מרדכי ויסמן , ברחתי מבורות ההרג

"השוטרים האוקראיניים שליוונו מן הצד האחד, כמה מהם החלו לדבר אלינו בשקט. "דעו לכם, כי אבודים אתם. אין לכם אל מה לקוות. אנחנו באים מסארנה. כל יהודי סארנה כבר "ישנים" עתה. אולי יש למי מכם שעון, אולי יש למישהו שעון טוב, חבל שזה ילך לאיבוד. אם יש לכם משהו בעל ערך תיתנו לנו, חבל שזה ילך סתם ככה לאיבוד". ככה דיבר גם אלי אחד השוטרים וכך שמעתים מדברים עם אנשי השורות שהלכו בקרבתי. "חבל שדברים בעלי ערך ילכו לאיבוד!" אולם איש לא ענה להם. הם היו חוזרים מדי פעם בפעם על אותו נוסח ומנסים לעורר בנו רגשי מצפון ואחריות כלפי הדברים בעלי הערך שעלולים ללכת סתם ככה לאיבוד. החזקתי בידה של דבורה'לה בת השש ועל ידי נשאתי את בתי חיה'לה בת השנתיים. חלק מן ההולכים היו כמאובנים וחלק גדול הלך ובכה. כל עולמי כמו נתרכז עתה במשפחתי הקטנה. את כל תמצית אהבתי עוררה בי שעת האסון, בה נתונים היינו. עתה ידעתי כי היפרד לא אפרד ממשפחתי היקרה. כי גורל אחד יפקוד את כולנו. התפללתי בליבי שהתהלוכה כבר תסתיים. שכבר יגיע הרגע וצמודים זה אל זה נוציא את נשימתנו האחרונה. הנה כבר באנו לבורות. במקום זה הגיעה תגבורת נוספת של גרמנים עם מכונות ירייה. כאן פקדו עלינו, הגברים, להיפרד מן הנשים. בני משפחה צמודים היו אלה לאלה ולא רצו להינתק. בשוטי ברזל ובמגלבים התחילו להצליף בנו ולקרוע אותנו בכוח אלה מאלה. אשתי קראה לי: "מרדכי, תן לי את הילדות. הן רואה אתה שאין תועלת בדבר". את הנשים והילדים השאירו הגרמנים ליד הבורות הראשונים. עלינו, הגברים, ציוו ללכת הלאה, לא רחוק מן הבורות, שהיו מיועדים לנו, ציוו עלינו להתפשט כביום היוולדנו, להתפשט ולסדר את הבגדים. לאחר מכן פקדו עלינו להתרחק מן הבגדים ולהיערך חמישה-חמישה.

אני עמדתי עכשיו בשורה אחת עם יענקל'ה אחי ועם אבי. סבורים היינו, כי לאחר שנתפשט יהרגו אותנו מייד, אולם לא כן היה הדבר. ערוכים חמישה-חמישה נעצרנו כ-4 מטרים מן הבור הגדול שעתיד היה להיות קברנו. החמישייה שלי הייתה מן הקרובות לבור. זוכר אני, כי בשורה שלפנינו נמצא גם יעקב אייזנברג. "יידן, זאל מען עפעס טאן )יהודים נעשה משהו(, הרי בין כך ובין כך יהרגו אותנו" קרא מישהו. פתאום נשמעה איזו קריאה מבין הקהל, היה זה בנו של השוחט מחסידי טריסק: "יידן זארגט נישט, מיר קומען דארט אן ערב שבת! ידן זארגט נישט! – "יהודים אל תדאגו, אנחנו מגיעים לשם בערב שבת, אל תדאגו יהודים!". מסביב כבר נשמעו קריאות "שמע ישראל" וכתשובה לקריאות אלה של מקדשי השם, החלו הגרמנים והאוקראינים לצרוח ולקלל.

