ami21:10סגור לתגובות על במותם לא נפרדו : סא"ל מיכה פייקס ז"ל ובניו יונתן ודניאל ז"ל
מי לחם באבו תור במלחמת ששת הימים?
ביום שלישי, 6 ביוני, 1967 ב־07:00 מתייצבים מיכה פייקס, מג"ד 163, והקמ״ן שלו ג׳וני היימן אצל מפקד חטיבת ירושלים, אליעזר אמיתי, על גג בית ההסתדרות, ומקבלים פקודה ותדריך לכיבוש אבו תור הערבית. השכונה מצויה על "הקו העירוני", בתווך שבין הר ציון וגיא בן הינום בצפון, לבין ג׳בל מוכבר ומתחם ארמון הנציב בדרום.
בתצפית מוקדמת נוכחו אלי קדר מ״פ ד׳ בגדוד 163 וקציניו, כי בין עמדת ״אריה״ הישראלית למוצב ״אריה״ הירדני מפרידות שלוש גדרות: גדר גבול וגדרות מגן משני עבריה. השעה היא 14:30 והפלוגה מרוכזת בשטח היערכות. המג״ד מיכה פייקס עם חפ״ק מצומצם, מתמקמים בעמדת ״אריה״ הישראלי. מתבצעת תצפית אחרונה לעבר היעד. סמוך ל־15:30 כוח פריצה בסיוע מחלקת החבלה הגדודית מפוצץ את הגדרות ומאפשר לשאר הלוחמים להגיע ליעדיהם. מחלקתו של דוד אייזנר משתלטת על מוצב ״אריה״ הערבי, על מבנה סמוך ועל הבונקר שבתווך. במוצב נמצאו שישה חיילים ירדנים הרוגים. מבניין שכן נפתחת אש לעבר הכוח, והוא נסרק ומטוהר. מחלקה נוספת בפיקוד דן יפה משתלטת על צמתים בכביש העורפי למרגלות ״אריה״.
מחלקה שלישית בפיקוד משה בר מטהרת שורת בתים ממזרח לרחוב עשהאל, ממוצב ״לולב״ עד מוצב ״בית המחלקה״. בסיום המשימה ניגשים בר וחייליו לרחוב עין רוגל. החיילים מתמקמים במבנה, והמ״מ וסמל המחלקה יוצאים לסריקה בסביבה.
באותם רגעים יוצא המג״ד מיכה פייקס מעמדת ״אריה״ הישראלית ויורד גם הוא אל רחוב עין רוגל, כדי להשגיח על המשך הלחימה מקרוב. כאן הוא פוגש את המ״פ אלי קדר ומתדרך אותו. קדר מבחין בארבעה חיילי אויב נמלטים, כנראה מפני לוחמי פלוגה ה׳ ב״בית המחלקה״. בחלוף דקה או שתיים משה בר והסמל שאיתו מזהים במרחק 10-5 מטרים מהם שתי דמויות. כולם מופתעים. בר קורא בערבית להרים ידיים. אלה ואלה פותחים באש. חייל ירדני נהרג ועמיתו נכנע.
המג״ד פייקס מתמקם עוד קודם עם הקמ״ן ג׳וני היימן ושני אלחוטנים בתעלת קשר. שם שני חיילי אויב מזנקים על המג״ד ועל הקמ״ן. המג"ד מיכה פייקס נורה מטווח אפס ונהרג. ג׳וני נאבק בחייל שהתנפל עליו וחונק אותו למוות. זהו מקרה נדיר ביותר – קצין ישראלי נאלץ להרוג חייל אויב במו ידיו. מגע גוף בגוף אינו מאפשר לתפעל את הנשק האישי, ואפילו אבן כבדה להטילה באויב לא נמצאת בהישג יד.
מיכאל נולד ביום י' באב תרצ"א (23.7.1931) ברחובות. כל ימי-ילדותו חי באווירה של רוח צבאית. אביו היה חבר ה"הגנה" ברחובות, מפקד חי"ש וסרג'נט גושי שם. במלחמת-הקוממיות היה קצין בחטיבת "גבעתי". באותה תקופה היה מיכאל בהכשרה במנרה ושם נמנה עם הפלמ"ח. אחרי שסיים את בית-הספר היסודי ברחובות המשיך את לימודיו התיכוניים שם וסיים אותם בבית-הספר "תיכון חדש" שבתל-אביב.
