ד"ר מינה ויצמן, אחותו של נשיא המדינה הראשון, שוברת המוסכמות, סיפור חייה יוצא הדופן.

פרשיות , הרופאה הא"י, אחותו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, שהפכה להיות מרגלת בשרות האימפריה העות'מנית וגרמניה במלחמת העולם הראשונה.

רופאה, מהסטודנטיות הראשונות לרפואה באירופה, מרגלת בקהיר, בשליחות האימפריה העות'מאנית, באמצעות מפעיל גרמני כנגד השלטון הבריטי (1915–1918), מהרופאות הראשונות בארץ ישראל, רופאה מיילדת בבית החולים הדסה בירושלים.

בהמשך הסקירה הבאנו גם מידע ביוגראפי מרתק אודות אחות נוספת של ד"ר חיים וייצמן , גם היא רופאה .

בצילום : מימין: מינה, מאשה וחנה ויצמן, 1912

 לסקירה המלאה אודות ד"ר מינה וייצמן

קישור לסקירה המרתקת של בני גבירצמן 

פרשיית הריגול של ד"ר מינה וייצמן

בשנת 1913 עלתה לארץ ישראל התיישבה בירושלים, ועבדה כרופאה. ויצמן הייתה האחות השנייה מבין 10 האחיות והאחים לבית ויצמן שעלו לישראל.

בירושלים, פגשה ויצמן את קצין המודיעין הגרמני, קורט פריפר (ב-גרמנית: Curt Prüfer) אשר גורש על ידי הבריטים, מקהיר בתחילת מלחמת העולם  הראשונה.

פריפר צורף למטהו של אחמד ג'מאל פאשה, השליט העותמאני בארץ ישראל. פריפר קיבל תואר של סגן קונסול, אך היה בפועל קצין מודיעין. פריפר סייע בהתוויית התוכנית למיתקפה העותמאנית-גרמנית על תעלת סואץ, מה שנודע כ-המערכה על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה ולאחר כישלונה, הוטל עליו להקים רשת ריגול במצרים ולהצית מרד מוסלמי ברחבי האימפריה הבריטית.

בקהיר

פריפר ניצל את העובדה שבתחילת המלחמה גורשו מארץ ישראל למצרים כל הנתינים של מדינות זרות שלא קיבלו אזרחות עותמאנית. פריפר הציע לכמה מהם לרגל אחר הבריטים במצרים – והד"ר מינה ויצמן הייתה אחת מהם. כסוציאליסטית וכיהודיה, ויצמן שנאה את שלטון הצאר ברוסיה בגלל רדיפות היהודים שם ולכן הייתה מוכנה לפעול למען אויביו הגרמנים.

ויצמן הגיעה למצרים (שהייתה תחת שליטת הממלכה המאוחדת), ל-קהיר בתחילת 1915, והחלה לעבוד כרופאה. במהרה השתלבה בחיי החברה של קהיר. עובדה זאת סייעה בידה לאסוף מידע רב על הצבא הבריטי במצרים, אך במבצע הריגול של פריפר הייתה נקודת תורפה משמעותית: המרגלים ששיגר נדרשו לשלוח אליו את המידע שאספו, באמצעות השגרירות הגרמנית ברומא. איטליה אומנם נכנסה למלחמת העולם הראשונה, לצד צרפת ואנגליה, אבל רק במאי 1915. עד אז הייתה איטליה נייטרלית והשגרירות הגרמנית ברומא פעלה כסדרה.

ויצמן הגיעה לאיטליה, כאשר נשלחה ללוות חייל צרפתי פצוע קשה, שהוחזר לצרפת – ומייד התקשרה עם השגרירות הגרמנית כדי למסור לשגריר את כל המידע שאספה. ויצמן לא ידעה שהשגרירות הייתה תחת מעקב הדוק של המודיעין הבריטי, שחשף את התקשרות מינה עם השגריר. היא נעצרה מייד, נשלחה למלטה ומשם הועברה לכלא במצרים.

