ami
תמונת הפתיחה : תמונה של כיתה א' ראשונה בשנת 1938 בה"ס "לדוגמא" ברח' בן יהודה 195, תל-אביב. המורה שלנו רחל צברי (עומדת מאחורי בצד ימני בתמונה), לימים נבחרה לכנסת הראשונה של מדינת ישראל.
with המורה רחל צברי and יונה כהן-מגל.
רחל צַבָּרִי (27 ביולי 1909, תל אביב – 16 בפברואר 1995, חולון) הייתה אשת ציבור ישראלית, חברת הכנסת מטעם סיעת מפא"י (האישה הראשונה ממוצא מזרחי שנבחרה לכנסת), חברת ארגון ההגנה ומהמסתערבות הראשונות בארגון. בפועלה הציבורי עסקה בחינוך, דת ומדינה וקידום זכויות נשים.
נולדה ב-27 ביולי 1909 בתל אביב הקטנה, בת לסעדיה וזהרה, שעלו מתימן בעלייה הראשונה, ולה שלוש אחיות. אורח החיים היה מסורתי והמשפחה התקיימה בדוחק. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נדדה המשפחה בין ערים ומושבות שונות בארץ. תנאי הדיור בפחונים הרעועים והמחסור במזון דרדרו את מצבה הבריאותי של האם ושל שניים מהילדים, שנפטרו בסג'רה. לאחר הלווייתה של האם גורשה המשפחה לחיפה, שם נשארו עד לתום המלחמה וכיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי.
כשחזרה המשפחה לתל אביב בשנת 1917 למדה צברי בבית הספר העממי לבנות "חובבי ציון" והצטיינה בלימודיה. בגיל 12 הצטרפה לתנועת הצופים כחניכה ואחר כך כמדריכה. למדה במכללת לוינסקי לחינוך. בשנת 1928 הוסמכה כגננת ואחרי כשנה כמורה בבית ספר יסודי. במקביל לעבודתה בהוראה שירתה בארגון ההגנה.
פרסמה מאמרים בכתב העת ״הד החינוך״ של הסתדרות המורים. בשנת 1936 נשלחה מטעם מחלקת החינוך של הועד הלאומי להשתלמות פדגוגית בתחום התפתחות הילד במכון לחינוך של אוניברסיטת לונדון. במשך שלוש שנים התגוררה בלונדון ולמדה אצל הפסיכולוגית סוזן אייזקס (אנ'), ראש המחלקה להתפתחות הילד. באוניברסיטת לונדון השלימה לימודי תואר בוגר בפסיכולוגיה חינוכית. בשנת 1940 החלה ללמוד לתואר מוסמך במדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים. לימדה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה ואחר כך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין.
בארגון ההגנה
צברי התגייסה לשורות ההגנה בשנת 1926 ונמנתה עם עשר הנשים הראשונות בסניף תל אביב של המחתרת. עם פרוץ מאורעות תרפ"ט ב-1929 דרשו היא וחברותיה לצרפן לפעילות מבצעית. באחד ממבצעי העברת מכונות ירייה לירושלים התחזתה לאחות המלווה משלוח של ארגזי תרופות לעיר. בדרך נקלעה השיירה למתקפה על הכפר מוצא, והיא טיפלה בפצועים ללא כל ניסיון קודם. בין הפצועים היה מרדכי מקלף, לימים רמטכ”ל צה”ל. בהמשך הוכשרה להפעלת נשק ולחימה בידיים ריקות (קפא"פ) ובתחומי תזונה, עזרה ראשונה וטופוגרפיה. נמנתה עם המסתערבות הראשונות בהגנה, ובשל הצטיינותה בתפקיד נשלחה לקורס סמלים. בהמשך פיקדה על מחלקה בפלוגת הבנות הראשונה של ההגנה.