מייד באה הפקודה לשורה הראשונה לקפוץ אל הבור. הבור היה רחב ממדים, בקצהו האחד עמד גרמני עם מכונת ירייה. הנכנסים בו נערכו בשורה עורפית ונהרגו על ידיו בירייה אחת. בשעה שהראשונים נורו ונהרגו בקצה הבור, כבר חיכו לתורם בתוך הבור עוד שלושה אנשים, והנה הגיע גם תורי להיכנס לבור. הייתי מזועזע למראה עיניי. לא רציתי לחיות וביקשתי כי המוות ימהר לבוא. כי יבואני פתאום, שלא אצטרך לחכות ולהוסיף לראותו פנים אל פנים; שלא אצטרך להיערך לקראתו בשורה ולחכות לבואו, לפי פקודה. אך לא הייתה בידי כל אפשרות למלא את מבוקשי. כבר עומד אני בקצה הבור, כבר ניצב אני במקום ממנו קופצים פנימה. הנה כבר אראה לידי את הגרמני, מופשל השרוולים. את עיניו השיכורות והמטורפות ואת אצבעו השלוחה לקראתי והמסמנת תנועת קשת מלמעלה כלפי מטה; כלומר: רמז באצבעו שפירושו "קפוץ"! רק לפני רגע דמדמה בי איזו מחשבה מעורפלת ובלתי ברורה, כיצד למות מיתה אחרת, לא זו שהם רוצים בה; עוד לפני רגע טיכסתי עצות בנפשי לעשות משהו ולא מצאתי כל עצה… והנה עתה, ברגע האחרון, באותו רגע בו התנועעה אצבעו של הגרמני בצורת קשת לקפוץ אל הבור, באותו רגע ממש, הכה אותי כמו שוט איזה רעיון מוזר, יליד הרגע האיום והנורא, רעיון של פתאום, והוא אשר הדריכני מה לעשות. לא רעיון הגוי היה זה, אלא צליף-פתאום של איזה יצר תקיף או של טירוף: לפרוץ את שורת המשמר הגרמני ולהיהרג מייד במקום, להיהרג כמתקומם, כבורח ולא כממלא פקודה, לפרוץ, להתחיל לברוח ומייד להיהרג בשעת מנוסה ולא בבור. ואכן, כך היה הדבר – במקום לקפוץ לבור, לפי תנועת אצבעו, פרצתי בכוח של מוכה טירוף לצד ימין, חלפתי ועברתי את הרווח הלא גדול שהיה בין שוטר לשוטר ורצתי אל עבר השיחים והחורשה, שהיו בקרבת מקום. שמעתי מייד את קול היריות אשר רדפוני, את שריקת הכדורים שחלפו בקרבתי. רצתי ולא ידעתי נפשי. רק מחשבה אחת עדיין הייתה ודמדמה בי, כי מרוצי הוא כבר לאחר מותי, כי כבר נפצעתי ונרצחתי ואני מוסיף משום מה לרוץ. כך עברתי מרחק לא רב וכבר הייתי בין עצי היער, אך הוספתי לרוץ ולהעמיק ביער. רגע נעצרתי, וכמו לתמהוני נוכחתי לדעת, כי אומנם לא מת אני; ולא זו בלבד, אלא גופי חי ושלם ואפילו לא נפצעתי. מייד נדלק בי איזה זיק של תקווה לחיים ורצון לחיים, רצון למלא איזו שליחות גדולה. אני צריך לחיות. עלי להישאר בחיים לא בשביל עצמי אלא כדי לספר את כל אשר ראו עיניי. רצון החיים לבש איזה ערך של שליחות שעלי למלא ועד מהרה קיבל ממשות של תוכניות ותחבולות כיצד להגן על עצמי. הרגעים מהם פעל בי הדחף והיצר הסמוי כבר עברו, לאחר מרוץ המוות. עכשיו ידעתי, כי עלי להסתלק מכאן ולהעמיק יותר ויותר ביער… הלכתי ערום בין העצים ושמעתי היטב את היריות מגיא ההריגה….