בצילום למעלה : סא"ל מיכה פייקס
ב־1949 התגייס לצה״ל ובמרוצת השנים בחר בקריירה צבאית. בזמן מבצע סיני שירת כמ״פ המסייעת בגדוד הנח״ל המוצנח בפיקודו של מוטה גור, ונפצע בקרב המיתלה. אחרי תפקיד מג״ד 51 ב״גולני״ שימש פייקס סגן מפקד בית ספר לקצינים ומג״ד 163 בחטיבת ירושלים כמינוי חירום. פייקס שהיה איש נטול פחד – ישנם כאלה – הותיר אחריו בבית, קרוב כל כך, את האישה ארנונה בהיריון מתקדם, ואת ילדיהם יונתן, מיכל ודניאל. ארבעה חודשים לאחר מכן נולדה הבת תמר. ארנונה, בתו של הקרטוגרף בן־ציון לוריא, נולדה בבית הצופה על נחל ארנון, מכאן שמה ועל שמה נקראה לימים שכונת ארנונה. ביוני 2017, 50 שנה אחרי המלחמה, חשה ארנונה בת ה־85 כי ימיה ספורים. יומיים לפני מותה, בין עֵרנות לערפול חושים, ארנונה קראה אליה את ביתה תמר, היחידה שנותרה מבין ילדיה, ואמרה לה: ״את זה כבר תצטרכו לפתור לבדכם״. ״את מה?״ שאלה תמר בתמיהה. וארנונה השיבה: ״את כל מה שקרה במלחמת ששת הימים״.
ג׳וני הימן הצטרף ל״הגנה״ בירושלים, כנער בן 14 וכעבור שנתיים, בתש״ח, התנסה לראשונה בטעמה של מלחמה. אחרי מלחמת ששת הימים, כשהוא כבר עורך דין עצמאי, ג׳וני נוכח כי עם ישראל הגיע אל הנחלה אך לא אל המנוחה. ג׳וני העריך שהמלחמה הבאה תוכרע על ידי השריון ולא הסתפק בדיבור אלא נקט יוזמה. כאיש מילואים עבר ג׳וני לבקשתו הסבה לשריון, והשלים קורס מ״פים בשריון וקורס מודיעין מתקדם. במלחמת יום הכיפורים ג׳וני שירת כקמ״ן חטיבה ארבע ונפל בקרב ברמת הגולן.
בחזרה לאבו תור. הרופא הגדודי ד״ר אורי פרוינד אינו ממתין לנפגעים בתאג״ד, אלא מתמקם עם צוות חובשים סמוך לאזור הלחימה, בעורפו של בניין, כדי לקצר את מועדי הפינוי במעלה השכונה שהוא בעייתי ממילא. כשמיכה פייקס נפגע ליד רחוב עין רוגל, נשלח לוחם, אלי נקש, להזעיק את הרופא לתעלה שבה שכב המג״ד. בדרך נורית אש ירדנית ואליקים קזרנובסקי נהרג ממנה. נקש ודן יפה מצליחים לחסל את החוליה שירתה באליקים. לד״ר פרוינד שנזעק למקום לא נותר אלא לקבוע את מותו של פייקס. על עוז רוחו ותושייתו במערכה באבו תור זכה הרופא בעיטור המופת. 15 מלוחמי גדוד 163 נפלו בקרב על אבו תור וכ־50 נפצעו.
את כל הסיפורים תוכלו לקרוא בספר החדש "67', ירושלים, מלחמה" שנמצא בכל חנויות הספרים.
הבן יונתן פייקס נפל בקרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן
יהונתן, בנם-בכורם של ארנונה ומיכאל, נולד ביום ג' בטבת תשי"ד (9.12.1953) בירושלים. בפרוץ מלחמת ששת הימים, בהיותו בן 14, נפל אביו במערכה לשחרור העיר העתיקה. יהונתן למד בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית במגמה הריאלית-ביולוגית. הוא השתייך לתנועת "הצופים" לשבט מודיעין, גדוד עודד. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר נפתחו אופקים רחבים ונוצרו הזדמנויות חדשות להכיר חבלי ארץ שהיו סגורים בפנינו, יצא עם חניכיו לתנועה לתור את השטחים ולעתים הגיע לנקודות שאף לא היו מסומנות על המפה.
