לפרופ' בורט יש שני עיטורי מופת נדירים ממלחמת ששת הימים וממלחמת יום כיפור. כל שנה, סמוך ליום כיפור, הוא מקפיד לצאת מהארץ
מיכאל בורט פרופסור לארכיטקטורה, לשעבר דקאן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, שנמנה במשך שנים עם סגל הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים של הטכניון, היום פרופ' אמריטוס לאדריכלות בטכניון, אדריכל בעל שם עולמי.
הוא משתדל לנסוע ולהתרחק מכאן בכל שנה מחדש, לקראת יום כיפור.
"יש מחזות שהם כמו כוויות", הוא מסביר, מכה בידו על ראשו וקולו נשבר. "אתה רוצה להרחיק אותם, והם לא מתרחקים. סיפורים שעד היום לא סיפרתי – אפילו לאשתי, תמרה – שלפעמים מבקרים אותי בלילות. וככל שמתרחק הזמן, הדחיפות גדלה. יש תמונות קשות".
מה למשל?
"מתחם חמוטל. אזור דיונות, מהמורות, בתוך גיא. מחלקה נמוגה. 12 הרוגים מתוך מחלקה. רק ארבעה לא נפגעו. אני מוצא את עצמי יורה לבד. רכס, חול, אני מסתכל איפה כוחותינו, לא רואה אף אחד. ואני יורה, שבעים, שמונים, מאה מטר. לפניי מתחילים לצוץ כובעי אדם, מתוך תעלות מוסוות היטב. מצרים. הייתה שם חטיבה. סאגרים באים מהצד".
"גמרתי את התחמושת", הוא ממשיך. "חצי שעה לחימה, יריתי כמו מטורף. התחילה להיות אש צפופה מסביב. כל החול קפץ. אני חוזר לזלדה, לראות אם אפשר לעשות קשר, לעורף. אני רואה את אחד החיילים יושב בכסא שלו, בוער. הוא בער כבר חצי שעה. עשן יצא". בורט בוכה.
"זה יושב כאן, בראש. אני קורא לעולם הזה, שבו החיים והמוות מתחברים, אזור הדמדומים", הוא אומר, "טוויילייט זון. החוקים שם אחרים. זה אזור שמצטברים בו פרדוקסים, הזמן נמדד אחרת, המרחב נמדד אחרת. אנשים שם יכולים לרחף. הכבידה אחרת".
"אטרניטי אין א פליטינג מומנט", הוא מסביר באנגלית, "נצח ברגע אחד חולף, או ה'פליטינג מומנט', הרגע החולף, שנמשך לך כאינסוף, נצח. מי שהיה שם והצליח לצאת בחזרה אל עולם החיים הוא אדם שונה. הוא עבר איזה מטמורפוזה בסיסית. בין אם הוא מדבר על זה ובין אם לא".
שגרה קטלנית
בורט גזר על עצמו שתיקה. מיעט לדבר. "הקמתי חומה", הוא מתאר. שמו יצא לפניו בהקשר המקצועי. הוא היה מהמתכננים הראשונים של נתיבי איילון, בצוות היועצים של הגשרים. תכנן את גשר ההלכה ואת גשר בר יהודה על נחל הירקון בתל אביב (עם פרופ' דוד יצחקי) וזכה בפרס "רוקח" ובתחרויות נחשבות בעולם. פעמיים, בשתי כהונות נפרדות, היה דקאן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון.
הפעם הראשונה הייתה כשהיה בסך הכל בן שלושים ותשע. עוסק ב"מבנים מרחביים". וירטואוז של רעיונות. שובה לב ונפש, עם פיוזים קצרים. אשתו, הוא מספר, אומרת שבגלל זה יצא תחת האש ורץ על הגבעות. אינספור פטנטים רשומים על שמו. אלה דברים שהוא מספר בהתלהבות. "דבקות", כתבתי ומחקתי. מרצה מבוקש בעולם. בשנים האחרונות הוא מקדם יוזמה חדשה: איים מלאכותיים מול חופי ישראל. "חזון השדרה הכחולה", הוא קורא לזה. זה נושא שבוער בעצמותיו.
