האורות, מפנימה לתוכה את ההמולה של צהרי היום ברובע מארה, את קולם של הילדים שהחוזרים הביתה המהדהד בין הסמטאות לעת הערביים, את צליל מכונות התפירה שעלה לעת בוקר של יום עבודה חדש מכל פינה סביב Rue des Rosieres. למרות שאהבה את מקום הולדתה, עיר אחרת עמדה מול עיני רוחה – ירושלים. מגיל 13 הייתה חברה ב-״השומר הצעיר״ והייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער הציונית. אבל הנעורים של פרידה הסתיימו מוקדם מאוד. היא הייתה רק בת 16 כשהגרמנים כבשו את פריז. לא לקח לה הרבה זמן להתלבט – הנאצים הפכו את רובע מארה ליעד המרכזי של הרדיפות שלהם. באוקטובר 1940 הנערה השברירית הצטרפה לתא מחתרתי גוליסטי בבית הספר שבו למדה ע״ש ויקטור הוגו. המשימות הראשונות שלה היו הדבקת מודעות הקוראות להתנגדות ברחובות העיר.
ענני השואה הלכו וכיסו את שמי צרפת. יותר ויותר אנשים ניסו להציל את ילדיהם ולהעביר אותם לאזור הדרומי, החופשי יותר. פרידה מתגייסת לארגון OSE שמטרתו – הצלת ילדים יהודים. היא מקימה ומנהלת האופן עצמאי אתר סודי של הארגון ברחוב רוזייה בפריז, אשר שימש לפעילות ילדים בשעות הפנאי, כדי שלא ישחקו ברחוב ויחשפו בכך לסכנת מעצר על ידי הגרמנים. יחד עם ג׳וזף מיניירה, מי שיוכר בעתיד כחסיד אומות העולם, היא זייפה תעודות ומסמכים עבור ילדיה היהודים של בית הספר Hospitaliers-Saint-Gervais.
ב-15 ביולי 1942, פרידה, שרק לפני חודשים ספורים הפכה בת 18, סיימה בהצלחה את מבחן הבגרות האחרון שלה. בכל שנה אחרת היה זה אירוע משמח ומבשר את תחילתו של החופש הגדול באמת – עולם חדש ומופלא של מבוגרים. אבל פרידה וטנברג, או בשמה הבדוי תרז ורדייה, כבר הייתה לא סתם מבוגרת, אלא לוחמת מחתרת מנוסה. עם זאת, דבר לא הכין אותה מה שעמד לקרות. למחרת היום, ב-16 ביולי 1942, גל אדיר של מעצרים שטף את רחובות רובע מארה. היה זה מבצע הגירוש הגדול של יהודי העיר. אמא של פרידה נלקחה יחד׳ עם כולם לוולודרום החורף ומשם למחנה דרנסי. התחנה הבאה הייתה אושוויץ ופרידה ידעה זאת. במבצע שכולו שלווה ושליטה עצמית היא נכנסה למחנה, הציגה מסמכים מזוייפים בדבר החיוניות של אמא שלה כפועלת בתעשייה הצבאית הגרמנית, הצליחה להוציא אותה החוצה מהמחנה ולהעבירה לדרום צרפת. פרידה עצמה, שכבר הפכה לראש המשפחה בפועל, בחרה להישאר בפריז. היה לה עוד הרבה עבודה לעשות – אבל בשלב הזה הגרמנים כבר שמים לב לפעילה האסרטיבית בת ה-19. המרדף אחריה מוביל את פרידה להסתתר במקומות שונים, עד שהגיעה לעיר גרנובל. שם הצטרפה לתנועת הנוער הציוני. המראה הלא יהודי משחק כעת תפקיד מכריע בחייה – היא נשלחת למשימות המסוכנות ביותר: מסירה חשאית של חבילות מזון לאסירים בבתי כלא, העברת מזוודות כסף לערים שונות ברחבי צרפת, הובלת שיירות של ילדים יהודים לשוויץ הנייטרלית ומעל הכל – קשר עם הפקידים בעיריות. כן, מכל המשימות – זו הייתה החשובה והמסוכנת ביותר. כל מי שעסק בטיפוח הקשרים האלה הילך על חבל דקיק, שכן בכל רגע הפקיד היה יכול להסגיר את הסוכן לממונים עליו. אבל בזכות הקשרים שטיפחה פרידה, הפקידים הוסיפו לתעודות המזויפות חותמת אמיתית. יתרה מזו, הצרפתיה היפה תרז ורדייה שכנעה אותם להכניס את השמות הבדויים לספרי העיריות, כך שמאותו הרגע והלאה גם הגסטפו לא יכול היה לעלות על הזיוף. בזכותה, התעודות המזוייפות הפכו לאמיתיות.