יהונתן גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971. כבן למשפחה שכולה, יכול היה לבחור לו יחידה שאינה קרבית כדי לשרת בה, אבל הוא התנדב לחיל האויר. לאחר תקופת-מה ולאחר שסיים בהצלחה קורס צניחה, הועבר לחיל השריון. הוא השתלם במקצועות הטנק והוסמך כטען-קשר. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים היה עם הכוחות שעצרו את פריצת השריון הסורי. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפל יהונתן בקרב.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. דברים לזכרו ראו אור בחוברת "דור לדור" שבהוצאת החברה היהודית העולמית לתנ"ך.
תמר פייקס יוצאת לריצה כמעט מדי בוקר. ביחד עם חברה הן רצות שישה קילומטרים בכל פעם. לפעמים כשהיא רצה נדמה לה שאביה, שאותו לא הכירה, רץ איתה. לעתים היא רצה ליד המקום שבו נהרג כשהיה כמעט בן 36. זה קרה בקרב על ירושלים, ביום השני למלחמת ששת הימים. סא"ל מיכאל פייקס, אז מפקד גדוד בחטיבה הירושלמית, נפל באבו תור, קרוב אם כי לא ממש במקום שבו נמצא כיום הרחוב הקרוי על שמו, רחוב המפקד.
בצילום למעלה : משפחת פייקס
בזמן שבעלה נהרג בקרב ישבה אשתו ארנונה במקלט בביתם שברחוב לינקולן בירושלים, מרחק קילומטר בערך משם. איתה בבית היו שלושת הילדים: יונתן (יוני) הבכור, שהיה אז בן 14, מיכל (פיצי) בת העשר ודניאל בן השנה. בבטנה גדלה כבר תמר. ארנונה היתה אז בת "כלום, אולי שלושים-וחמש", אומרת תמר.
ארנונה, בתו של חוקר התנ"ך וארץ ישראל בנציון לוריא, היא האשה שעל שמה קרויה שכונת ארנונה בירושלים. לוריא נמנה, לצד ש"י עגנון ואנשי רוח אחרים, עם ראשוני המתיישבים בשכונה שהיתה אז, כמתואר בסיפורי עגנון, אזור מוכה רוחות בקצה שכונת תלפיות. הבית שלהם, ברחוב הקרוי היום כפר עציון, עמד מול ערוצו של נחל ארנון וכשנולדה בתו הבכורה, שהיתה גם הילדה הראשונה בשכונה, החליט לוריא לקרוא לה על שם הנחל. איזה רעיון יפה, אמרו שכניו, נקרא כך גם לשכונה כולה.
ללוריא היה עניין מיוחד במפות "ובמיוחד הוא אהב לחפש בירושלים ובסביבה את המקומות המוזכרים בתנ"ך", אומרת נכדתו תמר. "באופן טבעי הוא הפך לחבר בוועדת השמות וכך הוא אחראי לדי הרבה שמות בירושלים, בוודאי ל'דור דור ודורשיו' ואולי גם לעמק רפאים. הוא היה חבר גם בחוג המשוטטים שהיה פעיל בירושלים בשנות העשרים, אינטלקטואלים שהיו יוצאים לטיולים והגיעו אפילו עד דמשק. והוא גם היה דמות משמעותית בחיי. הוא נפטר לפני כמה שנים בגיל תשעים ושש וחצי".
בזמן שירותה הצבאי הכירה ארנונה את מיכה פייקס. הוא היה צנחן, דור רביעי בארץ. כקצין צנחנים השתתף בקרב על המיתלה ואף נפצע שם, אלא שברח מבית החולים כדי לחזור לשדה הקרב. הם התגוררו במקומות שונים בארץ, בקרבת הבסיסים שבהם שירת, עד שעברו לרחוב לינקולן בירושלים, שם נולדה תמר.
