ami
מקור וקרדיט :
ירון לונדון , קישון , דו-שיח ביוגרפי , ספריית מעריב , 1992
עמודים 52-64
ירון לונדון : חייך ניצלו הודות לשחמט ?
אפרים קישון : כל יהודי אירופי מבני-דורי יכול להגיד לך , שהוא חי הודות לשרשרת של ניסים. התמצאותי באמנות השח היתה אחד הניסים שלי. אתה רוצה לשמוע ? זה שוב סיפור ארוך מאוד. כן , רוצה? אז קח נשימה עמוקה. בסוף 1944, או אולי היה זה בתחילת השנה שלאחריה, כשהרכבות של איייכמן כבר דהרו במלוא הקיטור, קיבצו ההונגרים את בוגרי התיכון היהודיים בבודאפשט, והובילו אותן לסלובקיה, לסביבת העיר יולשבא. מובן שהמטרה הסופית הייתה למסור אותנו לידי הגרמנים, אבל בדרך לפולין עוד ביקשו לסחוט מאיתנו קצת זיעה לפני שנתפגר.
היינו מאתיים ועשרים תלמידי גימנסיות לשעבר, וביניהם גם כמה גויים שאיכשהו הסתבכו. לבושים היינו איש-איש בבגדיו האזרחיים, עם סרט צהוב על הזרוע, סוחבים איזה תרמיל כבד מן הבית וחובשים את הכובע של הצבא ההונגרי "הבלתי-מנוצח". הלכנו עשרות קילומטרים ביום, הלכנו והלכנו , שבועיים או שלושה. עד שהזמן איבד את המשמעות שלו . צעדנו מוקפים בפרשי ז'נדרמריה ובשוטרים על עגלות, אלה היו הגרועים שבהונגרים, בני-איכרים בורים וגסים, כלבי-הדם של המשטר האוליגרכי, רובוטים שלא שאלו שום שאלות אלא ביצוע פקודות.
רוב הלילה ישנו על האספלט, בלי שום מצעים, אבל העייפות היתה כה גדולה, עד שלא היה אכפת לנו. אני זוכר שלילה אחד הלינו אותנו באורווה, ואני צנחתי שם מתחת לגג דולף. היה סתיו ודרך החור למעלה טיפטף הגשם, אבל אני הייתי כה מעולף , עד כי לא הייתי מסוגל להניע את גופי , וככה שכבתי במשך הלילה וספגתי מים כמו סמרטוט זרוק. מים שתינו משלוליות , ובאמצע הדרך התחלתי לקדוח ולשלשל. היה בינינו נוכל אחד חביב שהתחזה לרופא , והוא קבע שיש לי טיפוס, אולם הזהיר אותי באופן ידידותי , שלא אעיז לגלות זאת לשומרים כי יירו בי במקום, ואמנם , אז כבר התחילו הז'נדרמים ההונגרים לירות בנו לפי הרגש , ולו היה נודע להם שאני אבוד בתור כוח-עבודה , היו מחסלים גם אותי. הוספתי אפוא לגרור את עצמי ואת תרמילי ברגליים כושלות והלאה, עד כי ממש התאוששתי תוך כדי צעידה מאומצת , ונהפכתי לנס קליני סמוי. הייתי בן עשרים בלבד ונראה שפחד-המוות נסך לתוך גופי כוחות על-אנושיים. אולם עד היום אני נושא במערכת-העיכול שלי את עקבות המצעד הזה, ועתים אני סובל מכאבים בלתי-צפויים ומצרבת כרונית אשר אינה ניתנת לריפוי. לומר את האמת , כל זה לא היה אכפת לי אז , כי ידעתי שאנו צועדים לקראת המוות.
פעם חנינו במשרפת-לבנים, באיזה כפר סלובקי, ובחור אחד , כנראה ברנש בעל יצרים עזים או פשוט מטומטם , חמק לכפר סמוך ושכב שם עם זונה.
