נקישות של תקווה, סיפורו האישי של קצין צה"ל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים

מיכי זייפה , נקישות של תקווה, סיפורו האישי של קצין צה"ל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, ידיעות אחרונות , ספרי חמד , 2018

 סג"מ מיכי זייפה היה רוקח שנשלח לנקודת או"ם על התעלה, ובבוקר של 8 באוקטובר 1973 מצא את עצמו מול קני הרובים המצריים. כאן החלו 6 שבועות של עינוי פיזי ופסיכולוגי שבהם היה משוכנע יותר מפעם אחת שהמוות השיג אותו. על המכתב שהגניב להוריו, שפת הסימנים עם השבוי מהתא הסמוך והפגישה המפתיעה עם הבכיר המצרי.

אל"מ ד"ר מיכי זייפה משרת עדיין במילואים בצה"ל כמפקד גדוד בחיל הרפואה

לכתבה המלאה של איתי שיקמן בYNET

קטע מתוך הספר המרתק :

שני הסוהרים המצרים,  סמלים בכלא  הגיעו לתא שלי הם נשאו כלי משחית מסוגים שונים : אלות , מגלבים, פרגולים ,צינורות.

עתה הבנתי את הקולות , החבטות , הצעקות מהתאים הסמוכים לי.

"שכב על על הבטן "! הסוהרים המצרים ציוו עלי בתקיפות.

שני הסוהרים עמדו משני צדי גופי , בידיהם פרגולים ואלות . הם התחילו לחבוט על גבי בכל הכוח ובעוצמה . בתחילה בקצב איטי, אחר כך בקצב הולך וגובר. בכאבים הלכו והעצימו עד שהפכו בלתי-נסבלים ממש. התאמצתי להחניק את הזעקות שביקשו לפרוץ מגרוני , ניסיתי להתמיד בהחלטתי שלא לצעוק, אך הפעם לא עמד לו כוחו של גופי . למרות הרצון שלא להשמיע קול, הופתעתי לשמוע את עצמי זועק במלוא גרוני. באותם רגעים איבדתי את יכולת השליטה על גופי שהרגיש כי נחצה גבול הסבל שבו הוא מסוגל לעמוד. הזעקה היתה אימפולסיבית, היא לא נשלטה ע"י מרכזי המוח התודעתיים-הכרתיים.

זו הייתה הפעם היחידה במהלך עינוי כלשהו בכלא המצרי שבה איבדתי את יכולת השליטה וזעקתי במלוא גרוני.

ניסיתי בעזרת ידי להגן על גבי החשוף , אבל ללא הועיל. סבל כזה לא ידעתי מעודי. מאחר שהייתי צמוד לרצפת הבטון , גופי ספג את מלוא עוצמת ההצלפות והחבטות. הרגשתי כל צליפה חודרת לתוך עצמותי, וזה נמשך ונמשך ללא סוף. השתדלתי שלא לאבד את הכרתי , היה חשוב לי להישאר בשליטה, עד כמה שאוכל.

בשלב מסויים הם צעקו "  Stand up ("קום" )

ניסיתי לקום , אך שרירי ידי ורגלי לא הגיבו כלל ורעדו ברעד בלתי-נשלט. שני הסמלים צעקו עלי שוב ושוב לקום. ניסיתי בכל יכולתי, אך לא הצלחתי להתרומם מהרצפה, ולכן המשכתי לספוג בעיטות בכל חלקי גופי.

לאחר כמה דקות הם הרימו אותי , אך ברגע שהרפו מאחיזתם –שוב צנחתי לרצפה.

הם הרימו אותי בשנית והמשיכו לאחוז בי בי שלא אפול.

"אינתא כויעס? "  שאל אותי אחד המענים בערבית .

לא הבנתי את שאלתם ולפיכך לא עניתי .

"אינתא כויעס? "

חשבתי שאולי הם רוצים לדעת אם אני כועס עליהם .

"לא" ! השבתי , והם המשיכו לבעוט בי ולחבוט בי.

"אינתא כויעס? " הם חזרו ושאלו פעם נוספת

"לא! אני לא כועס!"

והם המשיכו לחבוט בי.

הבנתי שתשובתי אינה נושאת חן בעיניהם, אבל מהי התשובה הנכונה?

מה התשובה שאותה הם מצפים לשמוע ממני?

"אינתא כויעס"? " הם שאלו שוב.

"כן, כן , כן !" כשאני מנסה את מזלי , "כויעס" !

הפעם זה הצליח , הם הפסיקו לחבוט בי ולהלום בי , והרפו מאחיזתם.

קרסתי לרצפה כשק חבוט , רגלי לא הצליחו לשאת את משקל גופי ללא תמיכה. השניים יצאו מהחדר בלי לומר מילה נוספת.

נותרתי שוכב על הרצפה. הבנתי כי הפעם , בסיבוב זה, הפסדתי בנקודות.

הכאבים האיומים פשטו בכל איברי . בדקתי את עצמי והבחנתי בהרבה צלקות וסימנים כחלוים. כמו לאחר כל סדרת עינויים, חשבתי לעצמי שם גופי הצליח לשרוד את מתקפת האלימות הקשה שזה עתה חוויתי, נראה שהוא יצליח לעמוד גם במתקפות נוספות, אם אלו תגענה.

אמנם הפסדתי בסיבוב זה , אבל עודדתי את עצמי שבפעם הבאה אני אנצח.

רק לימים למדתי ששפירוש שאלתם של המענים אותי "אינתא כויעס? "  הוא "האם אתה בסדר? " . לא הבנתי את שפתם . הייתי משיב להם בחיוב כבר מלכתחילה וחוסך לעצמי מנה מיותרת של מכות"

לאחר זמן קצר נכנס סוהר לבדוק את מצבי . ביקשתי ממנו שמיכה והוא השיב לי בארסיות : “ You  must die”  ( "אתה חייב למות" ) . בראשי עניתי " אין סיכוי , אני אנצח אתכם, אתם עוד תראו."

באופן מפתיע , לפנות ערב הביא לי סמל הכלא שמיכת צמר גדולה.

התעטפתי בשמיכה זו , מנסה לשמור את חום גופי. הייתי זקוק לחמימות זו כדי לנסות ולהפיג , ולא במעט , את הכאבים שאותם חשתי עוד שעות רבות.

מקור וקרדיט :

מיכי זייפה , נקישות של תקווה, סיפורו האישי של קצין צה"ל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, ידיעות אחרונות , ספרי חמד , 2018

עמודים 94-96

   ראו גם :

חיילים שחזרו מן השבי מספרים על ההתמודדות שמתחילה דווקא עם השחרור