"אמא שלי היתה מורה לספרות וללשון ואחר כך עסקה בעיקר בכתיבת תוכניות לימודים. חבר של אבא שלי פנה לצבא וביקש להעלות את אבי בדרגה לאחר מותו כדי שאמי תקבל תגמולים קצת יותר גבוהים, אבל הסבירו לו במשרד הביטחון שזה בלתי אפשרי", אומרת תמר פייקס, שכמו כל דבר הקשור למות אביה שמעה גם על כך רק בדיעבד, אחרי שנים לא מעטות. כי אמה ארנונה, על אף שהיא אשה מרשימה, צחת לשון ואף בעלת הומור, מסתייגת מדיבורים על המוות. מעולם לא לקחה את בתה אל קברו של אביה וגם לא אל המקום שבו נהרג.
עוד כשהיתה תמר תינוקת עברו האם וילדיה להתגורר בשכונת טלביה, בדירה שהספיקו ארנונה ומיכה לקנות בטרם נהרג. בחדרה של תמר אמנם היה ארון שבו היו גם המדים של אביה ולפעמים היתה חולמת שיש בו גם גווייה, אבל אמה נתנה לה תחושה שממש לא כדאי לנסות אפילו לשאול מה קרה לאביה. "מה זה חשוב איך הוא מת, העיקר שהוא מת", השיבה לבתה הקטנה שהתעניינה לדעת מדוע אין לה אבא, ומאותו רגע הפסיקה תמר לשאול.
את מקומו של האב לקח על עצמו אחיה הגדול. "יוני היה בן-אדם שכולם אהבו", היא אומרת. "הוא גם היה די גאון. כולנו למדנו בליד"ה (התיכון ליד האוניברסיטה) אבל האחים שלי התקבלו לשם כי כולם היו נורא מוכשרים, אני התקבלתי למרות שלא עברתי אף מבחן. יוני היה נשמה יתרה ובאופן מיסטי אני חושבת שלכל אחד מאיתנו היתה התחושה שאותו יוני הכי אוהב. חלום חייו היה להיות טייס".
הוא התחיל קורס טיס, הודח, והמשיך בשריון. הוא נהרג ביום השני למלחמת יום כיפור ברמת הגולן, אבל במשך שלושה חודשים נחשב נעדר. תמר היתה אז בת שש. "המוות של אבא שלי היה בשבילי דבר רגיל", היא אומרת. "נולדתי לתוך זה. קצת התביישתי שאין לי אבא, אבל בכל זאת זה נראה לי דבר רגיל. חשבתי לתומי שזה הדבר הכי לא בעייתי בעולם, ובעצם השבר המזעזע והמזוויע היה כשאחי הבכור יוני נהרג".
תיבת אוצרות
אמה, היא אומרת, לא יכלה לשאת אזכרות והספדים. "בחדר מעל המיטה היתה לה תמונה של אבא שלי. באיזשהו שלב היא הורידה את התמונה ושמה במקומה תמונה של יוני. אחר כך היא כבר לא יכלה לסבול את התמונות ושמה במקומן תמונה שלי בהריון.
מה קרה לבן דניאל פייקס ז"ל ?
דניאל אחיה של תמר פייקס היה בן שבע כשנהרג יוני. בינה לבינו הפרידו רק שנה וחודש והם גדלו כמעט כמו תאומים. "אני הערצתי נורא את דניאל", היא אומרת. "רציתי לעשות כל מה שהוא עושה. לא הייתי מודעת לזה שאני מעריצה אותו. הוא הלך לשנת שירות של הצופים וגם אני הלכתי – וזאת היתה אחת משנות חיי הקשות ביותר. הוא קרא ספרים בלי הפוגה והוא היה גם נורא משכיל וגם הוזה כזה, אבל גם טוב בכל המקצועות הריאליים. לעומת זאת יכולת הכתיבה וההתבטאות שלו בעל פה היו די מוגבלות והוא היה גם בן-אדם שלא היה לו השריר להתגמש מול הסביבה. שום דבר לא יכול היה להזיז אותו מהעיסוקים שלו. הוא נורא אהב להיות בחוץ והיה לו קשר חזק לעניינים של ניווט ולבעלי חיים. הוא היה בחוגים של החברה להגנת הטבע. הוא היה מסוג הילדים שמרימים נחשים. בשבילי זה היה כמו סמל לחירות: הבן-אדם יכול לצאת מהבית ואין לו שום פחד משום דבר.
