ami
בצילום הפתיחה : דבורה מוסנזון בגיל 19
דבורה מוסנזון (עומר) לא זכתה לבלות הרבה עם אביה, שנעדר מהארץ בשליחות הבריגדה. את אימה היא איבדה בגיל 11, כשנהרגה בתאונת אימוני ירי של ההגנה. כדי להסתיר מהבריטים את הסיבה האמיתית לתאונה, הומצא סיפור כיסוי שלפיו אימה התאבדה; הבשורה המזעזעת נמסרה גם לדבורה הקטנה, שנותרה בקיבוץ מעוז חיים כילדה בודדה, ללא הורים. כמה נוראה מבחינתו של ילד היא המחשבה שאימו נטשה אותו לנצח, במודע, בדרך האכזרית ביותר, וכמה כוח נדרש מדבורה להמשיך לשאת את הסבל הזה במשך שנים כה רבות, עד שנודע לה הסיפור האמיתי על מות אימה, כשהייתה כבר אם לילדים בעצמה. גם על כך כתבה ספר, כמובן; ואולי כאן טמון סוד הדחף הכביר שלה לכתוב, עוד ועוד, לכתוב על חייה ועל חייהם של אחרים.
בצניעותה הרבה, דבורה לא חשבה מעולם שתהיה סופרת, אלא לכל היותר נהגת טרקטור. כך אמרה בשנת 2006, כשקיבלה את פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית. אבל מרגע שלמדה לכתוב, בכיתה ב', כבר התחילה לכתוב יומן, ומאז הפכה בשבילה הכתיבה לדרך חיים. בהזדמנות אחרת היא סיפרה שבילדותה היא הייתה משוטטת לבד בקיבוץ וממציאה על עצמה סיפורים דמיוניים; שם אולי נזרע הגרעין ליצירתה הראשונה שראתה אור — "דפי תמר", יומנה של ילדה "רגילה" בקיבוץ. אבא שלי הוא שקיבל ממנה את היומן — כדפים, פשוטו כמשמעו — לפרסום בהמשכים ב"דבר לילדים". בהמשך עודד אותה להפוך את הדפים לספר, ואז לספר שני ושלישי ורביעי, שאת כולם ערך, וכולם הפכו לרבי־מכר. מאז קראה לו "פרסת המזל שלי", ונהגה להעביר לו לעריכה כל ספר שכתבה.
"אני כותבת מיום שלמדתי לכתוב. לפני כן הייתי מספרת לעצמי סיפורים בעל פה", מעידה דבורה עומר על עצמה. "כתבתי יומני חיים מגיל 7 עד גיל 17, אבל אף פעם לא חשבתי להיות סופרת. גדלתי בקיבוץ, וראיתי את עתידי במפעל הקיבוצי. חשבתי שאולי אהיה נהגת טרקטור".
דבורה עומר לבית מוסנזון נולדה ב-1932 וגדלה בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. הוריה התגרשו בילדותה, וכשהייתה בת 11 נהרגה אמה בתאונת אימונים ב"הגנה". כדי לא לחשוף את הפעילות לכוחות המנדט הבריטי פורסם שאמה התאבדה, ורק כעבור שנים רבות נודעה לדבורה האמת. היא גדלה בלי הוריה בקיבוץ כמה שנים, בעת שאביה היה בשליחות באירופה מטעם הבריגדה היהודית.
הכתיבה והקריאה היו לדבורה עומר מפלט מן העצב ומהבדידות. היא הרבתה לקרוא ספרים ולכתוב לעצמה, וכנערה התחילה לפרסם מפרי עטה בעיתון הנוער העובד "במעלה", שאביה היה עורכו. "הוא הבטיח לי שהוא מפרסם את הסיפורים בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו", היא נזכרת, "אבל העדפתי לחתום עליהם רק בשמי הפרטי".
אחרי שירותה הצבאי של עומר החליטה אספת החברים של הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד הוראה. "לא חשבתי מעולם להיות מורה, ולא הייתי תלמידה טובה בבית הספר, אבל הם כנראה ראו בי משהו שאני עוד לא ראיתי בעצמי", היא מספרת. היא למדה הוראה בסמינר "אורנים", ושבה לקיבוץ, להיות המחנכת של תלמידי כיתה ו'. היא המשיכה עם תלמידיה שלוש שנים, ובהשראתם התחילה לכתוב את המדור "דפי תמר" בשבועון "דבר לילדים". הסיפורים היו מעין יומן אישי של הילדה שעומר תמיד רצתה להיות. בשנת 1959 הם קובצו לספר שזכה להצלחה בקרב בני נוער. עומר ובעלה, שמוליק, עזבו אז את הקיבוץ, וכעבור שנתיים יצאו לשליחות חינוכית בוויניפג שבקנדה, ושם לימדו שניהם בבית ספר יהודי.
סיפורה האישי של דבורה עומר לא פשוט, בדיוק כמו גיבורי סיפוריה. הילדה מקיבוץ מעוז-חיים גדלה לבד. בגיל 11 אמא שלה מתה, בקיבוץ אמרו שהיא התאבדה. "גם אחרי מות אמה אבא שלה היה בבריגדה בצבא הבריטי במשך שש שנים", מספר גיל, בנה של עומר. "כילדה היא נשארה לבד בעולם".
"אני נורא שרוטה, אני בנאדם שרוט מאוד", העידה עומר על עצמה. "אבל אני חושבת שבזכות זה קיבלתי את החריצות שלי", הוסיפה. במהלך חייה הספיקה הסופרת לכתוב לא פחות מ-89 ספרים על חיים של אחרים. אבל בכל השנים האלה לא הרפה ממנה סיפור חייה שלה: תעלומת מות אמה.
"יום אחד פנה אליה האדם שמצא את העצמות של אבשלום פיינברג מניל"י", סיפר בנה של עומר, גיל. "הוא מאוד רצה שאכתוב עליו ספר אז היא אתגרה אותו. היא אמרה לו אם אתה כזה ביג-שוט תספר לי מה קרה עם אמא שלי", הוסיף.
כמה חודשים אחר כך הוא לקח אותה למטפלת שלה מקיבוץ מעוז-חיים שתספר לה מה באמת קרה. המטפלת חשפה בפני דבורה כי אמא שלה לא התאבדה, אלא נהרגה באימונים של ההגנה. סיפור ההתאבדות נועד כדי להסתיר מהבריטים שהיו בארץ את האימונים המחתרתיים.
לא די בכך, המטפלת מספרת לדבורה כי היא זאת שפלטה את הכדור והרגה את אמה. "ידעתי את הסוד הזה כל השנים", סיפר שמוליק, בעלה של דבורה. "סיפרו לי בקיבוץ מי ירתה, אבל אמרו לי לא לספר. סוד זה סוד. אני גם לא ידעתי מה זה יעשה לדבורה",הוא נזכר בגרון חנוק.
"פגיעה ישירה" היה הספר שכתבה עומר כשגילתה את הסוד 30 שנה אחרי מות אימה. כנראה שהספרים שלה, שהצליחו ללמד אותנו במשך השנים היסטוריה, נוגעים בנו לא רק כי עומר יודעת לספר סיפורים אלא כי בכל סיפור נמצאת לעיתים בגלוי ולעיתים רק במרומז, דבורה עומר עצמה.