את אותות הגבורה טמן עמוק בספרייה, בחדר העבודה שלו בבית בחיפה. שכונת כרמלייה שעל הכרמל. שתי קופסאות לא גדולות, בתוכן סיכות העיטור. התעודות, שתיים, האחת בחתימת דוד אלעזר המנוח והאחרת בחתימת הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור ז"ל, קבורות באותה ספרייה. אחת מהן מוכתמת. תוצאה של "תאונת קפה ישנה". "היה לי ברור שאני לא מספר", הוא אומר על האותות, "שאני לא מדבר על זה. זה חי איתי, אבל לא כלפי חוץ".
בורט, בן 82, נולד באוקראינה. בכל התעודות שלו נכתב שהוא יליד ורשה. אמא שלו זייפה את התעודות במהלך מלחמת העולם השנייה. "עשתה חותמות מתפוחי אדמה ", מתאר הפרופסור. אחרי שעלה לארץ ניסה להילחם ברשויות ולשנות את הרישום. בסוף נכנע.
אמא שלו הייתה נשואה חמש פעמים. פעם אחת התגרשה. ארבע פעמים איבדה את בני הזוג שלה בנסיבות טרגיות. שניים נהרגו במלחמת העולם השנייה, בזה אחר זה. את האחרונים לקח הסרטן. אביו של בורט היה בעלה הראשון. "אני זוכר את תמונת הפרידה", מתאר בורט את יום הגיוס של אביו. הוא היה אז בן ארבע. "אבי רוכב ללשכת הגיוס, אני יושב על האוכף ואמי הולכת לידנו. ואני זוכר את צבע הסוס. חום-אדמדם".
זמן קצר אחר כך, עדכנו אותם שהאב "אבד ללא עקבות". אמו נישאה מחדש. חודשיים אחרי שהתחתנה נפל בעלה השני בקרב. השלישי, משה בורט, שאת שם משפחתו נושא מיכה (והבעל היחיד שהאם התגרשה ממנו), היה פליט פולני, "ציוניסט" שאשתו ושלושת ילדיו נספו בשואה. משה בורט עלה עם אמו של מיכה לארץ. הם נתפסו והוגלו לקפריסין. בורט עצמו הגיע עם עליית הנוער, לבד, אחרי נדודים של כמעט שנתיים. הוא היה בן עשר ורבע בסך הכל. "אנחנו ילדי המלחמה", הוא נאנח.
הם התיישבו בקבוצת אבוקה בעמק בית שאן. מהר מאוד עקרו לחיפה, לעיר התחתית. "באנו לעיר שהתרוקנה מיושביה המקוריים", מתאר בורט. הוא סיים תיכון והתגייס לגולני. פלוגה של קיבוצניקים, בוגרי תיכון.
בגולני רצו אז "לשנות תדמית". בקורס קצינים היה יחד עם דן שומרון, לימים רמטכ"ל, עם עוזי יאירי, מח"ט הצנחנים שנהרג במהלך הפריצה למלון "סבוי", ועם שלמה (מוני) ניצני, אחד משני האנשים הכי מעוטרים בצה"ל, שקיבל את עיטור הגבורה והמופת. חבורה נדירה. כולם נעשו אחר כך גיבורים ללא חת.
מה היה שם, שאלתי את בורט, בקורס הקצינים ההוא? "עשינו את המצופה", הוא משיב ושותק. כשקיבל את אות המופת הראשון התקשר אליו דן שומרון. הוא היה כבר מח"ט, ופקידת הלשכה קישרה ביניהם. "אמר לי 'מברוק'", מצטט בורט, ענייני. "זה היה טלפון קצר".
