עד גיל 8 לא ידעתי שאמי אינה יהודיה

במציאות שבה חיים בינינו למעלה מ-350 אלף איש שעלו ארצה על-פי חוק השבות והם אינם יהודים על-פי ההלכה,  מצאנו לנכון להביא עוד סיפור חיים  מעניין באסוציאציה של הסיפור המקראי של רות המואביה .

 מאת: ריאנה נצח (שטרן)

"שמי ריאנה, נולדתי בצ'כיה להוריי אבז'ן שטרן וירמילה וויבודובה ושמי הוא ריאנה על שם שתי הסבתות שלי האחת רייזלה (שושנה) שנספתה בשואה והשנייה אנה. רייזל ואנה – ריאנה.

אבי קפץ מהרכבת שהובילה את תושבי העיירה מונקאץ לאושוויץ וכך ניצל. הוא הצטרף לבריגדה של הגנרל סבובודה בצבא הרוסי. במהלך המלחמה קיבל אבי 4 מדליות על אומץ לב, הקרבה, נאמנות וגבורה.

אבי הכיר את אמי כשהגיע עם הרוסים בתום המלחמה לעיר הולדתה של אימא, ז'אטץ. אימא הייתה מבית לא יהודי, צעירה מאבא ב-14 שנים. הייתה להם אהבה עזה, הערכה והבנה. כקצין מצטיין קיבל אבא מהמדינה חווה חקלאית גדולה על גבול גרמניה (אזור הסודטים) – חוטיקוב. לשם עבר הזוג הצעיר לאחר נישואיו. שם נולדתי אני.

אימא קיבלה על עצמה להיות יהודיה בלי שום טקס מיד עם נישואיה לאבא. היא הבינה שזה חשוב לזוגיות וגם משום אובדן משפחתו בשואה ומעתה הם משפחה חדשה.

בהיותי בת חצי שנה, בשנת 1949, עלינו לארץ. צ'כיה הפכה למדינה קומוניסטית והורי לא רצו לחיות בה יותר. מהוריי הבנתי שהמסע לישראל היה קשה מאוד: האונייה הייתה צפופה, התנאים היו קשים. אבא היה חולה במהלך כל הדרך.

בחיפה קיבלנו שמות חדשים. אבז'ן – יעקב. ירמילה – אסתר. ריאנה – שושנה. מחיפה עברנו למעברה ליד חדרה. השינוי היה דרסטי עבור הוריי שבאו ממשפחות מבוססות ובחווה שבצ'כיה חיו ברווחה. גרנו כשנה באוהל ואחר כך עברנו למחנה עולים אשר בו התנאים היו "טובים יותר". מספר רב של משפחות גרו בצריף אחד גדול. הרבה מאד אנשים, ממדינות שונות, שפות שונות ומנהגים לא מוכרים.

אבא השיג עבודה במושב כפר הס. הוא חפר את תעלות המים עבור המושב המתרחב. במשך חודשים נשארנו אימא ואני במחנה העולים. אבא עבד בכפר הס והגיע אלינו רק בסופי שבוע. משפחה מוותיקי המושב "אימצה" אותו ואף הציעה לו לעבור עם משפחתו למושב המתרחב. התנאים הפיזיים השתפרו מאד. גרנו בחדר וחצי בנוי וסמוך אליו בצריף עשוי פח היו מטבח ומקלחת. השירותים היו בחצר במבנה פח. בינתיים הגיע הליפט ובו הרהיטים מהבית בצ'כיה, מערכות כלי אוכל מפורצלן, מפות ומפיות רקומות עם מונוגרמות, וילונות תחרה ושמיכות פוך עבות מאד מהקור הצ'כי.

הוריי ואני דיברנו צ'כית וחיינו בסוג של 'בועה צ'כית' בחדר וחצי שהיה לנו. החיים לא היו קלים. זו הייתה תקופת הצנע.זו היתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל הצעירה בראשות דוד בן גוריון בשנים 1949-1959. בשנים אלה היו גלי עלייה המונית והיה צורך לפקח על ההוצאות של התושבים. למדינה הצעירה לא היה כסף ולכן הוטלו הגבלות על קנייה. כל משפחה קיבלה פנקס תלושים לפי מספר הנפשות במשפחה. הקנייה הייתה קצובה לאותו חודש ואם צרכת יותר ממספר התלושים שהיו ברשותך לא יכולת לקנות יותר כלום.

כיוון שחיינו במושב לא כ"כ הרגשנו את המחסור כי היו לנו תרנגולות וכך היו ביצים ובשר. הייתה לנו רפת ומהחלב אימא הכינה שמנת וגבינה וגם גינת ירק הייתה לנו. אני בהחלט זוכרת את העמידה בתור עם פנקס התלושים בהמתנה לסוכר, מרגרינה ושמן.

להמשך סיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת

ילדותה וחייה של ריאנה בישראל