תפסו אותו על חם , ולמחרת העמידו אותנו בשורה והסמל הודיע , שבתור עונש על זיהום הגזע הוא יבחר עכשיו בכל צעיר עשירי ויוציא אותו להורג. הייתי כבר במצב נפשי כזה ששום דבר לא הזיז לי. עמדתי שם בשורה , וזימזמתי לעצמי חרישית טקסט טפשי שנכתב לסונטה של שופן . אני יכול לזמזם לך גם עכשיו, אם אתה רוצה : "היה זה פעם בפריז , נמשך הנשף כל הלילה…" ובינתיים בחנתי לי בשלווה משונה את השיטה שבה מתבצעת הסלקציה, איך הסמל בוחר בקורבנות שלו.
ירון לונדון : מה גילית?
אפרים קישון : הוא בחר בבעלי המשקפיים. ההונגרים מעוותי השכל האלה חשבו שהממושקפים הם יהודיים יותר. למזלי טרם הרכבתי אז משקפיים. את העיניים שלי קילקלתי מאוחר יותר, כשהתחלתי לקרוא את האותיות שלך , מימין לשמאל.
ירון לונדון : מה קרה לממושקפים ?
אפרים קישון : האומללים האלה נלקחו אל מעבר לגבעה , ושמענו כמה מטחי יריות ויותר לא ראינו אותם.
אחרי שנה נותרו בחיים מן הפלוגה שלנו , למיטב ידיעתי , לא יותר משלושה צעירים: אני יאנוש ליסאואר, ועוד אחד.
ירון : מיהו ליסאואר ?
אפרים : יאנוש ליסאואר היה שומר-הראש שלי במחנה, ונוסף על כך גם אלוף האיגרוף של הונגריה במשקל בינוני. פעם אני נזכר, הזמינו אותו הז'נדרמים להתמודד עם אלוף החטיבה, וברור היה שאם יאנוש יילחם ברצינות, הוא יעשב מיריבו קציצות. הוא שאל אותי אם מותר לו לנצח, או כדאי לו לחטוף קצת מכות ולהשתטח. יעצתי לו לתת ליריבו תחושה שהמאבק הוא חריף ולהשתדל לגמור בתיקו. אבל יאנוש לא היה מסוגל להתאפק , וכמעט גמר את יריבו בנוק-אאוט ולמזלו ולמזלי לא העניש אותו.
ירון : היתה זו ידידות ישנה ביניכם ?
אפרים : לא, לא הכרתי אותו לפני שיצאנו למסע הרגלי , אבל התמזל מזלנו ודבקנו זה בזה. היה ליאנוש חוטם פחוס של מתאגרפים, והוא דיבר במבטא משנשן. טוב לב היה אבל הושפע מכל אחד , כמו לני , בספר על עכברים ואנשים של ג'ון סטיינבק. הוא הבין עד מהרה שכדאי לו להגן עלי, כדי שאשמש לו מוח, ואמנם שיתוף הפעולה בינינו הציל את חיינו הוא שמר על גופי ועל המזון שהצלחנו לצבור, ואני לקחתי אותו עמי כאשר נמלטתי מאוחר יותר מן המקום.
במחנה העבודה ביולשבא היינו עבדים במנסרה שיצרה תיבות תחמושת לצבא הגרמני ולצבא ההונגרי "הבלתי מנוצח" . בארבע בבוקר , טרה-טה-טה-טה, תרועת החצוצרה , וקדימה יהודים מלוכלכים , ללכת בסך למנסרה , לצעוד בשירה על השפתיים. בהתחלה הכריחו אותנו לשיר שירי גבורה הונגרים.
במנסרה העמסנו על כתפינו בולי-עץ כבדים אשר הכריעו אותנו, כי לא בינינו ברנשים רבים עם שרירים כמו של ליסי המתאגרף. עד שקיעת השמש סחבנו את בולי העץ העצומים כדי שינסרו מהם לוחות לתיבות תחמושת בשביל הנאצים. הצלילים שליוו את עבודת-הפרך שלנו היו טרטורים מעליבים בנוסח , " תלמדו לעבוד , חזירונים יהודיים , לא רק את הכסף !" אני זוכר , שפעם צרח אחד הנוגשים ההונגרים על סטודנט למשפטים לשעבר , על שאין הוא יודע כיצד להחזיק מסור ביד . הסטודנט היהודי ענה לו באדיבות : "שמא תיקח לך , המפקד , עורך-דין אחר? " . הענישו אותו באכזריות.
ירון : למה פתח הטיפש את הפה שלו ?