המלחמות והשדים
במאי 1967 גויס בורט למילואים. הוא היה אז מפקד מחלקת חרמ"ש. מיד אחרי הסדיר עשה הסבה לשריון. אז כבר היה בצוות היועצים לנתיבי איילון, יועץ בתכנון הגשרים, והגיש את עבודת המאסטר. התזה שלו הייתה מהפכנית עד כדי כך שהבוחנים ביקשו להכיר בה כעבודת דוקטורט. בורט זוכר שישה לוחמים חדשים שהצטרפו למחלקה שבועיים בלבד לפני המלחמה. שלושה מהם נהרגו.
הוא נע עם המחלקה שלו ב-6 ביוני בלילה, דרך ערערה, לעבר הכפר יעבד באזור עמק דותן. הכוח נתקל במוצבים שאוישו בידי לוחמים של הלגיון הירדני. הזחל"מים עצרו בגלל מכשול קרקעי. חלקם נפגע במטח האש הראשון. בורט, נכתב בעיטור המופת, למרות הנפגעים בכוח שלו, ארגן כוח קטן, איגף רגלית את המוצב, תקף, חיסל עמדת מקלע וטיהר את המוצב הירדני. אחר כך ירד בחזרה לזחל"מים ופינה את הפצועים.
"בן רגע הפכתי לכלי הראשון שמוביל את הגדוד", הוא מספר. הפלוגה קיבלה תפקיד להוביל את הגדוד, ועל המחלקה שלו הוטל להיות החוד של הפלוגה. הוא היה בכלי הראשון. ממול, על גבעה, היה המוצב הירדני.
"זה רגע טראומתי", מתאר בורט. "אנחנו נעים. הגבעה צומחת ופתאום נפתחת אש. רגע שעשו ממנו הרבה בספרות", הוא אומר, "רגע אחד שקט, ופתאום הכל מתרסק. הפתעה, בזוקות, מקלעים. בבת אחת זה עוטף אותנו. אני פוקד לרדת מהכלים. זחל"מ אחד רוצה לשפר עמדות. עושה רוורס, מתגלגל מהכביש. שניים נהרגים".
אתה רואה את הלוחמים?
"לשנייה. יש שם חבר'ה, שוכבים לרגלי הזחל"מ בחושך. הפרצוף שלהם לבן כמו דף", הוא מצביע על בלוק נייר שמונח לפניו. "הלם, הלם קרב. אני מטלטל אותם ושום דבר. שק קמח". חצי מחלקה נפגעה בתוך דקות. "הבנתי שאנחנו לבד מול המוצב הירדני", אומר בורט. "היו שם שני מקלעים ששטפו אותנו. אש קטלנית". איתו היו עוד עשרה לוחמים. שארית המחלקה.
"אמרתי להם שעולים לגבעה", הוא משחזר. "קפצתי וצעקתי 'אחריי', ואף אחד לא קם. אז התחלתי לקרוא להם בשמות. השם הראשון שאמרתי היה 'שר', מאיר שר. והוא קם. ואחרי שהוא קם, קמו עוד אחד ועוד אחד. בסוף כולנו עלינו. התפצלנו לשני כוחות. כוח לכל מקלע. התחלנו לרוץ. ועלינו, בלי שאף אחד ייפגע, והגענו למקלעים.
"אני זוכר את הרגע הזה. היו שם טראסות גדולות, ואחר כך שטח יחסית ישר, ובין טראסה לטראסה היינו רצים עשרה או חמישה עשר מטר. ואני עומד מתחת למקלע, מטר וחצי מולו, ההבזקים האלה בעיניים, ואני מכניס לו רימון. מחכה. יש ארבע שניות. הזמן הוא אינסוף.
"מישהו אמר לי פעם: 'תמחיש לי'. אמרתי לו: 'כמו צניחה'. השנייה שאתה קופץ ממטוס ומחכה שהחופה תיפתח. שתיים או שלוש שניות, והן ארוכות. זה מה שהרגשתי. ואז הפיצוץ. אתה עיוור מהבוהק. אתה לא רואה כלום". אחר כך המשיכו לתעלות, לטהר את הרכס. רק אז ירד ופינה את הפצועים. בקשר נשמעה הקריאה ש"מיכה חי".
