ami
שרה איטה פֶלמַן (א' בניסן תרט"ז, 6 באפריל 1856, מזריץ', פולין – ח' באלול תרצ"ו, 26 באוגוסט 1936, תל אביב) כונתה "אם הפרדסנות העברית בארץ ישראל" או "חלוצת הפרדסנות העברית בארץ ישראל".
שרה איטה פלמן ניהלה אחוזה גדולה בשם גינת דוד (על-שם בעלה) בשטח שבו נמצא היום בניין עיריית תל אביב. היום נמצא בסביבה רחוב בשם רחוב הפרדס. שמו של הרחוב מזכיר שם פרדס עצי פירות הדר, ענק, אשר השתרע בין אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב, אשר נוהל על ידה במשך כחמישים שנה.
בעלה דוד דב פלמן היה סוחר עורות אמיד בפולין, שהחליט לעלות לארץ ישראל ולהיות חקלאי. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1883 כשבידו סכום כסף נכבד. דאגתו הראשונה הייתה איך יסייר בארץ לאתר אחוזת קרקע ובכיסו סכום שנחשב לעתק. בהיעדר בנק שיוכל לסמוך עליו פנה לידיד בירושלים והפקיד בידו את כספו. הידיד עשה את מלאכתו באמונה ושמר על כספו עד שרכש בו את אחוזת "גינת דוד". הוא רכש קרקע באזור הכפר הערבי סומייל (היום בצפון תל אביב). שנה לאחר מכן עלתה ארצה שרה איטה פלמן עם ארבעה בנים, שלוש בנות והחמות – אמו של דוד.
הם בנו את ביתם בסמוך לכפר הערבי סומייל, במרחק של 4 ק"מ מהקהילה היהודית ביפו, ונטעו באחוזתם, שנקראה "גינת דוד", את פרדס ההדרים העברי הראשון בארץ.
לדוד דב לא היה מושג בחקלאות. את ידיעותיו המעטות על הארץ קרא מספר על החקלאות הארץ ישראלית בדרכו לארץ. הוא יצר קשרים עם השייח של כפר סומייל ופועלים ערביים עזרו לו ולימדו אותו לטפל בפרדס.
כעבור שנה, באחד מחודשי הקיץ החמים, כאשר עבד פלמן בפרדס ללא כיסוי ראש, הוא קיבל מכת שמש. הריצו אותו ליפו על חמור, אבל הרופא שם חשב שיש לו מלריה ונתן לו תרופות לא מתאימות שזירזו את מותו.
בקרבת כפר סומייל נשארה באחוזה אלמנה צעירה עם שבעה ילדים גדולים וקטנים, והחמות. היא החליטה להישאר בפרדס ולהמשיך את עיבודו. ובאיגרת ששגרה לאחד הרבנים כתבה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי. בפינה הזו ראה את פינת חייו, ואני לא אלך מכאן! את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב את עצמו עליה".
הערבים שהעריכו אותה מאוד, כינו אותה בשם סית שרה (גברת שרה), והשייח הפיץ הודעה בכל הכפרים מסביב, שמי שיפגע בסית שרה, ילדיה או רכושה, דמו בראשו. ואכן, היו מקרים ששודדי דרכים זרים, לא שמעו את האזהרה, ושדדו בהמות או ציוד מהפרדס, למחרת יצאו אנשי השייח בעקבותיהם לנקום ולהחזיר. פעם אחת שחה בבריכה של הפרדס (לימים בריכת גן הדסה) ילד ערבי, וטבע. הערבים מכפר סומייל השתוללו, ורצו לפרדס במקלות ובגרזנים. אלא שאמו של הילד המת, לא נתנה לפגוע בשרה איטה. היא תפסה אותה אחריה, גוננה עליה בגופה, וקראה לעבר ההמון: "סית שרה אהבה את הבן שלי כמו את הילדים שלה, ואוי למי שיפיל שערה מראשה".
לאחר שנים , כלותיה של שרה איטה לא מצאו עניין במגורים במקום והמבודד והרחוק. ואז החלו להבנות השכונות החדשות ביפו, נוה שלום ונוה צדק ויפו הלכה והתקרבה לסומייל. עם הזמן עברו הבנים הגדולים לנוה צדק ואחר כך השתכנעה גם שרה איטה לנטוש את הכפר ולעבור לשכונה החדשה.
אחרי חמש עשרה שנים בפרדס עברה שרה איטה לנוה צדק. אפס, את הפרדס לא נטשה. מדי יום היתה עולה על החמור ורוכבת לסומייל, ממשיכה בעבודת הפרדס ומשגיחה על הפועלים וגם מבקרת את שכנותיה משכבר הימים בכפר. לצד זאת נעשתה לאחת הנשים הפעילות בכל מעשי הצדקה והחסד בקהילת יפו ההולכת ומתפתחת.
בפסח תרע"ז, כאשר גירשו הטורקים את כל תושבי יפו, עברו הפלמנים לטבריה, לא לפני שהפקידו את כל חפצי הערך שלהם בידיו של השייח אבו ג'ברה, ראש הכפר סומייל. אחרי המלחמה המשיכו בני המשפחה להפעיל את הפרדס באמצעות פועלים שכירים בעוד הם עוסקים בענפים נוספים ועסקיהם הולכים ומתרחבים.
בשנת 1934 החליטו בתל אביב לחגוג מלאת 50 שנה לעלייתה של שרה איטה פלמן, ואנשי מועצת העיר ובראשם מאיר דיזנגוף ערכו לה חגיגה רבתי, והכתירו אותה בתואר "חלוצת הפרדסנות העברית".
לימים, נבנה בשטח הפרדס גם גן העיר ובניין עיריית תל אביב-יפו בכיכר רבין. לזכר הפרדס נקרא "רחוב הפרדס" בסביבה זאת.
מקור 3 (האנציקלופדיה העירונית של תל אביב )
מקור 4 ( אנציקלופדיית דוד תדהר )