אפרים : גם אני שאלתי אותו , לפני שגררו אותו לאיזה צינוק חשוך. "ידעתי שיהרגו אותי, " לחש לי, אבל "פשוט לא יכולתי להתאפק," הטיפשות המשוועת הזו היא בעיני ניצחונה של רוח האדם.
בשבתות לא עבדנו במחנה עבודות הכפייה. בתוך מציאות שכל כולה בהמיות ושרירות לב , הם השאירו משבצת זעירה של סדר, כאילו זה מה שמאפשר להם לא להינתק לגמרי מן המין האנושי.
ירון : מה עשיתם בשבת ?
אפרים : שום דבר, רבצנו כמו מתים . לפעמים אני ולאצי הירטנברג היינו משחקים שח על גבי לוח זעיר שהבאנו איתנו בסתר מן הבית.
ירון : עכשיו אנו מגיעים להצלתך באמצעות השחמט ?
אפרים : כן , עכשיו הגענו . שבת אחת רבצתי עם לאצי על השחת , משחקים שח , כאמור. פתאום אני שומע מאחורי גבי : "זה לא הצעד הנכון, בחור" . הסתובבתי וכמעט התעלפתי. מולי עמד אלוהים בעצמו . אלוהים בבגדים אזרחיים, למרות שהוא היה המפקד הצבאי של האזור בדרגת סרן. אמרתי לו : "מודע בהכנעה , שהצעד אשר עשיתי הוא הצעד הנכון עעל פי ספר הפתיחות של הרב-אמן הבינלאומי גזה מארוצי, "
מארוצי היה אלוף הונגריה באותה עת ותיאורטיקן חשוב בשחמט. "אתה טועה" , אמר אלוהים , הצעד הרשום בספר הוא לא כשלך אלא דילוג עם הפרש" . השבתי : "מודה בהכנעה , שהצעד שאדון המפקד מציין רשום בספר בשגגה, ובסוף הספר נמצאת רשימת טעויות הדפוס , שהאדון המפקד בוודאי לא הבחין בהן, ושם כתוב שיש לבצע את המהלך שאני התכבדתי לעשות" .
"אל תזוז" הורה הקצין והלך לו.
אחרי זמן קצר חזר עם ספרו של מארוצי. "קח את החפצים שלך ובוא איתי , " ציווה עלי והוליך אותי למשרדו במטה. שם הוא הורה לי להסיר את הפס הצהוב מעל זרועי ואמר : "אתה נשאר פה."
כך הייתי לפקיד בארכיון שלו. תפקידי היה לתייק מסמכים הקשורים באספקת מצרכים למחנה. עבדו איתי חיילים ממוצא סלובקי, שידעו כי אני אסיר יהודי, אבל בצבא ההונגרי לא נהגו לערער על פקודות, ואם הסרן החליט שאני לא יהודי , שיהיה כך. כשהתפנה מעבודתו , היה הסרן בא לשחק איתי. הוא היה שחמטאי טוב, אבל לא מקצוען כמוני ויכולתי ללמד אותו לא מעט. אלא שאסור היה לי להרפות בריכוז , לבל אפסיד אפילו משחק אחד ואסתכן באובדן מעמדי המיוחד.
בצילום : אפרים קישון משחק שחמט , 1970 , היה חובב שחמט נלהב ולא הפסיק לשחק בארץ
בתום העבודה המשרדית הייתי עונד את הסרט הצהוב וחוזר לאסם. המפקד דאג שאוכל היטב , ופיטם אותי במנות שהיה סוחב בפנכת פח ממטבח הקצינים. אילצתי את עצמי לדחוס לקיבתי כמויות עצומות , כי איש לא הבטיח לי שלמחרת לא אוחזר למעמדי הקודם במנסרה. האוכל היה רב כל כך שהייתי מעביר חלק לליסי המתאגרף , ללאצי השחמטאי ולעוד ידיד אחד בין עובדי הכפייה ששמו טיבור ואידה.