היה זה יום של איזה חג אצל האוקראינים. יום חג שהגרמנים בחרו בו, כדי להגיש להם כמנחה את כיליונה של קהילת ולאדימרץ. בלכתי ביער הגעתי למקום של מערה ובו נתגלו פתאום לפניי איש ואישה אוקראיניים. רועים את פרתם ביום החג. משהופעתי במקום והאישה ראתני, היא התחילה לרוץ לעברי ולצעוק, אולי נבהלה מפניי, ואולי ביקשה, כי בעלה יתחיל לרוץ בעקבותיה ויתפוס אותי, כדי להסגירני לגרמנים. אין אני יודע לאשורו של הדבר, אולם בעלה החל משום מה לקרוא אחריה: "מה את רצה, עזבי אותו, מה את רצה?" אני התחלתי לברוח מאותו מקום. אולם פחדתי שמא בבורחי אשוב ואתקרב למקום הבורות. במנוסתי ראיתי פתאום, כי היער מסתיים ולנגד עיניי משתרע שדה רחב ידיים. הבטתי כה וכה ולא ידעתי מה לעשות. ערום הייתי כביום היוולדי וכך לצאת לשדה לא יכולתי. גם לשוטט ביער אי אפשר היה. חששתי שמא יצאו הגרמנים לחפשני. נצנצה בי מחשבה, לעלות על אחד העצים ולהסתתר בו. בחרתי מבין העצים אלון עבות, שנופו רב תפארות והחלטתי למצוא בו מחסה, עד אשר יסתמנו לפניי סיכויים נאים יותר. התחלתי לטפס, גזעו וענפיו מחוספסים היו ונשרטתי מאוד, אולם הצלחתי לעלות בו ומצאתי מסתור ראוי לשמו. מסביב הושלך הס. שעת הדמדומים כבר הגיעה. היריות נדמו וידעתי, כי הכל נסתיים, כי יקירי נפשי ויחד עמם כל עדת יהודי ולאדימרץ אינם עוד בחיים. אולם עלי להישאר בחיים למענם, למען זיכרונם. אם יבואו לכאן וימצאוני, אמצא את מותי כאן ולא בידיהם. אם לא ירדפו אחריי, אשתדל להסתייע בחשכת הלילה, כדי למצוא מפלט כלשהו. בתוכנית הראשונה אשר רקמתי עלה שמו של הפולני פרנקו זאבדסקי. היה זה אחד ממכיריי הטובים, שעבד עמי בימי היותי מפקח ביער. יערן הוא היה והתגורר ליד פסי הרכבת בקילומטר ה-26. "אני מוכרח להגיע לביתר", לחשתי לעצמי. ליבי סמוך ובטוח היה. כי הוא לא יסגירני לגרמנים, כי אצלו אשיג בגדים וסעד, ככל שידו תשיג. הצורך הראשון היה למצוא כסות לעורי. היה זה במחצית חודש אלול ובלילה כבר היה הקור ניכר ביותר. ישבתי בין ענפי העץ ורעדתי מקור. החשיכה כבר השתלטה מסביב, ואני ירדתי מן העץ והתחלתי ללכת. יצאתי מן היער ונמצאתי על פני שדה פתוח. מפעם לפעם, בהשגיחי במשהו חשוד הייתי מסתתר בין שיחים של תפוחי אדמה. התרחקתי מכל דרך ראשית ובחרתי ללכת על פני שדות ושבילים צדדיים. סבור הייתי, כי לאחר שעה – שעתיים, אגיע אל מקום חפצי. מן הדרך הראשית הגיעוני קולותיהם של גויים שנסעו מולאדימרץ בהובילם את ביזתם מן העיירה הנרצחת. הולך הייתי והולך זמן רב ולא הגעתי למקום בו רציתי, ערום כביום היוולדי וכסותי היחידה הייתה חשכת הלילה. אולם כסות זו אין כוחה לחמם. והלילה קר והקור חודר לתוך עצמותיי. ייאוש נורא אחזני: לשם מה הצלתי את עצמי? לשם מה נשארתי בחיים? בטוח הייתי, כי סטיתי מן הכיוון הנכון. לו מצאתי נחל בדרך, לו מצאתי נחל מים, הייתי ממית את עצמי בטביעה. כה מהלך הייתי ומהרהר. עודי נתון בתוהו זה של הרהורים והרגשות, ראיתי, כי אני נמצא ליד אחד הכפרים. כפר לא מוכר לי. הירח כבר עלה ויכולתי לראות את אשר מסביב. הקור נתעצם. סימנים של כפור ניכרים היו על השדות. כפור דק החל לכסות את גופי. ידעתי, כי לא אוכל לעמוד בכך, כי מות אמות בקור הזה. כל גופי כאב ובעיקר רגליי, כאילו שיניים נושכות נתקעו בהן…

לא נכנסתי אל הבית הסמוך, אלא עברתי אל קצהו השני של הכפר שגם הוא גובל היה עם היער, ואף עתה ניגשתי לחלון ודפקתי. שוב ניגשה אישה. בכל הבתים היה חושך. ביקשתי לבחון, אם אומנם פולובלה היה שם הכפר. שאלתי את האישה, כמקודם, מה שמו של הכפר ותשובתה אישרה אומנם, שזהו הכפר פולובלה. ביקשתי גם ממנה, כי תרחם עלי ותיתן לי כסות כלשהי לעורי. היא פרשה מייד מן החלון ומקץ רגע שבה והוציאה אלי כותונת מפשתן. לאחר מכן אף הוציאה זוג מכנסיים. העזתי והצעתי לה שתרשה לי במשך יום השבת להימצא על עליית הגג של ביתה. הבטחתי לה, בלילה הבא אעזוב את המקום. "אין אני מתכוון להישאר כאן יותר מלילה אחד. רק להחליף כוח רוצה אני. שכן עייף אני מאוד וחלש מן התלאות אשר ערבוני". אולם האישה השיבה לי מייד: "תראה, אין לי שום דבר נגדך, אדרבא. רוצה הייתי להושיט לך את עזרתי כמיטב יכולתי, אך הלילה כפי שאתה רואה בהיר ובזמננו זה עיניים גם ללילה אפל, לא כל שכן ללילה בהיר. אין אנחנו בטוחים אם מישהו לא עקב אחריך וראה אותך ליד ביתי. הסכנה שבדבר גדולה מאוד ומחר, אם יבואו וימצאו אותך, הם ישמידו יחד עמך גם את משפחתי". "כן, כן, יש טעם בדבריך. אין אני עומד על בקשתי זו, אולם לאחר החסד הגדול שעשית עמדי, אני רוצה לכל הפחות לדעת את שמך". "למה לך לדעת את שמי?" אמרה האישה בנעימה של עצב. "שמי איננו חשוב". באותו רגע תקפו עלי רגשותיי. נרגש הייתי מאוד מנדיבותה ומאצילותה וסיפרתי לה במהרה מכל אשר עבר עלי ביום האחרון, מכל אשר נהרס בחיי ובסיכומם של דבריי הוספתי: "הן רואה את אישה נדיבה, איזו ערך יש לחיי ולקיומי – עפר אני ברגעים אלה. עפר ואפר, אולם אם אשאר בחיים הרי זה יהיה בזכותך, אם אשאר בחיים, ארצה פעם לבוא ולהודות לך ולשלם לך כגמולך, אשר גמלת לי…" "אין דבר, אין דבר, הפסיקה האישה את דבריי הנרגשים – אינך צריך לשלם לי דבר, שאלוהים ישלם לי, אם אומנם ראויה אני לגמול". היא הוציאה מן הבית דברי אוכל והושיטה לי, כי אסעד את את ליבי ואני עזבתי את ביתה ושמתי את פניי ליער. בדרך הרהרתי, כי אכן היטיבה לעשות בהעלימה ממני את שמה. אולי יתפסו אותי…..