לא ברור כיצד נחלצה ויצמן מגזר דין מוות, או ממאסר ממושך, אולם ויצמן גורשה לאירופה ומשם חזרה לארץ ישראל. מיד עם שובה לירושלים, התקבלה מינה לעבודה כרופאה-מיילדת בבית החולים "הדסה", שהופעל במבנה הישן של בית החולים רוטשילד, ברחוב הנביאים מספר 37 בירושלים.

בנובמבר 1918 נפתח בית החולים מחדש תחת הניהול של ארגון נשות הדסה, בשמו החדש "בית החולים רוטשילד- הדסה". לאחר המלחמה שופץ בית החולים בעזרת משפחת רוטשילד, ונוספו שני בניינים חדשים ותוקנה מערכת הביוב. בית החולים הכיל 90 מיטות, ב-1935 הגיע מספרן ל-190.

ויצמן התגוררה ברחוב החבשים 11 לאחר ששכרה דירה מ-אליעזר בן-יהודה, שהתגורר בקומה השנייה. בהמשך, פגשה את בעלה לעתיד, אלפרד נואל לאו, נוצרי בריטי אשר סיים את מלחמת העולם הראשונה בדרגת קפיטן, נשאר בארץ ישראל והצטרף לצוות המינהלי של הנציב העליון, כסגן מושל מחוז ירושלים.

ראו גם :

סיפור חייה של הרופאה ד"ר מאשה ויצמן, אחות נוספת של ד"ר חיים וייצמן

הרופאה ד"ר מאשה ויצמן, אחותו של חיים, נצפתה, עם מותו של נשיא מדינת ישראל, עומדת ובוכה מול שגרירות ישראל במוסקבה, שדגליה הורדו לחצי התורן. היא נאסרה זמן קצר לאחר מכן.

"אנחנו נסתדר בכל מצב", נהגה לומר רחל, אמו של חיים ויצמן. היא התכוונה לכך שאם הקומוניזם יצליח, המשפחה תוכל לגור ברוסיה עם הבן "המהפכן" שמואל. ואם הציונות תצלח, יוכלו לבוא לגור עם הבן חיים בפלשתינה. בסופו של דבר, כפי שמעיד חיים ויצמן בספרו האוטוביוגרפי "מסה ומעש", היא בילתה את שנותיה האחרונות ברוב אושר בארץ ישראל.

אבל שניים מאחיו של חיים ויצמן – אחיו שמואל ואחותו מאשה – נותרו ברוסיה. הם שילמו על כך מחיר כבד כשסטאלין הכביד את ידו על ארצו ועל תושביה.

 שמואל היה הבן השביעי במשפחת ויצמן ברוכת הילדים (אמם ילדה 15 ילדים, מתוכם הגיעו לבגרות 12). הוא לא הושפע מעמדותיו הציוניות של אחיו חיים, והתווכח איתו בלהט. הוא חבר למפלגת הבונד האנטי-ציונית, ונחשב "סוציאליסט". בשל הגבלה מספרית על כמות היהודים שיכלו ללמוד ברוסיה, הוא למד הנדסה באוניברסיטת ציריך. לאחר מהפכת 1917 האמין ב"עתיד הזוהר" שהבטיחה המפלגה הקומוניסטית. אך נאמנותו לא הועילה לו.

בסביבות שנת ה-1930, נשלח שמואל עם משלחת מהנדסים לארה"ב כדי לקנות ציוד לתעשייה הכבדה המתחדשת של רוסיה, ובדרכו חזרה ביקר בארץ-ישראל כדי להתראות עם אמו ועם שאר בני משפחתו. כשחזר למוסקבה נאסר יחד עם כל שאר חברי המשלחת. הם הואשמו בבגידה ונידונו למוות. הוא ניצל ברגע האחרון, אך סכנה המשיכה לרחף על חייו. בגל "הטיהורים" הגדול של סוף שנות ה-30 נאסר שוב. אחיו, הציוני המפורסם, היווה אחת מהעילות להאשמתו בציונות ובריגול לטובת אנגליה וגרמניה. בשנת 1939 הוא הוצא להורג. רק בשנת 1955, שנתיים לאחר מות סטלין, נודע דבר מותו של שמואל לאשתו ולילדיו.