הבריחה הגדולה ברכבת
המזל ששיחק לי , לא התבטא רק בזה שנפטרתי מעבודת הפרך ואכלתי לשובע , אלא במשהו חשוב יותר : יכולתי להריח מדי יום שסופנו הולך ומתקרב. זה התפרש מקטעי השיחות בין החיילים במשרד. "מה עוד לא לקחו אותם?" שמעתי באוזן אחת, "איך זה שטרם הגיע משלוח חדש של יהודים? " ומשפטים דומים. כלומר, כל אחד מן האסירים ידע שמר יהיה גורלנו, וגם אחרים הירהרו בבריחה, אבל נדמה לי, שאצלי נעשתה ההבנה הזאת חריפה כמו תער. ידעתי שסיכוי לברוח יש רק ליהודי הראשון שינסה לנסות להסתלק , מפני שאחר כך כבר ידאגו התליינים שזה לא יקרה שנית. אבל איך לברוח ? נניח שאצליח לעבור איכשהו דרך שער המחנה, הרי איעצר מיד, כי הבגדים שלי קרועים ומרופטים עד כדי כך שרואים ממרחק של קילומטר כי אני אסיר שברח.
מכאן מתפתח הסיפור שלי כמו סרט –מתח.
למזלי היה במחנה פועל סלובקי שגילה מעט הבנה ליהודים ולדבריו השתייך למחתרת. יום אחד פניתי אליו וביקשתי , שישיג לי בשבילי את לוח-הזמנים של הרכבות, תחנת הרכבת הסמוכה למנסרה נמצאת במרחק קטן, אולי מאתיים מטררים מן השער. כל מה שנודע לי שרכבת אחת יוצאת לכיוון בודאפשט כחצי-שעה לאחר סיום יום העבודה. תזכור , שבזמנים ההם כבר נמחקו הגבולות בין הגרורות של הרייך , ככה שבין סלובקיה להונגריה לא היה קיים שום גבול שמור. נתתי לפועל ההוא את כל הכסף שהצלחתי להסתיר כאשר הגעתי למחנה, והוא קנה בעבורי שני כרטיסים. נותר קצת עודף והוא ביקש בנימוס להשאירו בכיסו , כך שבכיס שלי לא נותרה אפילו פרוטה אחת.
היו במחנה כמה סדנאות שם ייצרו מדים לצבא וביניהן בית-חרושת לנעליים. נכנסתי לשם באיזו תואנה וגנבתי קופסה של לולאות ברזל כאלה המשמשות בנעליים צבאיות להשיל בהם את השרוכים. למחרת לקחתי מליסי המתאגרף את תעודת הזיהוי שלו ובזהירות קילפתי ממנו את תצלומו וכך עשיתי גם עם התעודה שלי. מתוך תיק בארכיון שבו עבדתי, סחבתי שתי תעודות של פועלים סלובקיים, חמקתי איתן לבית השימוש ובאולר שלי עשיתי נקבים בפינות התצלומים וגם בשתי התעודות. נקב מול נקב. את לולאות הברזל העברתי דרך הנקבים ושיטחתי את ראשן בעזרת חבטות בעקב נעלי, כך שהתצלומים נצמדו לדף. עמדתי שם , ליד המשתנה , חבטתי בלולאות אל מול הקיר, ואני חושב שדפיקות הלב שלי גברו על דפיקות העקב. אחר כך , בעזרת עט השלמתי את הקו העגול של החותמת, כך שהתקבל עיגול מטושטש שחלקו על התצלום וחלקו על התעודה, כפי שמקובל במסמכי הזיהוי הישנים. הרחקתי את התעודות מעיני, ובדקתי אותן . לולאות הברזל בפינותיהן של התמונות שיוו להן אופי מכובד, וממרחק מסוים גם החותמת נראתה לא רע, אבל ברור היה לי שמעשה הזיוף לא יטעה אפילו שוטר טירון .
אף-על-פי-כן קיבלתי על עצמי מרגע זה את זהותו של פועל סלובקי בשם אנדריאס סטאנקו, ובחסות תעודתו הגנובה חייתי עוד זמן רב אחרי בריחתי.
חיכתי לסיום יום העבודה, הורדתי את הפס הצהוב ויצאתי מן המשרד , עד ליציאת הרכבת עמדה לרשותנו חצי-שעה. בדרכי לליסי עברתי דרך מקלחות הפועלים הסלובקיים, ומן הקולבים הסרתי שני זוגות מכנסיים ושתי חולצות . ליסי חיכה לי , מוכן ומזומן . החלפנו את הבגדים שלנו בבגדי הפועלים שסחבתי, והחבאנו את הסמרטוטים שהורדנו.