בחודש יוני, במפתיע, קיבל בורט טלפון ממאיר שר, שקם והסתער איתו על המקלע הירדני. 46 שנים, מאז הקרב, לא התראו ולא היו בקשר. בעקבות השיחה נפגשו בבית של בורט. "אני שואל אותו אם הוא זוכר", הוא מספר ובוכה, "כי זה היה הרגע הקריטי. והוא עונה לי: 'מיכה, זה כמו כוויית אש'. בתודעה.
"אחרי המלחמה באו 'לטחון לי'. התחילו לעשות שחזורים. הביאו את כולם, כל הגדוד. הלכנו לגבעה ואמרו: 'מיכה, אנחנו רוצים לראות איך הלכת'. הביאו כל מיני צלמים, קשקושים. 'איך הכנסת את הרימון'. ראיתי איך המפקדים שלי מתמוגגים", הוא אומר. "הריב הזה, כמה צל"שים יהיו ביחידה שלהם". בורט משתתק ומחפש מילה מתאימה. "בוכהלטריה", הוא אומר בסוף, הנהלת חשבונות. "זה עורר אצלי תגובת נגד.
"זימנו אותי להרצאות אורח בצה"ל. פעם בשנה היו עושים אירוע הנצחה, עם אלוף הפיקוד וכל מיני כאלה. הופעתי שלוש או ארבע פעמים. אני לא זוכר. בשנה החמישית התקשרה קצינת החינוך. אמרתי לה: לכבוד האירוע ולטובת האירוע, 'קאונט מי אאוט', אל תזמיני אותי. כי יש לי הסתייגויות, ואני מפחד שהן יצליחו לעבור ולהקרין על האירוע. יש לי שדים משלי, ואני לא רוצה להיות מי שינער את האנשים". מאז, הוא חותם, לא הופיע יותר בכנסים.
אחר כך באה מלחמת יום הכיפורים
אחר כך באה מלחמת יום הכיפורים. בהתחלה היה בורט (אז ד"ר) ראש אזור להפצת צווים. הוא גייס קצין צעיר, "בעל גוף ומלא שמחת חיים", שאחר כך נהרג לידו. "עד היום", נרעד , "אני עובר בחיפה, במקום שבו גייסתי אותו, בעלייה לכיוון גן הבהאים, ואני רואה אותו מולי".
ומה אתה מרגיש?
"אשמה".
רס"ן מיכאל בורט לחם בחזית הדרומית. ב-14 באוקטובר הצטרף למחלקת נגמ"שים ועסק בחילוץ ובפינוי פצועים שנקלעו תחת אש אויב חזקה של מערך חטיבתי מצרי מבוצר. הוא נכווה בשתי ידיו, אבל סירב להתפנות. "עברנו על פני שוחות של חפירות", הוא מספר. "בכל פעם הייתי זורק רימון מלמעלה. הביטוי 'להביט להם בלבן של העיניים'? זאת המציאות".
שבוע אחר כך, ב-21 באוקטובר, הגיעו למתחם חמוטל. אלה התמונות הקשות שהוא סוחב איתו עד היום. תשע פעמים ניסו גדודי שריון של צה"ל לכבוש את גבעת חמוטל. שמונה פעמים הסתערו על הדיונה הגבוהה ונסוגו, משלמים בפצועים ובדם. איש לא סיפר להם מה קרה לקודמיהם. "לנו אמרו שמתארגנת תקיפה לניצול הצלחה", משחזר בורט.
הוא הצטרף כקצין תצפית קדמי "קת"ק" לפלוגת חרמ"ש שתקפה את הגבעה. "אנחנו מתחילים לנוע, ואני חושב: זה לא נראה טוב. אנחנו הולכים לשטח הריגה. אני לא גומר לחשוב, ואנחנו עולים על מוקש. המפקד נפגע. ואחרי זה מתחילים לבוא סאגרים, טילים. הזלדות בוערות. התחלתי לעשות את ה'הירואיקות' שלי. זרקתי הרבה תחמושת, להמשיך את הלחימה. ירדתי מהזלדה והתחלתי לירות".
