רחל סבוראי : מהפלמ"ח לסלע האדום ובחזרה לרפת ולחקר התנ"ך

 רחל סבוראי (15 באוגוסט 1926 – 25 באפריל 2016) הייתה לוחמת פלמ"ח. מראשוני הישראלים שביקרו בפטרה.

 תקופת שירותה בפלמ"ח : פיצוץ גשר דאמיה

 רחל נולדה בעין חרוד בשנת 1926. היא סיימה את לימודיה היסודיים והתיכונים והייתה בגדנ"ע. בשנת 1944 התגייסה לפלמ"ח לפלוגה ח'. שרתה ברמת רחל במשך שנתיים ולאחר מכן במחלקת שריד. ב"ליל הגשרים" השתתפה בפיצוץ גשר דאמיה. במלחמת העצמאות הייתה רובאית עם חברתה שולה צימט-גרבש, תחת פיקודם של יוסף בן מיימון (התורכי) ודדו במסגרת הגדוד הרביעי בחטיבת הראל (מוזיאון בית הפלמ"ח).

 אל הסלע האדום עם מאיר הר ציון

לאחר המלחמה, חזרה לעין חרוד ובפילוג הקיבוצי ב-1952 הלכה אחרי יצחק טבנקין והצטרפה לעין חרוד מאוחד.

ב-1 במאי 1953 חברה למאיר הר ציון (אותו הכירה מהקיבוץ) ויחד הלכו לפטרה במסע שהחל בבאר מנוחה ונמשך 4 ימים. סבוראי והר ציון היו הראשונים שהלכו לפטרה ולאחר שהתפרסם סיפור מסעם רצו רבים ללכת בעקבותיהם (והיו אף ששילמו על כך בחייהם.)

 "אז לא הפנמנו את גבול שביתת הנשק", העידה סבוראי באתר ה"מז'בח" עוטה הוד הקדומים במרומי פטרה. "ראינו בגבול הזה פרוזדור לשלום בעתיד. אבל מלכתחילה תעינו בדרך. ממפה גיאוגרפית של אחד ל־250 אלף אי אפשר לדעת בדיוק את פני השטח. בלי שנדברנו בכלל, מאיר, אז חייל שלא מכבר התגייס לצבא, לקח על עצמו את ההובלה. אני, המבוגרת ממנו, הייתי טוראית בפלמ"ח ונשארתי טוראית. סמכתי על מאיר…".( יעקב בר-און , מעריב,  2016).

המיתוס המשותף של שניהם המריא מפינת החי בקיבוץ עין חרוד מאוחד, שבה נהג הר־ציון להתבודד. "אחוזה", הוא קרא לפינת החי. יד הגורל מיקמה את הפינה מול הצריף של חברת המשק רחל סבוראי, שכפלמ"חניקית השתתפה במבצע "ליל הגשרים" ובמלחמת העצמאות לחמה כרובאית בחטיבת הראל. היא הייתה אז רפתנית בת 27; "הר" היה חייל בן 19. שניהם התגלו כמשוגעים לטיולים. "מה דעתך על פטרה?", שאלה אותו כמו קראה את מחשבותיו. "טוב, כן", הוא השיב בסגנונו התמציתי.

לדבריה, הרעיון הלך והבשיל אצלה עוד קודם לכן. כששמעה על פטרה, רקמה עם חברותיה בפלמ"ח תוכנית נועזת. "תכננו להתלבש כערביות ולרכוב על חמורים לפטרה", נזכרה. גם למאיר היו תוכניות. הוא סיפר על טיול שעשה לעין גדי דרך שטחה של ירדן במדבר יהודה. כשתהתה לשם מה הסתכן בטיול הזה, השיב, לדבריה: "פעם עוד אוליך לשם צבא"".

שני הנועזים יצאו לדרך, כשברשותם צידה לשתי יממות בלבד, האקדח שלה והסטן שלו. הם נסעו בטרמפים לערבה והגיעו לבאר מנוחה, שם השאירו חלק מהציוד וחצו עם חשיכה את הגבול לירדן. השניים תכננו מסע של יומיים, אך בגלל טעויות ניווט הוא התארך כדי ארבעה ימים. לדבריה המראות שם היו שווים הכל. "…".( יעקב בר-און , מעריב,  2016).

השביל הרומאי ומלכודת הנמרים

השניים יצאו להמשך הדרך על השביל הרומאי שעולה אל הפסגה בה ראו ערימה קטנה שנראתה לסבוראי כנקודת ציון למטיילים לסימון הדרך מערבה. לימים התברר לה שמדובר היה במלכודת נמרים. "משם הדרך נפתחה לנו ובכל מקום הייתה לנו אשליה שהנה הנה אנחנו כבר מגיעים. אנחנו הולכים מהר ולצידנו שטחי עיבוד וגדרות. הלכנו מזרחה עד שמולנו ראינו מחסום יפה מאבן".

בנקודה זו החליט מאיר לפנות דרומה. סבוראי מציינת כי מאיר הוא שהוביל את המסע על אף שהיה צעיר בהרבה מסבוראי. בנקודה זו חשבה סבוראי שמאיר טועה אך הלכה בעקבותיו, "הלכנו מהר עד שפתאום שמענו נביחה של כלבים של בדואים. מאהל קרוב מאוד. חזרנו חזרה ואז אמרתי לו שאני חושבת שטעינו. חזרנו חזרה למקום שבו נחנו ויצאנו חזרה לדרך".

השניים עוברים בשביל פתלתל בנוף שנראה כמו ציור, "חול נובי יפהפה שלא רואים בשום מקום". הדרך נמשכת מזרחה כשלפתע הם פוגשים אפעה "שמשום מה אני לא זוכרת אם הרגנו אותו או לא". סבוראי והר ציון פונים צפונה לעלייה קשה שאותה מאיר עושה במהירות ומדרבן את סבוראי להתקדם במהירות כמותו.

