מדוע תרצה אשה יהודייה, ניצולת שואה, ישראלית מקרית חיים, בת 96, להיקבר בבית העלמין הנוצרי בחיפה?

בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 למד נסטור זנון סניאדנקו בחוג לפילולוגיה גרמנית באוניברסיטת לבוב בפולין (כיום באוקראינה). בשנת 1936 למדה אנטוניה גרובר היהודייה באותה האוניברסיטה והתיידדה עם קבוצת סטודנטים אוקראינים, ובהם סניאדנקו. זמן קצר לאחר כיבוש העיר לבוב ב-30 ביוני 1941 נרצח אביה שמעון גרובר בפוגרומים שלימים נקראו ימי פטלורה. שני הסטודנטים שמרו על קשרי חברות והוא אף החל לתמוך ולעזור לה, לאמה ולאחיה בצערם. הוא היה מודיע להם על המתרחש וקונה להם אוכל כדי שלא יצטרכו לצאת מדירתם.

לאחר האקציה באוגוסט 1942, שבה נספו אלפי יהודים, נמלטה אנטוניה גרובר מהמפעל הגרמני שעבדה בו והגיעה לדירתו של נסטור בבית דירות בשכונה פולנית מכובדת בלבוב. סניאדנקו קיבל את גרובר בשמחה ושכנע את בת דודתו שגרה עמו בדירה לקבל את האורחת. על אף הסיכון שבדבר נשארה גרובר בדירתו של סניאדנקו והסתתרה מאחורי מזנון גדול בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון בדלת. סניאדנקו אף הסכים להסתיר בביתו זמנית צעירה יהודייה נוספת, חברה של גרובר, ודאג למצוא לה מקום מסתור חלופי. בהמשך גילתה גרובר שסניאדנקו, שעבד במשרד ממשלתי שעסק בחלוקת מזון, סיפק מזון גם למשפחה פולנית שהחביאה אצלה ילדה יהודייה.

ביולי 1944 שוחררה לבוב בידי הצבא האדום, וכשהתברר כי אף אחד ממשפחתה הקרובה של גרובר לא ניצל, סניאדנקו נשא אותה לאשה. כעבור שנה עזבו בני הזוג את אוקראינה הסובייטית בדרכם לארץ ישראל.

במחנה עקורים רוזנהיים בגרמניה שינה נסטור את שמו ליוסף גרובר, ושם גם נולד בנם פרד בשנת 1947. בשנת 1948 התיישבה המשפחה בקרית חיים. יוסף גרובר נפטר בתאריך 1 בינואר 1979 .

"גרובר" – זה שם משפחתם, כי נסטור זנון סניאדנקו השיל מעליו את שמו האוקראיני, וקיבל על עצמו את שם הנעורים של אשתו. מכאן ולהבא קוראים לו יוסף, גרובר יוסף. את שמו החליף אך בזהותו החזיק, למרות שהיה בכלל אתיאיסט. הוא נשאר איש נוצרי בישראל, פקיד בחברת "פז". אלמלא היגר לכאן, בוודאי היה פרופסור לפילולוגיה במקום אחר.

במשך שנים רבות שמרה אנטוניה גרובר את סיפורה לעצמה, ופנתה ליד ושם כדי שמצילה-בעלה יוכר כחסיד אומות העולם רק כשהיתה בת 88. ב-6 בנובמבר 2005 הכיר יד ושם ביוסף גרובר (נסטור זנון סניאדנקו) כחסיד אומות העולם, וב-18 ביולי 2005 הוענק האות לאשתו שקיבלה אותו בשמו.

במרץ 2012 נפטרה אנטוניה גרובר. משאלתה האחרונה היתה להיקבר ליד בעלה בבית הקברות הקתולי. "במהלך חיינו הוא הלך אחרי ובא איתי לישראל", היא אמרה לבנה, "במוות אני רוצה ללכת אחריו".

מקור וקרדיט

מקור 2 , אתר  "יד ושם"

מקור 3 , יוסי שריד  , "טוסקה מתה באור " , הארץ, 30 למרץ 2012