התקרבנו לשער המחנה והצטרפנו לקבוצות הפועלים והחיילים שיצאו בתום יום העבודה. איש לא עצר אותנו. את מאתיים המטרים בין שער המחנה לבין תחנת הרכבת עברתי בתחושה מעורבת של חידוד-חושים וחוסר הכרה, פיק ברכיים וריחוף גם יחד. זה מין מצב נדיר של התודעה, אשר פקד אותי פעמים מספר בחיי, כאשר צריך הייתי לפעול תחת לחץ של אימה גדולה, עם המון פרפרים בבטן.
המשכתי בפיק-ברכיים אל בית הנתיבות. הרכבת שלנו הגיעה בדיוק בזמן, נכנסנו למחלקה השלישית , כי הכסף שהיה לי לא הספיק אלא למחלקה זו. נכנסנו ונעצנו עצמנו על הספסל, קפואים מפחד . לא היה בקרון איש מלבדנו , אבל לפתע, שתי דקות לפני שהרכבת יצאה מן הרציף , נפתחה הדלת ופנימה זרמו החיילים והפועלים הסלובקיים שעבדו עם ליסי במנסרה, ואיתי במשרד.
"מה עושים עכשיו "? לחש לי ליסי ואני עניתי לו באמפטיה של נידון למוות : " כלום . גמרנו"
ואז מתיישבים מולנו שני פקידים, מאלה שעמם נפגשתי יום-יום, והם מזהים אותי בלי שום ספק, אבל מביטים דרכי כאילו אני שקוף.
באותה תקופה , כשניצחון הרוסים היה רק עניין של זמן , כבר פעפעה הטינה לגרמנים בקרב העמים המדוכאים, אבל אפילו אז היה טירוף השנאה ליהודים חזק מאין כמוהו. מה גם שהעלמת-עין מיהודים נמלטים עונשה היה מוות , ומכאן שהסיכוי שלא נוסגר על ידי ההונגרים או הסלובקים היה אפסי ממש. והנה , שוב שיחק לנו המזל, והוא הושיב אותנו ברכבת מול אנשים שסירבו לשתף פעולה עם הזדים. היו גם כאלה, תמיד צריך לזכור שהיו גם כאלה, גויים אצילי-נפש, חסידי-אומות –העולם.
אלא דברי אפרים קישון, כאשר הרכבת שלו החלה להתנשף בדרכה לבודאפשט.
מה קרה לביקורת קציני הס"ס ברכבת לבודאפשט ?
כאשר התקרבנו לצומת הראשון נכנס הקונדוקטור לקרון שלנו , והודיע שיש להכין את התעודות , כי הס"ס יעלה עוד מעט כדי לחפש יהודים ועריקים. רמזתי לליסי " בוא נעבור לקרון האחרון," אבל הוא נזכר ששם יושבים תמיד שומרים מזויינים, ולחש לי "אין לי כוח לחיות" גם עלי ירד רפיון של שיתוק , האיברים שלי נהפכו לסמרטוטים. חיכנו שמישהו בקרון יתרומם כבר ממושבו ויצביע עלינו, ובכך יסתיים כל העניין , אבל אז נעצרה הרכבת ושניות אחדות לאחר-מכן נשמע רעש איום, הרעש החזק ביותר ששמעתי עד אז ומאז, רעש של רעידת-אדמה אשר הרטיט את הרכבת כולה וכמעט הקפיץ אותה מן הפסים.
בשמים שטו כאלף מטוסים, מאות מפציצי B-29 אמריקניים בעלי ארבעה מנועים, שזרעו פצצות במרחק-מה מאיתנו, כאשר בין המפציצים מפוזרים מאות מטוסי-קרב בדומה ללהק של יתושים. אחר כך נודע לי שהארמדה הזאת היתה בדרכה לסביבות וינה, כדי להשמיד את בית החרושת הגדול למטוסי "מסרשמידט", ובדרך , אולי בזכות קפריזה של קצין יאנקי חם-מזג , החליטו לחסל כלאחר-יד עוד כמה יעדים, וביניהם את הצומת שבו חיכו אנשי הס"ס לבואה של הרכבת שלנו .