כעבור חצי שעה חזר לזלדה, כדי לנסות ליצור קשר רדיו. הוא תפס את ידית הקשר וצעק. "הייתי מהופנט ממראה הבערה", הוא מתאר את מה שראה מסביב. אש ותופת. אז גם נפגע. "הכל התפוצץ מסביב. עפתי בקשת. שכבתי חמש שעות בשטח. ואז אמרתי לעצמי, בשקט: הנה, ככה נראה הסוף". שריונרים חילצו אותו על פלטפורמה של טנק. "אני שוכב מתחת לקנה של הטנק והתותח יורה. עור התוף שלי התפוצץ. הדם זלג. אבל החזקתי חזק והטנק נסוג אחורה מקו האש".
בואינג 707 הביא את בורט עם פצועים אחרים לנמל התעופה בן-גוריון ומשם לאיכילוב. "אפיזודה", הוא אומר, ציני. "אנחנו במטוס. בשורות האמצעיות דרגשים של פצועים, חמש קומות. באמצע מושבים, שם ישבו אנשים שכנראה נסעו לצורך תפקיד זה או אחר. והדממה הזאת: אלה מסתכלים על אלה, ואלה מסתכלים על אלה.
אפשר לחתוך את האוויר בסכין. ויש שם חובשים. ואני מסמן לחובש. הוא מגיע אליי. אני אומר לו: 'חובש, מטפטף עליי דם מלמעלה'. הפצוע למעלה טפטף. הוא מוציא מהר משהו, מנגב. מנסה לבדוק. 'יטופל', הוא אומר, ונעלם. זה קטע שנשאר לי, ה'יטופל'".
קל לפתח את הים
שלושה חודשים היה בורט מאושפז בבית החולים, מגובס מכף רגל ועד ראש. את המסמר שהתקינו לו הרופאים ברגל, כולל צילום הרנטגן, הוא שומר עד היום. בהמשך טופל עוד חמישה חודשים. כמעט עשר שנים אחרי המלחמה נותח בגב, תוצאה של הפציעה ההיא.
בדיוק שלוש שנים אחרי שנפצע, ב-21 באוקטובר 1976, נבחר בפעם הראשונה לדקאן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. בשיתוף עם מנהל התכנון הארצי, הוא מספר, החליטו לעודד ערבים ללמוד ארכיטקטורה, בגלל בעיות תכנון שנוצרו בכפרים הערבים. "בפעולה הראשונה שלי כדקאן", הוא אומר, "לקחתי כמה חברי סגל ואמרתי להם: אתם הולכים לבתי ספר תיכוניים במגזר הערבי, מספרים להם מה זה ארכיטקטורה, ומשכנעים אותם להירשם וללמוד".
שנה אחר כך, הוא מתאר בגאווה, הגיעו לפקולטה עשרה סטודנטים לארכיטקטורה מהמגזר הערבי. יכול להיות שזאת עוד סיבה שבגללה לא דיבר על העיטורים, הוא מציע. "שמתי לב לרגישות", הוא אומר, "אני מאמין שבין המורה לתלמיד אסור שייכנס רובד שיכול לערבל דברים. אם יש לי סטודנטים ערבים, אני לא יודע איך הם יכולים להתייחס לזה שהמורה שלהם ראה ערבים רבים דרך הכוונת. זאת בעיה שלי. רציתי שהתקשורת בינינו תהיה חופשית, והיה לי באמת קשר יוצא מן הכלל איתם. יכול להיות שהפרזתי, אבל כל אחד עם הרגישויות שלו".
