ami
אליזבת "לי" מילר, ליידי פנרוז הייתה צלמת אמריקאית. החלה את הקריירה שלה כדוגמנית אופנה בניו יורק בשנות ה-20, והמשיכה לעבוד בפריז, שם גם החלה לצלם אופנה ואמנות. במשך מלחמת העולם השנייה, היא פעלה ככתבת מלחמה מוערכת עבור מגזין האופנה ווג, וסיקרה את הבליץ בלונדון, השחרור של פריז, ואת מחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוואלד.
הצילום שלה באמבטיה של היטלר נחשב לאחד הדימויים האייקונים של התקופה
לסיפור חייה בעברית, ויקיפדיה בעברית http://bit.ly/2xlCcxS
המונח "הקדימה את זמנה" כמו נתפר למידותיה של מילר. בתחילת שנות השלושים הפכה מדוגמנית לאמנית – צעד פמיניסטי כלל לא מובן מאליו בעת ההיא – ובמשך כעשור צילמה דיוקנאות, אופנה, טבע דומם ותיעדה את מסעותיה בעולם.
ב-41', תיעדה נשים מודדות מסכות אש בפתח מקלט בלונדון, וב-6 ביוני 44', יום פלישת כוחות הברית לנורמנדי, היתה האשה הראשונה שהתייצבה במקום עם ציוד צילום. בהמשך צילמה וכתבה בעבור "ווג" על מראות הזוועה במחנות המוות בוכנוואלד ודכאו והצטלמה כשהיא רוחצת באמבטיה של היטלר בדירתו שבמינכן.
מילר היתה העיתונאית הראשונה שהגיעה לנורמנדי ב-D-Day, תיעדה בית חולים צבאי שפעל יום ולילה וכתבה על מה שראו עיניה בחדרי הניתוח. המלחמה עניינה אותה מפרספקטיווה נשית, ובין השאר היא כתבה על אומץ לבן של האחיות האמריקאיות אותן תיעדה. היא היתה בפאריס כשהעיר שוחררה מהנאצים, ותועדה עם פיקאסו כשהיא לובשת מדים. לכתבותיה ב"ווג" נדרשה גם לצלם קצת אופנה, כדי לבטא את הלך הרוח, וכך בדצמבר 44' דיווחה מילר על בגדים ואופנה בפאריס ועל הופעותיהם של מרלן דיטריך ופרד אסטר בעיר. כמו כן עשתה כתבת דיוקן על הסופרת קולט ובטקסט אחר ביכתה את מות הסופר היהודי מקס ג'ייקוב במחנה הריכוז דראנסי.
ביוני 45' הגיעה מילר לבוכנוואלד, והציגה בכפולת הצילומים ב"ווג" צילום של ערימת גוויות ולצדה אסיר תלוי על אנקול עם פנים נפוחים ממכות. אחר כך המשיכה לדכאו. "בדרך כלל אני לא מצלמת זוועות, אך אל תחשבו שכל עיר וכל חבל ארץ אינם מלאים בהן. אני מקווה ש'ווג' ירגישו שהם יכולים להדפיס את הצילומים", כתבה.
היא לא יכלה לשאת את האזרחים הגרמנים שפגשה בכפרים המוריקים אותם היא צילמה כ"נוף של האויב". ההכחשה שלהם הוציאה אותה מדעתה. "אין ספק שאזרחי גרמניה ידעו מה קורה", כתבה וציינה את מסילות הרכבות לדכאו שחצו ערים וכפרים. היא תיעדה ערימה של כמאה גוויות שנותרו ליד התנורים כי נגמר הפחם, צילום שהוצג בכפולה שזכתה לשם "כאלה הם הגרמנים". מצד שמאל של העמוד נראים ילדים גרמנים "בריאים ושבעים", ומצד ימין תצלום עצמות שרופות של אסירים מורעבים. מימין כפר גרמני פסטורלי ומשמאל תנורים לשריפת גופות. מצא את ההבדלים.
במשך כמה עשורים לא הוצגו עבודותיה של מילר, והיא נשכחה. גם בנה נחשף למפעל חייה רק עם מותה ביולי 77', אז גילתה אשתו ארגזים עם עבודותיה בעליית הגג. "לא היכרתי את צילומיה, כי הקירות בבית הורי היו מכוסים ביצירות של אמנות מודרנית",
ראו גם :
היא היתה אשה מרתקת, הסרט עליה מפוספס
לי מילר ניחנה בשורה של תכונות מופלאות. היא היתה מוכשרת ויפהפייה, משוחררת מעכבות, מונעת מדחף יצירתי ומהחלטה שהמגדר שלה לא יעצור את התפתחותה האישית. כל אלה, וחוויות הקצה שאספה בחייה, הפכו אותה לדמות היסטורית שנופך אגדה אופף אותה. מילר האמריקאית, שהיתה דוגמנית, למדה צילום בפריז של שנות ה–20 וה–30 זכורה גם היום הודות לעבודתה העיתונאית פורצת הדרך בזמן מלחמת העולם השנייה. אבל בקורות חייה יש הרבה יותר מאלו, המצדיקים את הסרט התיעודי עליה.
"ללכוד את לי מילר", שישודר ביס דוקו ובעתיד בהוט 8, הוא סרט תיעודי תכליתי שמשום מה מדלג מעל משוכות שמעניין היה להתעכב יותר עליהן. נדמה שיוצריו העדיפו ליצור סרט שיספק מושג כללי על מי שהיתה מילר בלי להידרש לסוגיות מורכבות יותר, אבל אף על פי כן מרתקות, בחייה. יחסיה המשונים, בלשון המעטה, עם אביה למשל, מוצגים באופן שטחי. יחסיה עם בנה ועם ההיסטוריה הפרטית שלה, שאותה כמו העדיפה לטאטא ולשכוח, הם נושאים המתחננים לצלילת עומק.
לא בסרט הזה, המעניין כאמור בדרכו, במיוחד לאור ריבוי החומרים הארכיוניים של מילר ושל יצירתה. מילא. אם משהו משלל הצילומים הללו, שלה עצמה בתקופות שונות של חייה, או הנופים והאנשים שצילמה (וכמעט תמיד בתעוזה אישית ואמנותית ובמבע עז) יגרום למי מן הצופים לחפש מידע ולקרוא עליה גם זה לטובה.
גילי איזקוביץ , גלריה , עיתון "הארץ, 14 בספטמבר 2020