השניים מגיעים למערה שעל קירותיה ציורים עתיקים יפהפיים. לאחר עיכוב קל במערה הם ממשיכים כשמאיר שועט עד לפסגה. במרחק של שני קילומטרים מהם הם רואים את פטרה וכעת כל שנותר הוא לרדת מהפסגה ולהמשיך בחורשת הערערים הנדירים שהיו במקום. ציפורים מצייצות ומים מפכים בגבים שמסביב.

השניים חוצים את השטח הפתוח כשעדר בדואי עובר על פניהם. הם משחזרים את האמור בפרק הרלוונטי בספרו של ברסלבסקי המספר על השבט הבדואי שבמקום שלהערכתו הם שרידי השבט הבדואי שנותר מתקופת מוחמד ומשמר מנהגים יהודים מסוימים. סבוראי והר ציון מסתתרים בתוך שיח עד שהעדר עובר ולאחר מכן, סמוך לשעה עשר, הם נכנסים לאגן פטרה.

"פטרה הוא שטח שטוח, אגן שמצידו המזרחי והמערבי יש קיר תלול של חול נובי מדהים ומצידו הדרומי ירידה שאין קושי לעבור אותה. הלכנו בשטח הזה, נכנסנו לאגן של פטרה, אנחנו רואים על הקירות את המונומנטים שמאות מהם ישנם במקום.

"ליד המאות הללו יש מאות אלפי מונומנטים קטנטנים שהוכנו כנראה על ידי פשוטי הכפר וילדים. עלינו לגבעה קטנה ובדרך לעליה אליה ראינו עקבות של נעל ספורט, כינינו את הדורך 'התייר הצרפתי שלנו' והמשכנו בעקבותיו (שמעון כהן , ערוץ  7, 2016).

 חייל ירדני עם לפיד

לדברי סבוראי, היא והר־ציון לא שיערו איזו סכנה ארבה להם. בלילה השלישי הם צעדו מתוך אשליה שהם בדרך לגבול עם ישראל. מצוק אימתני עצר אותם, והם נאלצו להסתתר במשך יום נוסף. השניים התרחצו קצת בגב מים, אכלו ממה שנשאר, ואז הבחינו בבדואי שניכש עשבים במרחק יריקה מהם. הוא נעלם לפתע, וכעבור זמן נשמעו יריות. ההרפתקנים מישראל נסוגו ותפסו מחסה מאחורי סלע. …".( יעקב בר-און , מעריב,  2016).

"היציאה מפטרה הייתה הכי מפחידה", זכרה היטב כעבור שנים רבות. "משמר ירדני חלף בפתח ה'סיק' (המעבר). הם בטח הרגישו משהו. ראינו אחד מהם, שהחזיק לפיד, קורא לחבריו לחפש. הלילה היה אפל, אפילו לא כוכב אחד. השטח היה מתעתע. לא ידענו אם אנחנו נסוגים או מתקדמים. הרגשנו לכודים. רק כשהגענו לגבול ישראל, נשמנו לרווחה".

סבוראי, שאמה קראה לה על שם ידידתה, המשוררת רחל, לא השלימה מעולם עם אגדת פטרה. "עד היום אני לא סולחת לעצמי", הכתה על חטא. "פטרה הפכה למלכודת מוות. כמעט כל אלה שיצאו אליה בעקבותינו, לא שבו. אם מאיר ואני לא היינו הולכים לשם, אולי היו ניצלים חייהם ולא הייתי מאבדת את גילה בן עקיבא, חברתי הקרובה והאהובה, שהתעקשה להגיע לפטרה כמוני". …".( יעקב בר-און , מעריב,  2016).

לא הייתם רחוקים מגורל דומה, הערתי לה, כששבתי אליה כעבור שלוש שנים. "לו הייתה בידינו מפה טובה יותר, לא מן הנמנע שגם אנחנו לא היינו חוזרים", היא סברה. "עם מפה טובה היינו צועדים היישר לידי הבדואים"….".( יעקב בר-און , מעריב,  2016).

פרשנית מפתיעה לתנ"ך

 לאחר המסע לפטרה, ובעקבות מחלוקת רעיונית עם חבריה בעין חרוד, עברה סבוראי לרביבים. במשך שנים עבדה במטע ובהוראה.

בגיל 60 יצאה ללימודים באוניברסיטת בן-גוריון שם למדה תנ"ך, ספרות, קרמיקה וציור. המשיכה בלימודי התנ"ך ואף כתבה ופירסמה ספר בנושא. ספר מחקר זה מצטרף לפרסומים קודמים שלה ובהם: "עד סלע" – על החמישה שהלכו לפטרה ולא שבו; ספר השירים של רחל המשוררת; ועוד.

רחל סבוראי הייתה אישה עצמאית ובלתי שגרתית. היא ילדה שלושה ילדים, שאת זהות אבותיהם סירבה לחשוף, וגידלה אותם לבדה. יש לה גם נכדים ונינים.

לימים היא, אם חד־הורית לשלושת ילדיה וסבתא לנכדים ולנינים, תפסה פיקוד על בית העלמין של הקיבוץ הנגבי. סבוראי טיפחה גינה מרשימה סביב דירתה הספרטנית וגידלה יונים, שבהן ראתה את חברותיה הטובות ביותר…..

ראו גם :

 תולדות ישראל רחל סבוראי

ראיון של רחל סבוראי לעופר רגב בערוץ YouTube  של עמותת "תולדות ישראל", ‏5 במאי 2016