פרויקט הגמר של בורט בתואר הראשון עסק באי מלאכותי מול הכרמל. הים הוא העתיד, הוא אומר גם היום. מדבר שוב על "חזון השדרה הכחולה", שדרה של איים מלאכותיים מול מרכזי האוכלוסייה הגדולים במישור החוף. זה בעיניו הפתרון לתחזיות הדמוגרפיות ולבעיות הנדל"ן. בשנת 2100, הוא צופה, יהיו כ-18 מיליון תושבים במדינת ישראל. שבעה מיליון וחצי מהם יהיו במישור החוף. האיים אמורים להיות קו ישיר לערים שמולם.
בורט מדמיין מתאר יפהפה: רחובות גשר, תעלות מים כמו בוונציה ובאמסטרדם, תרנים, סירות ורציפי מסחר. "שדה דב זה פינאטס", הוא מתייחס לפתרון הדיור בעקבות פינוי שדה התעופה. "גודל האי שני קילומטרים רבועים. זה שמונים עד מאה אלף איש", הוא מסביר, "כולל רחובות הגשר. אני משוכנע שהאופציה הימית תמריא".
בשנת 2000 קבעה ועדת היגוי משותפת להולנד ולישראל, בראשות בורט, שאין בישראל די חומרי מילוי מהטבע כדי ליישם את הרעיון הכללי של איים מלאכותיים. בורט הלך לעשות שיעורי בית. הוא מצא טכנולוגיה חדשה: עכשיו הוא מדבר על שוברי גלים ספוגיים, קליפות עשויות בטון מזוין, שמרסנות את הגלים באמצעות בליעה וספיגה. כמות החומר הנדרשת בשובר ים כזה, הוא אומר, "שלושה עד חמישה אחוזים מזו של שובר גלים קונבנציונלי".
להחזיר את הגלגל
יש לו שלושה בנים מנישואיו לתמרה. הם יחד כבר יותר מחמישים שנה. טל הבכור, דניאל, ואיגור שנולד בין מלחמת ששת הימים למלחמת כיפור. את השם "טל" בחרו כי באותה תקופה החליט הפרופסור לעברת את שם המשפחה שלו מ"בורט" ל"שחר". "טל שחר" נשמע לו "מתאים", הוא אומר. אבל ה"שחר" לא נדבק, והוא נשאר עם בורט. דניאל נקרא על שם בן יחיד של ידידים שלו, שנפל.
שנים אחר כך נהג האב להיעדר מן הארץ ביום השנה לאסון "כדי לא לקבל ברכות ולא השתתפויות", הוא מסביר. "פחות או יותר אימצתי לעצמי את הנורמה הזאת", הוא מודה. איגור קיבל את שמו בגלל הספר "סיפורי הנסיך איגור". אי-גור, "אל פחד" בעברית, מפענח בורט.
שלושת הבנים עזבו את הארץ. הבכור הוא פסיכיאטר, שנכנס לספר השיאים של גינס אחרי שהקיף את העולם באופניים ב-77 יום ו-13 שעות. דניאל, האמצעי, אדריכל, מתגורר במונטריאול. הבן הצעיר, איגור, מומחה לעיצוב מוצר ומרצה באוניברסיטה בארה"ב.
"לי זה מפריע", אומר בורט בכאב. צערו ניכר. "אני ציוני מאוד. ויחד עם זה", הוא אומר בשקט, "החלטתי שאני לא עושה מזה נושא מולם. אבל הם יודעים שזה מפריע לי, שבעיניי זו אנומליה".
"הם דור אחר", הוא מתאר את ילדיו, "לא יכולתי לספר על ההתנסויות שלי. לא רציתי להעמיס עליהם חובות וציפיות".
גיבור ישראל, שני אותות מופת ושלושה בנים יורדים. זה כישלון?
"בואי נגיד כך, קשה לי יותר לחיות עם התחושה של אשתי בנושא הזה. היא מאוד מצרה על כך שהם לא פה. אבל לבנים שלי יש אבא בעייתי, והם רוצים להוכיח את עצמם רחוק מהקן".
כשאתה נפרד מהם בשדה התעופה, מה אתה מרגיש?