נכדו, הגיאופיסיקאי ד"ר אזארי גמבורצב, החי כיום במוסקבה, גילה כי גופותיהם של הנידונים למוות נשרפו בבית-העלמין "דונסקי" במוסקבה, שם עומדת כיום מעין אנדרטה לזכרם, ולידה שלטי זיכרון פרטיים שהציבו משפחות המוצאים להורג.

מאשה ויצמן, התשיעית מילדי משפחת ויצמן, למדה רפואה בציריך. היא נסעה לשווייץ בשנת 1908 יחד עם אחותה חנה ("אנושקה"), שלמדה כימיה. כשחזרו לרוסיה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, נקראה מאשה לשרת כרופאה בחזית. שם פגשה את ואסילי סביצקי, אז קצין פרשים. לאחר המהפכה הם התחתנו ועברו לגור במוסקבה.

 מאשה ואנושקה ביקרו בארץ בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, אך חזרו לרוסיה. רק בשנת 1933 עברה אנושקה לארץ-ישראל, והחלה לעבוד במכון המחקר על-שם דניאל זיו. מאשה ובעלה נשארו ברוסיה. בסוף שנות ה-40, בגל הגובר של רדיפות ומאסרים בברית-המועצות, נאסר ואסילי ונשלח לסיביר. בפברואר 1953 נאסרה גם מאשה. אחת ההאשמות: חודשים ספורים לפני כן, עם מותו של אחיה, נשיא מדינת ישראל, היא נצפתה עומדת ובוכה מול שגרירות ישראל במוסקבה, שדגליה הורדו לאות אבל לחצי התורן.

היא גונתה כ"לאומנית בורגנית", הואשמה בכך שעסקה בתעמולה ציונית, העלילה עלילות שווא על השלטון הסובייטי, זממה לעזוב את ברית-המועצות, והאזינה לתחנות רדיו עוינות, ובהן "קול ישראל". היא נידונה לחמש שנות מאסר ב"גולאג". זמן קצר לאחר מכן מת סטלין, והיא שוחררה.

 יותר משנה לאחר מכן הגיעה למוסקבה ורה ויצמן, אלמנתו של חיים. מאשה הגישה בקשה להגר לישראל, ובהתערבותה של ורה קיבלו ואסילי ומאשה היתר עלייה.

נכדו של שמואל ויצמן, ד"ר אזארי גמבורצב, זוכר היטב את הפרידה ממאשה, אחות סבו, למרות שעברו מאז יותר מ-50 שנה. דירתם הייתה קפואה מקור וריקה לגמרי מלבד הפסנתר, לידו ישבה חברתה של מאשה, לבושה במעיל פרווה, וניגנה מיצירות שופן.

ב-11 בפברואר 1956 הגיעו מאשה ובעלה לנמל חיפה. על סיפון האונייה פגש אותם אחיינה, עזר ויצמן (בן אחיה הקטן יחיאל), אז מפקד בכיר בחיל האוויר. על הרציף חיכו בני משפחה נוספים, ובהם אנושקה ויצמן. הם התגוררו בביתה של אנושקה בנווה מץ בקמפוס המכון. מאשה החלה לעבוד כרופאה בקופת חולים, ונודעה כבעלת חוש הומור אופייני. היא המשיכה לגור במכון גם לאחר מות אנושקה בשנת 1963. כעבור 11 שנים נוספות, בשנת 1974, הלכה ד"ר מאשה ויצמן לעולמה. בשנת 1989 – 15 שנים לאחר מותה – ניקתה אותה ברית המועצות בכל אשמה, בצו של הסובייט העליון.

 מקור  וקרדיט : מכון וייצמן