בצילום : מפציצי B-29 במלחמת העולם השנייה
כמעט יום שלם עמדה הרכבת שלנו במקום וחיילים חילקו לנוסעים מים ולחם. כאשר תוקנה המסילה , התחלנו שוב לנוע. אחרי קילומטרים ספורים חלפנו על פני ערימה ענקית של חורבות בטון ופסי ברזל מעוקמים. מעמוד חשמל בודד השתלשלה נורה יתומה על חוט והיטלטלה ברוח. זה כל מה שנותר מתחנת-הצומת שהופצצה.
הנס השלישי בתחנת הרכבת בבודאפשט
מדי פעם היינו עוצרים לשעות רוויות מתח ואחרי ימים אחדים הגענו לבודאפשט לבית-הנתיבות המזרחי. היינו רצוצים מן המסע ואוכל כמעט שלא בא לפינו , אבל רווח מעט , כי הגענו סוף-סוף הביתה, לסביבה שהטופוגרפיה שלה מוכרת לנו .
אולם אך הצבנו רגלינו על הרציף, ראינו עשרות אנשי ס"ס עם שוטרים הונגריים במדיהם השחורים , מסודרים בשתי שורות המרוחקות זו מזו כמה מטרים בלבד, פונות זו כלפי זו ויוצרות פרוזדור צר שבו צועדים הנוסעים. בקצה הפרוזדור הזה, ביציאה מן הרציף , נערכה ביקורת תעודות. זרמנו עם ההמון לעבר היציאה , לעבר נקודת הביקורת , לעבר קצנו. אי-אפשר היה אחרת , כי כל היסוס בצעידה , כל הפניית ראש חריגה, הייתה מושכת אלינו את תשומת-לבם של הקלגסים במדים השחורים.
האטנו קצת , ואני הצעתי לליסי בלחש להיפרד ממני, כדי להגדיל את הסיכוי שאולי רק אחד מאיתנו יילכד. אבל הוא שוב אמר : "לא, זה כבר לא משנה לי כלום", המשכנו ללכת זה בצד זה, כשזיעה קרה מכסה אותנו. כאשר היינו במרחק של עשר פסיעות בלבד מנקודת-הביקורת, קרה לנו נס , עוד נס אחד בשרשרת הנסים. גם אם חוליה אחת היתה חסרה בשרשרת ניסים זו , הרי לא הייתי משוחח איתך היום.
מה קרה ? צעיר אחד שהלך לפניניו , אולי עריק מן הצבא פתח בריצה מבוהלת, חלף על פני אנשי הס"ס , והם נטשו את נקודת-הביקורת ושעטו אחריו. בשניות האלה עברנו ללא בדיקה.
אני מקווה שעלה בידי להמחיש לך , ולו במידה זעירה , מה שקרה בסרט האימים שלנו . מי שלא יצא מזה משוגע , סימן שהיו לו הרבה רזרבות נפשיות לבזבז . שותפי לתלאות , יאנוש ליסיאואר , נמצא זה עשרות שנים בבית-משוגעים , דעתו נטרפה עליו.
בבודאפשט מצאתי את אבי ואחותי, שהתחבאו בדירה אחת בקומה השנייה ברחוב רוז'ה. הדירה היתה רכושה של גויה , שנמלטה מבודפאשט מאימת הרוסים המתקרבים. לאבא היה קשר איתה, כי פעם קנה בעבורה דולרים בשוק השחור, וכאשר נאלצנו לעקור בבהלה מן הדירה שלנו , כדי שלא יקחו אותנו לגטו , אסף אבי את כל תכשיטי הזהב של אמי ונתן לה, בתמורה לכמה שבועות של מחסה בדירתה הנטושה. אבא שלי לא יכול היה להוציא את קצה חוטמו מן הדירה , מפני שהמראה שלו היה יהודי מדי. אגי , אחותי , הגיחה לפעמים מן המחבוא , אבל שניהם לא היו יכולים להחזיק מעמד , אלמלא שכננו לשעבר ההונגרי , ממוצא גרמני, יוזף גברוביץ , שהביא להם מזון ודאג להם.
מקור וקרדיט :
ירון לונדון , קישון , דו-שיח ביוגרפי , ספריית מעריב , 1992
עמודים 52-64
ראו גם : עשור למות אפרים קישון: צילומים מחייו
אפרים קישון במעברת שער העלייה, 1949 (צילומים: מתוך האלבום המשפחתי)