"אין לי תשובה. אני שמח מאוד לתת להם להמריא לכיוון החלומות שלהם, והגשמת הציונות לא הייתה בין החלומות שלהם, מתברר. הם הלכו לממש את עצמם".
זה אומר משהו עלינו – כעם, כמדינה?
"אני לא אוהב להסתתר או לברוח מאחריות. אנחנו נהדרים בלבנות מערך של הסברים ותירוצים כדי להצדיק כל מיני דברים שלא מסתדרים לנו. אני לא תמיד יודע איך זה מתגלגל בראש שלהם. הם לא שקופים, הבנים שלי. כל אחד עם הראש שלו. איך קרה שמיכאל בורט, שעלה לארץ, והוא מבוניה, ויש לו שני עיטורי מופת – שלושת הבנים שלו לא בארץ? אני לא פסיכולוג ולא סוציולוג, אבל אני יכול לשער השערות.
מוכן לקחת סיכונים
נכדו היחיד, רן, בנו של דניאל, מתגורר בישראל. הוא לוחם בגבעתי, סמל ראשון. רן התעקש להתגייס לקרבי, אף שהוא בן יחיד. בורט קושר את זה לאותות שלו. "לא דיברתי איתו על זה", הוא אומר. "אבל יום אחד הוא גילה, בגיל 17. עד אז הוא לא היה מודע לזה. הלך, סיפר את זה לחברים שלו, חזר ואמר לי: 'סבא, דיברתי עם החבר'ה שלי, הם אומרים לי שאתה תותח'".
מה אתה מרגיש כשאתה רואה אותו על מדים?
"כואב לי שהוא לא רוצה לצאת לקצונה. כשבן אדם לא רוצה למצות את הפוטנציאל שלו זה אומר שהוא לא נותן את כולו. הוא התחיל לספר לי על הצבא, על כל מיני מחדלים. כאילו הוא ועד עובדים. ואני חשבתי: צבא זה מערכת אחרת, זה לא ועד עובדים. הבנתי שנפתח בינינו פער שאני לא מצליח לסגור. אמרתי לו: 'כדי להתחיל לתקן משהו, אתה צריך להיות בורג משמעותי, אתה לא יכול לתקן מלמטה'.
"כשאת מסתכלת מה מעסיק את הנוער, זה לא רק העניין של 'מגיע לי', שזאת בעיה אוניברסלית, אלא גם 'לחיות את הרגע'. אני לא מאמין בלחיות את הרגע. לא הכול קורה כמו שמתכננים, אבל לפחות אנחנו מצווים לתכנן"
אתה חושב שהוא היה מסוגל לעשות את מה שאתה עשית?
"יכול להיות. אני לא יודע".
כשאתה מסתכל על המדינה – אתה מאוכזב?
"זה לא שאני מאוכזב. הדבר אף פעם לא מתפתח איך שהיינו רוצים. אין מצב אידאלי. תמיד יש פשרה. יש לנו אג'נדות, הן אף פעם לא מתממשות ממש כמו שחלמנו".
לפעמים הוא תוהה אם היה מסתער שוב כמו שעשה במלחמת ששת הימים, ואחר כך במלחמת כיפור. "אני שואל הרבה פעמים סטודנטים שלי, שיושבים כבר עם פרויקט מוכן: אם היית צריך להתחיל את זה מהתחלה, האם הייתי הולך באותו המסלול? " הוא מתאר.
"זה מסתורין גדול, אין לנו תשובות על זה". באינסטינקט, הוא מודה, "אין בי פחד. זאת בעיה מסכנת חיים. פחד הוא רגולטור שנותן לנו אפשרות לשרוד במצבים שנדרש הימור גדול שאתה לא יודע אם הוא יצליח. יש בי כנראה משהו שמהמר. אני מוכן לקחת סיכונים שאדם מן היישוב חושב עליהם פעמיים. אני לא יודע איך לקרוא לזה, אבל זאת עובדה. אני חושב שגם היום לא היה בי שום היסוס".
ami