"עוד לפני הצבא הוא התחיל להיות מטפס הרים. הוא היה מטפס על הצוקים בגיא בן הינום, אז גם אני ניסיתי לטפס אבל זה ממש לא התאים לי. הצבא רצה לשמור עליו, אחרי שאבא שלו ואחיו נהרגו, אז נתנו לו להיות מדריך טיפוס בצבא. אחר כך הוא הצטרף למועדון האלפיני והם היו נוסעים לטפס בכל מיני מקומות בעולם, והוא הרגיש שמצא את עצמו. פעם אחת, בהר קניה, נכנס להם פיל לאוהל והם ברחו. הוא חי בדיוק כמו שהוא אהב. החלום שלו היה לעשות התמחות בטיפוס על קרח, ובצרפת יש מקום שלומדים את זה. אז הוא נסע לשאמוני ובאחד ממסעות הטיפוס שלו, כשהוא היה עם מטפס אנגלי, הוא תקע עגינה על סלע שישב על קרח והסלע החליק ושניהם נפלו אל תוך התהום והתרסקו במקום".
מותה של ד"ר מיכל מטס, האם השכולה נותרה עם בת אחת בלבד
שנים לאחר מכן נפטרה גם אחותה של תמר פייקס, ד"ר מיכל מטס, מסוג אלים של סרטן. תמר, הצעירה מארבעת ילדי המשפחה, נותרה לבדה עם אמה, ארנונה. כשנוכחה לדעת שהאם כבר לא בקו הבריאות, הבינה שהפעם יהיה זה בבחינת מוות "בצורה מסודרת", והחליטה לנסות לעשות את הדבר שהמוות לא אפשר לה עד אז: להתכונן אליו מראש. לאורך הפרדה הממושכת וההדרגתית, היא תיעדה ביומן אישי את שנותיה האחרונות של האם. לאחר פטירתה של ארנונה, בשנת 2017, החליטה בתה לפרסם את היומן כמֶמוּאָר, מעין ספר זיכרונות אישי. כך בא לעולם הספר "תרגילים בפרידה" (הוצאת אסיה),שראה אור לאחרונה.
מנקודת מבטה של הבת היחידה שנותרה , תמר פייקס
אמה של האמנית תמר פייקס סירבה להשתתף ב"פולחן השכול הישראלי" לאחר ששכלה את בעלה ושלושה מילדיה. לאחר מותה פורקת בתה הכל בספרה "תרגילים בפרידה"
עצב במגירה
50 שנות השתקה עברו על תמר (52) כבתה של ארנונה. האלמנה והאם השכולה הרחיקה מעליה את פולחן השכול הישראלי, "חגיגות השכול", לדבריה. היא נמנעה מלפקוד את קברי יקיריה, תמונות מתיה לא היו תלויות על קירות הבית. הן היו נצורות במגירת השולחן, "המבצר שלה". היא לא החצינה את כאבה, אסרה לבכות בנוכחותה ורק ביום הזיכרון הניפה דגל ישראל עם סרט שחור.
לא היה לה צורך שישתתפו באבלה?
"אמא טענה שאפשר לבכות על דבר שהוא בר־תיקון. המוות לא היה בר־תיקון. היא רצתה שישתתפו באבלה, אבל בדרכה, שאפה שיקשיבו לדיבורים על תחומי העניין שמצאה בחייה: טיולים, ספרים, שזירת פרחים, חברים, בישול ואפייה. דיבור על המצוקות שלה גרם לה סבל נוסף. כל כך כאב לה, אבל היא לא סמכה על הסביבה שלא תנצל את מצבה. היא כמעט מתה מגעגועים, אבל הם היו שלה. היא פחדה שגם אותם ייקחו ממנה".