עם חזרתה מלונדון בשנת 1939 שירתה כמפקדת גוש צפון בפיקוד מחוז תל אביב. הייתה מפקדת גדוד במסגרת ״שירות לאומי – חיל העם״. השתלמה בנושאי התקפות כימיות, בניית מקלטים וטיפול בנפגעי התקפות גז. שירתה כקצינת תרבות של חברות ההגנה בירושלים וכמדריכת עזרה ראשונה. בנוסף, הייתה קריינית בתחנת קול ישראל של ההגנה. בהמשך מונתה למפקחת חינוכית והדריכה מורים ומורות לגיל הרך בנושאי בריאות הנפש. במהלך מלחמת העולם השנייה סירבה להתגייס לצבא הבריטי משום שהאמינה כי שיתוף פעולה כזה יפגע במערך הארגוני ובפעילות ההגנה. עם פרוץ מלחמת העצמאות הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה. במהלך המלחמה פיקדה על חיילות שעסקו ברפואה ולאחר מכן פיקדה על החיילות שלחמו בירושלים.
פעילות ציבורית
כחברת כנסת
בבחירות לכנסת השנייה שובצה במקום ה-46 ברשימת מפא"י ונכנסה לכנסת שמונה חודשים לאחר הבחירות, עם פטירתו של חבר הכנסת יחזקאל הן. בכך הייתה לאישה הראשונה ממוצא מזרחי שכיהנה כחברת הכנסת. כיהנה כחברת כנסת עד 1969. בכל קדנציה קודמה ברשימת מפא"י לכנסת, והייתה האישה השלישית ברשימה זו אחרי גולדה מאיר ובבה אידלסון. עובדה זו לא נעלמה מהעיתונות, וסיפור חייה הוצג בתור "מיזוג המערב והמזרח" כבת להורים יוצאי תימן שהגיעה לכנסת. שאלת מקומם של בני ובנות עדות המזרח הייתה חלק מפועלה, בין היתר בוויכוחים בסוגית דת ומדינה.
הייתה חברה בוועדת החינוך והתרבות, ועדת הכנסת וועדת הפנים. הייתה חברה בוועדות שונות שעסקו בתחומי החינוך, כמו הוועדה המיוחדת לבדיקת מבנה החינוך היסודי והעל יסודי (בכנסת השישית) וועדה משותפת לענייני החינוך הגופני (בכנסת השנייה). פעלה לקידום אוכלוסיות מוחלשות על רקע עדתי וזכויותיהן של נשים. בפעילותה הפרלמנטרית עסקה במקומה של הדת בחינוך ובמדינה. באחת מישיבות ועדת החינוך והתרבות של הכנסת אמרה:
מבדילים היום בין שני סוגים של יהודים – חילוני ובלתי חילוני. האם זו התפתחות שמחויבת מציאות במדינה זו. כאשר אנו מדברים על עתיד וחינוך יהודי? האם אין למצוא איזו מורשת משותפת? אינני תולשת את עצמי מן העבר, אינני תלושה מן החיים בגולה. אך כישראלית וכחברת המפלגה אני רואה בעיות נוספות. אני רואה מחשבה חברתית מסוימת. אנו מטפלים בזאת בבית הספר אך איננו מטפלים בזאת די.
ברשימת המערך לכנסת השביעית שובצה במקום בלתי ריאלי ולא נבחרה.
קידום נשים
פועלה בנושא דת ומדינה כלל פעילות פמיניסטית לקידום ציבור הנשים בישראל. היא קראה לביטול הנוהג למכירת בנות לנישואין, פעלה במטרה לשחרר נשים שנישאו בהיותן ילדות בארץ הולדתן טרם עלייתן וכן פעלה להתאמת בתי הדין הרבניים לזרמי העדות השונות. פעלה לקידום ענישת גבר גרוש המשתמט מדמי מזונות, הכרה בפגיעה בעקרת הבית כתאונת עבודה, הכרת הביטוח הלאומי בילדים בעלי מוגבלויות וכן קביעת חלוקת הירושה בין אלמנה לבין ידועה בציבור. היא התנגדה לנישואין אזרחיים ופעלה לקידום זכויות האישה בבתי הדין הרבניים, כשקראה לחייב מינוי אישה לוועדה למינוי דיינים ולחייב מינוי דיינות בבתי דין רבניים והנהגת שוויון זכויות בדיני אישות. כמו כן, פעלה להקמת תחנות לייעוץ בנושאי נישואין וחיי משפחה במסגרת בתי הדין הרבניים.