כבר הייתי מלובש כלשהו ואף את ליבי סעדתי. יצאתי מן הכפר והגעתי לפרשת דרכים. מבוקשי היה להגיע לאותו פולני, כאשר חשבתי תחילה והנה באתי לפרשת דרכים ולא ידעתי אנה אפנה. נאלצתי לחזור על עקבותיי. שנית הגעתי לאותו בית. דפקתי על החלון והסברתי לאישה את מבוקשי והיא הורתה לי ללכת בדרך האמצעית. הדרך הובילה אל היער. בהיכנסי ליער שמעתי רחש בין העצים. גויים טיפלו באיזה עץ, שבאו מן הסתם לגנבו. עקפתי אותם. הלכתי סחור-סחור ובאתי שוב לכפר אחד. נוכחתי לדעת, כי הכפר ידוע לי, אולם תחילה לא הכרתיו. כמקודם התדפקתי גם כאן על אחד הבתים, עתה יצא לחלון גבר אחד. תחילה נבהלתי במקצת, לא ידעתי אם פניו לשבט או לחסד. ערכתי תוכנית בליבי – אם אראה, כי מתכוון הוא להרע לי, אנוס ליער. הוא שאלני, מאין אני בא ואני במתכון לא קראתי בשמה של ולאדימרץ, אלא בשם של מקום מרוחק מכאן. "אולי רוצה אתה לאכול משהו?" שאל הגוי. "לא קיוויתי לחסד שכזה", אמרתי לו, "אולם אם תיתן דבר אוכל, אודה לך מאוד ולא אשכח את חסדך זה לעולם". "המתן כמעט רגע, ואני אוציא לך מייד לחם", אמר הכפרי. שמעתי את קולה של אשתו שמטיחה דברים כנגדו – על אשר הוא מחפש צרות לעצמו ולמשפחתו. לאחר כמה רגעים יצא אלי החוצה בלבוש השינה ובידו לחם, הוא החל להסביר כיצד עליי ללכת. אולם מייד נוכח לדעת, כי לבדי לא אתמצא. "חכה רגע", אמר לי הכפרי, "אני אצא איתך ואובילך למקום משם תהא הדרך נהירה לך". ואומנם הביאני לאותו מקום. היה זה על הדרך ההולכת מן הכפר ז'לניצה אל הכפר פיצ'ינקי. ממקום זה הלכתי לבדי בחשכת הלילה, עד שהאיר הבוקר והגעתי לכפר מגוריי, אנדרויה. לא נכנסתי לכפר, אלא לביצה שביער ושם ישבתי כל יום השבת. ממקום שבתי ניתן לי לראות את התנועה בשדות – גויים היו עוברים ושבים, קוצרים בחרמש ועושים עבודות שדה שונות. בערב יצאתי מן היער וניגשתי לביתו של טרופיס דיאק. גוי ישר ונדיב. לו מסרתי בשעתו חפצים שונים לשמירה, הוא קיבלני בסבר פנים טובות. נתן לי מקטורן ונעליים וסיפר מעשה שנתרחש רק אתמול בשעות הלילה באנדרויה, מעשה בחיים סליבקין, בנו של יצחק, נער כבן חמש-עשרה. "עליך לנהוג זהירות, יקירי", אמר לי טרופיס, "זהירות גם מפני ידידים. רק אתמול היה כאן בסביבה הנער חיים והוא נכנס לאחד הגויים ידידם משכבר, המתגורר בחוטור. האיכר האכיל את הנער והציע לו ללכת לישון באמבר שלו, ובאותה שעה הלך האיכר והודיע את דבר בואו של הנער לשוטרים האוקראיניים. הם באו והוציאו את חיים ממחבואו והביאו אותו אל מרכז הכפר והושיבוהו על ספסל בחוץ וכך חיכו עד אשר יאיר הבוקר כדי למסור אותו לגרמנים. הילד נראה היה מדוכא ותשוש והם בטוחים היו, כי לא תקום בו רוח להתחמק מידיהם. אי לזאת לא הייתה גם השמירה עליו קפדנית ביותר. אולי הילד עקב כנראה אחרי עירנותם של השומרים ומשמצא רגע של כושר, קפץ. מן המקום והחל לרוץ והשוטרים אחריו. ברוצו פנה לאחד הגנים, בלבל את רודפיו וכך חמק מן הגן ויצא את הכפר והגיע כנראה ליער. הנה כי, כן רואה אתה שאין בימינו לסמוך על ידידים ומצווה לגלות זהירות".