תמר נולדה למציאות של יתמות מאב, ולאחר מותם של שני אחיה ואחותה נותרה בת יחידה. בשונה מארנונה, היא חשה צורך לדבר ולשתף בתחושותיה. "אני רוצה לחלוק את העצב, שלא יישאר גולמי ונעול כמו שהיה במגירות של אמא", כתבה. בספרה היא פורטת מעט מתוכני הפגישות עם הפסיכולוג שלה, ערן ("הטיפול הפסיכולוגי הציל את חיי").
היא נזכרת, למשל, ביום שבו נודע לארנונה שבתה נשלחה לשיחה עם יועצת בית הספר, וכיצד הגיבה: "היה לי נעים אצל היועצת, אבל אמא חוותה זאת כסכנת נפשות. היא פחדה מהתמוטטות נפשית. ואכן היו שלבים בחייה שהיא היתה קרובה להתמוטטות. היא נהגה לומר שהדבר הכי נורא להורה אינו ילד מת, אלא 'ילד מקולקל', כלומר ילד עם בעיות נפשיות. היא התנחמה שבעונש הזה לא הענישו אותה".
לפני 12 שנים נשברו "כללי השכול" של ארנונה, כשתמר יצרה את סרטה הדוקומנטרי "ריבועים של קרטון" (כך כינתה ארנונה את הדרך שבה אנשים זוכרים את מתיהם, ולכן נמנעת מלתלות את תמונותיהם). בסרטה מעמתת תמר את ההדחקה שהכתיבה האם עם הצורך שלה לדבר על כאביה.
לקראת גיל 40, ולראשונה בחייה, פקדה את קברי האב והאח בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, עם אחותה מיכל, שנפטרה זמן קצר לאחר צאת הסרט. היא מבקרת במקום נפילתו של אחיה יוני. "הסרט חושף יותר את העימות ופחות מתעמק בצרכים שלי. זה הכי רחוק שיכולתי להעמיק כשאמא הייתה בחיים", היא אומרת.
ארנונה פייקס הייתה בתו הבכורה של בן־ציון לוריא, קרטוגרף, מייסד החוג לחקר המקרא, חוקר ארץ ישראל וחבר בוועדת השמות בעיריית ירושלים. כשנולדה בבית המשקיף אל נחל ארנון, קרא לה אביה על שמו. השכנים, שהתפעלו משם הילדה, החליטו לקרוא לשכונה בשמה: ארנונה. אמה, יהודית גינזבורג, היתה בת דודתו של הנשיא זלמן שזר.
בצבא פגשה ארנונה את קצין הצנחנים סא"ל מיכאל (מיכה) פייקס. 13 שנים ארכו נישואיהם, עד שנהרג בששת הימים בקרב על אבו טור, מותיר אחריו את אשתו בהריון מתקדם (עם תמר) ושלושה ילדים. "כשאבא שלי נהרג הייתי בבטן של אמא שלי. במשך השנים היא סיפרה סיפורים מחיי היומיום על אבא, שהיה אדם משעשע שעשה גם דברים מצחיקים. אבל היא לא הסכימה לספר על נסיבות מותו", מספרת תמר.
בכי בלחיצת כפתור
"למותו של אבי הייתה השפעה הרסנית על המשפחה. היא סללה את דרכם של אחיי וחלומותיהם. יוני התעקש להיות חייל קרבי ונהרג במלחמת יום הכיפורים. ומאותו רגע הכאב הלך ונערם. התפרקנו, כל אחד בדרכו" (מתוך הספר).
יש בך כעס על האב שלא הכרת?
"מה יותר טבעי מכך שאבא יהיה עם ילדיו? לא נעים לגדול כילדה חריגה. מראש את מוצבת בעמדת חולשה והיזדקקות לעזרה. הוא בחר במקצוע הלוחם, למרות שהיה נשוי ואב לילדים".
בספרך חשפת פרטים מביכים על אביך.
"העובדה שאבא בגד באמא שלי עם נשים אחרות הייתה מטלטלת ומעציבה גם בשבילי. לא עשיתי שיימינג לצורך השיימינג, זהו חלק מהתמונה שגדלתי בתוכה. כתבתי בלי הנחות, כי גם אני קיבלתי חיים בלי הנחות".