לשיא היעילות פרידה הגיעה במסגרת הצבא היהודי, הארגון המחתרתי הציוני הגדול ביותר בצרפת.
בדירתה שבעיר טולוז פרידה אספה בגדים ונעליים שנגנבו מהאויב כדי לשמש את שיירות היהודים שיצאו ברגל לספרד דרך המעברים המושלגים שבהרי הפירינאים. חלק מאותם אנשים שניצלו בזכות פרידה וחבריה יתגייסו מאוחר יותר לבריגדה היהודית וילחמו באויב פנים מול פנים.
מבצע חשוב נוסף של פרידה באותה תקופה היה העברת מזון בחשאי לאסירים עובדי כפיה בפורט דה בורדו. באתר זה הקימו הנאצים בסיס צוללות ויהודים רבים הועסקו שם בעבודות כפיה מפרכות. רחמיה של פרידה נכמרו למראה האנשים המורעבים, החבולים, הגוססים. היא התעקשה לבצע את פעילותה למרות סכנה מוחשית והפסיקה רק כאשר הגרמנים עלו על עקבותיה. שוב נאלצה לברוח, הפעם לקלרמון פראן. היה זה קיץ 1944 ולגסטפו אזל הזמן ועמו ההזדמנות לתפוס את תרז ורדייה. האדמה כבר רעדה תחת הרגליים מחמת הקרבות הקרבים וריח השחרור נישא באוויר. פרידה עוד הספיקה לאסוף תיעוד חשוב של הנאצים – רשימות של יהודים שגורשו למחנות המוות, מידע ששיחק לאחר מכן תפקיד חשוב ביותר בחקר השואה.
הפעילות של פרידה לא תמה גם אחרי השחרור. במשך שנתיים היא עסקה באיתור ילדים יהודים שהוחבאו במנזרים ברחבי צרפת. את אלה שאיתרה העבירה לרשת בתי היתומים שהוקמו על ידי הצבא היהודי. כך לכל האנשים החבים לה את חייהם, נוספו רבים אחרים שחבים לה את יהדותם.
ב-1947 פרידה הגשימה את חלומה הציוני ועלתה לארץ האבות, רק כדי לגלות שעבור יהודים כמוה המלחמה עוד לא הסתיימה. היא לקחה חלק בקרבות מלחמת השחרור וזכתה להשתתף בפלא הקמתה של מדינת ישראל.
פרידה הקדישה מאמצים רבים לפעילות של הנצחה ופעלה כמתנדבת בממוריאל לזכרון השואה בפריז, שנמצא באותו רובע מארה בו החלה את החייה. עד ימיה האחרונים הרבתה להרצות בבתי הספר השונים בעיר, ממשיכה לגולל את סיפור הגבורה ומורשת הקרב של פעילי הרזיסטנס.
בספטמבר 2019, בהמלצת ד״ר צילה הרשקו, סופרת וחוקרת שואה, הוענק לפרידה וטנברג אות ״יהודיה שהצילה יהודים בשואה״. במהלך הטקס פרידה הנרגשת אמרה: "לא חשבתי שבגיל 95 אקבל תעודה כזו. אני זוכרת בכאב רב את החברים הרבים שנהרגו בפעילות ההצלה, את חבריי וחברותיי למחתרת הרזיסטנס היהודי, שרובם ורובן הלכו לעולמם. לא עשינו את פעילות ההצלה כדי לקבל פרס, אבל כן רצינו להנחיל את המורשת שלנו לדורות הבאים. זה מה שחשוב באמת, וזו הצוואה שלי.״ בטקס נכחו כמה נציגים של אנשים שהצילה ונותרו בחיים בגלל האישה האמיצה הזו. מעניין כמה ישראלים יושבים כעת בבידוד בבתיהם, צופים בנטפליקס, ולא יודעים כלל בזכות מי.
תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים!
דף הלוחם של פרידה וטנברג באתר מוזיאון הלוחם היהודי המלחמת העולם השניה:
מקור וקרדיט : שמעון שכטר