ישבתי בביתו של טרופיס עד יום ראשון בבוקר וממנו הלכתי אל גוי שני, טישקו שמו, שגם הוא ידידי היה ויכולתי לסמוך עליו, אולם בבואי לא מצאתי אותו. רק אשתו הייתה בבית. בראותה אותי החלה לגדפני ולקללני ולהזכיר לי עוונות – מדוע לא מסרתי לידיהם חפצים מן הגטו. בעלה, לפי דבריה, נסע לולאדימרץ לכנסייה להתפלל, והיא, לאחר שערכה לי קבלת פנים מעין זאת הסכימה בכל זאת כי אעלה על עליית הגג של הרפת ואשאר שם למשך היום. עליתי על העלייה וממחבואי יכולתי לשמוע היטב את שיחם של הבריות. השיחות נסבו על שוד העיירה. הלה הצליח לקחת הרבה והלה איתרע מזלו. רועד וחרד ישבתי כל היום. מסיפורו של טרופיס ידעתי כי שכנו של טישקו, בבית הסמוך, היה אחד מאלה אשר תפסו אתמול את חיימק' סליבקין. כלום אצליח לצאת מכאן? ניקרה בי השאלה. לו היו בידי גפרורים, אמרתי שוב בליבי, אם שרוי אהיה בסכנה הרי בגפרורים יכול הייתי להצית את הבית. דיו גפרור אחד לגגות הקש של הכפר… לעת הצהריים הביא לי ילדו של טישקו אוכל, וראיתי כי הוא מגלה כלפיי השתתפות בצער. סיפרתי לו, כי ברחתי מבורות ההרג והוא הקשיב בשים לב לסיפור. עתה אמרתי בליבי הגיעה השעה לרכוש לי כמה גפרורים. אמרתי לו, כי עייף אני מן התלאות הנוראות, אשר באוני וביקשתי ממנו, כי יעשה עמי חסד ויביא לי סיגריה לעשן. הוא הביא לי סיגריה. אולם את הגפרורים בשום אופן לא רצה להשאיר אצלי

… לעת ערב הגיע טישקו מן העיר. הוא אמר לי, כי מוכן הוא לעשות למעני את הכל ולעזור לי. הוא סיפר לי כי באחד היערות, 15 קילומטרים מאנדרויה מתגורר אחיו, ובביתו ביער אוכל למצוא מסתור בטוח, הרבה יותר מאשר כאן. הוא נתן לי אוכל והציע לי ללכת בינתיים אל חורשה סבוכה, שהכרתיה יפה, מרוחקת כשלושה קילומטרים מן הכפר. בחורשה זו עלי לשבת ולחכות כל היום. הוא ילך בינתיים אל אחיו ויכשיר את הקרקע לבואי שם. חיכיתי כל אותו יום עד הערב והוא לא בא. הלכתי אל גוי אחד מאנדרויה. אצלו הפקדתי בשעתו הרבה עורות, אך הוא לא פתח לי את הדלת. מכאן הלכתי אל גוי אחר, זכרקו שמו, והוא קיבלנו ברחמים ובאהבה. שהיתי אצלו שלושה ימים. הוא סיפר לי כי אחותי ושני בני-דודיי ועוד בחורה אחת, שאת שמה לא ידעתי, נמצאים אצל היערן בולסלאב זאוואדסקי. כמו כן הודיע לי כי ממשפחת סליבקין ניצלו כמה אנשים והם מסתתרים בסביבה זאת. מכאן הגעתי אל זאוואדסקי ונפגשתי עם ניצולי משפחתי. במשך הימים הקשים והאיומים הוכיח את עצמו זאוואדסקי זה, כי הוא אחד מחסידי אומות העולם. בזכותו נשארו יהודים רבים בחיים ואף אני בכלל זה.

מקור וקרדיט

גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך) "  השמדת יהודים בבורות ההריגה . המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ – חיפה