נפילת האב, קלישאה ככל שתהיה, הייתה הירייה הראשונה במערכה הכבדה שבה השתתפה משפחת פייקס בעל כורחה. ואולם, עוצמת ההלם והאבל על מות אחיה הבכור יוני שנהרג בתל א־סאקי ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, הייתה אכזרית וקשה לתמר בת ה־6. "יוני היה דמות משמעותית מאוד בעולם הרגשות שלי", היא אומרת. "הוא נשר מקורס טיס והגיע לשריון. במשך שלושה חודשים הוא היה נעדר. כשיוני נהרג, אמא אמרה שהיא מרגישה שקטעו לה איבר. גם היום, לאחר 46 שנים, כשמדברים איתי על יוני, אני בוכה כאילו לוחצים אצלי על כפתור".
שנה וחודש הפרידו בינה לבין אחיה השני, דניאל. "גדלנו כמעט כמו תאומים", היא אומרת. "היינו קרובים מאוד. כילדים היינו הולכים מכות. הוא היה אדם קשה שלא אפשר להתקרב אליו נפשית. אבל כשהייתי זקוקה להגנה, דניאל תמיד היה שם בשבילי. כמו שסחב אותי על הגב מבית הספר הביתה, ביום שבו הייתי חולה. זה אחד הזיכרונות האהובים עלי מילדותנו".
בנעוריו דניאל היה חבר בקבוצת המטפסים בגיא בן הינום, ומשם המשיך כמדריך טיפוס גלישה וחילוץ בצה"ל. בשנת 1989 נהרג בתאונת טיפוס באלפים הצרפתיים. בן 23 היה במותו. בספרה, חוזרת תמר לרגע שבו הגיעה הבשורה על מותו. "הייתי בבית של חבר כשאמא התקשרה ואמרה: 'בואי הביתה. דניאל מת'", היא משחזרת.
אמא לא ניסתה למנוע ממנו סכנות?
"אמא לא מנעה מאיתנו לעשות דברים שאולי נמות מהם. היא חשבה שמגיע לנו לחיות כאילו לא מתו לנו אבא ואח. היא הבינה שדניאל משחק באש, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. ככה זה כשלא מדברים על מצוקות. כשהיא אמרה שהייתה אמא לא טובה, שלא ידעה לשמור על הילדים שלה, זה היה רגע שבו הבנתי באיזה עולם של רגשות אשמה היא מצויה".
עם מותו של דניאל נותרו שלוש הנשים לבית פייקס, אך לא לאורך זמן. ד"ר מיכל (פיצי) מטס, מומחית ברפואה פנימית בבית החולים שערי צדק, נשואה ואם לבת ולבן, חלתה בסרטן אלים ונפטרה ב־2008. "תשע שנים הפרידו בינינו", מספרת תמר. "היא הייתה אחותי הגדולה והכיפית. היא ידעה לפנק. כשהייתי בתיכון, היא הייתה מסיעה אותי לשעת אפס".
ממיכל היה זמן להיפרד.
"אני לא חושבת שהיא הייתה במצב נפשי שרצה להיפרד. הדעיכה שלה הייתה מהירה ודרמטית. חשבתי שהעובדה שמיכל הייתה חולה בסוכרת נעורים מספקת לה הגנה מפני מחלות אחרות. אבל התברר שמי שחולה נהיה חולה יותר. כמו שכתב מאיר אריאל: 'מי שנדפק פעם אחת, לא יכול להיגמל מזה'".
הדברים נכונים גם לגביה. "קרו לי דברים נוראיים רבים", כתבה בספרה, "אני יכולה לומר שזה היה נורא כפול חמש".
פייקס, אמנית רבֺ־תחומית בוגרת שנקר, עוסקת בציור ובקדרות ומעבירה חוגים לילדים בסטודיו שלה בקטמון הישנה: "אמא מאוד טיפחה את הנטייה שלי לאמנות. היא אהבה והעריכה אמנות". היא נשואה לאבי פוזן, עיתונאי לשעבר ואיש הייטק בהווה, החילוני היחיד במשפחתו הדתית, ולהם שתי בנות (15, 21).
ami