בדיוני ועדת המשנה של ועדת הפנים של הכנסת בנושא תכנון ובנייה שהתכנסה בשנת 1965 דרשה שריון מקום לנשים בהרכב המועצה. דרישתה התבססה על מיעוט הנשים מקרב בעלי תפקידים בכירים בשלטון המקומי ובמשרדי הממשלה ומחשש לפיו המועצה תורכב מגברים בלבד. כל חברי הוועדה ביטלו את דרישתה. היא העלתה את הבקשה גם בפני ועדת הפנים של הכנסת, בנימוק לפיו "יש דברים שנשים יודעות לראות יותר טוב מהגבר". גם חברי ועדה זו דחו את דרישתה. עם הבאת חוק התכנון והבנייה לאישורו הסופי העלתה את הדבר בפני מליאת הכנסת והמליאה אישרה את הסתייגותה וחייבה הכללת נציגת ארגוני נשים במועצה.
פעילות חינוכית
עם הקמת המדינה מונתה למפקחת מטעם משרד החינוך והתרבות על בתי הספר של זרם החינוך הכללי בירושלים וייסדה את בית הספר הראשון בירושלים ללימוד עברית וניהלה אותו. במרכז תפיסת עולמה עמדה חשיבות החינוך בגיל הרך ועיגונו וצמצום הפערים. עסקה רבות בהעצמת מעמדם של פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים באמצעות הכשרה והרחבת משך הליווי של תחנות טיפת חלב את המשפחה.
פעלה לשיפור וקידום מעמד המורים והמורות על ידי העלאת השכר ויצירת דירוגי שכר, השתלמויות ושילוב עובדי הוראה במחקר. לשיטתה, על כל מורה לעבור הכשרה פסיכולוגית ולקבל במהלך עבודתה ליווי פסיכולוגי. קראה להנהגת יום חינוך ארוך על מנת למנוע את תופעת השוטטות של בני נוער אחר הצהריים והקמת מערך חינוך קדם גני מגיל שלוש ודחיית הכניסה לכיתה א' לגיל שבע, פעלה לצמצום מספר התלמידים בכיתה, החלת אינטגרציה בבתי הספר על ידי סגירת בתי הספר השכונתיים, הנהגת הקבצות לימוד בכל מקצוע והקמת כיתות נפרדות לתלמידים ותלמידות מחוננים. עודדה את מעורבות ההורים במערכת החינוך על ידי עבודה קהילתית משותפת, פעלה להשתלבותם של חיילים משוחררים במערכת החינוך ולהעלאת מספר הגברים בקרב צוותי ההוראה. בשנת 1971 נסעה ללמוד חינוך באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק והייתה מועמדת ללימודי דוקטורט. גרה בניו יורק עד 1991 ובמקביל ללימודים התנדבה במרכז הפסיכיאטרי במנהטן.
רחל צברי נפטרה ב-16 בפברואר 1995 ונקברה בבית העלמין הדרום. ב-2010 אישרה עיריית תל אביב את ההצעה לקרוא רחוב על שמה.
ראו גם : סיפור חייה של שמחה צברי , אחותה של רחל צברי
במוסקווה קראו לה יאמינה
שמחה צברי, ילידת הארץ, הצעירה בארבע בנותיו של פועל קשה-יום שעלה מתימן, גדלה בנווה צדק בעוני מרוד והצטרפה בילדותה לפעילות מחתרתית. היא נשלחה להשתלמות במוסקווה ובגיל 21 כבר התמנתה להנהגת המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והיתה בת זוגו של המזכ"ל הערבי. ב-1936 יזמה פעולות חבלה נגד היישוב העברי. בגיל 41 השלימה בגרות והיתה לאקדמאית. סיפור חייה המדהים של חלוצה מסוג אחר, ששברה כמעט כל טאבו של החברה הישראלית