עלום ונוכח בכל : סיפור חייו של שאול אביגור,

סקירת ספר :

אריה בועז , עלום ונוכח בכל : סיפור חייו של שאול אביגור, משרד הבטחון , ההוצאה לאור , 2001 .

הספר מגולל את פרשת חייו הסוערת והעלומה של שאול אביגור, זו מתוארת בלשון קולחת ומרתקת, כאשר במוקד מצויים דמותו ופועלו של מי שמילא – מאחורי הקלעים והרחק מן העין הציבורית – תפקידים בכירים בממסד הביטחוני וההתיישבותי בארץ, בתקופת השלטון הבריטי ובשני העשורים הראשונים לעצמאותה של מדינת ישראל. יותר מכל הקדיש שאול אביגור את מיטב שנותיו להצלת יהודים מארצות מצוקה, להעלאתם ארצה ולסיוע בקליטתם כאן. אביגור היה ממקימיו של "נתיב", הארגון שטווה בחשאי קשרים עם ריכוזי היהודים בברית – המועצות ובארצות מזרח – אירופה האחרות שמאחורי "מסך הברזל". הוא עמד בראש "נתיב" בשנות החמישים והשישים, ובספר מובאים גילויים חדשים על הארגון, שעד כה לא ניתן היה לפרסמם. המחבר, אריה בועז, הוא סגן – אלוף במילואים, שירת בחטיבת המחקר של אגף המודיעין בתפקיד ראש ענף, ובעל תואר מוסמך בהיסטוריה של המזרח – התיכון באוניברסיטת תל – אביב. כיום חוקר ביחידה להיסטוריה של משרד הביטחון.

ביוגרפיה

שאול אביגור (מאירוב) נולד בשנת 1899 ליהודה מאירוב ופרידה (לבית מאירוביץ) בדווינסק שבפלך ויטבסק של האימפריה הרוסית (כיום דאוגבפילס, בלטביה) – עיר שבאותה תקופה כמעט חצי מתושביה היו יהודים. אביו נמנה עם "חובבי ציון" ובילדותו זכה לחינוך עברי וציוני. מאירוב עלה לארץ ישראל בגיל 12 ולמד בגימנסיה "הרצליה". בתחילת שנת 1918 הצטרף לקבוצת כנרת, בה היה חבר כל חייו.

אחותו של אביגור, צפורה, נישאה למשה שרת, ואחיותיו של שרת נישאו לדב הוז ולאליהו גולומב. בצעירותם התחנכו ארבעת הנערים יחד בגימנסיה הרצליה, ולימים הפכו לחלק מההנהגה הפוליטית והצבאית של היישוב וכונו "ארבעת הגיסים".

בצילום : שאול ורעייתו שרה בקבוצת כינרת 

המהפך : שאול אביגור בקרבות תל-חי

שאול אביגור יצא בעיצומו של חורף 1920 מקבוצת כינרת לסייע לטרומפלדור ומגיני תל חי. שאול בן ה20 היה מצעירי המגינים במקום ובין הפחות מנוסים, אך הוא גילה אומץ רב בקרבות תל חי. כשבוע לאחר שהגיע שאול למקום עמדה תל-חי למבחן. קבוצת ערבים ניסתה להתקרב אל הבית שבו שהו המגינים, ובתוכם שאול אביגור, והחלה לירות על החצר. המגינים ענו במטחי אש והערבים ברחו אל החורשה ( 32-34).

אחרי פציעתו של טרומלפדור החלו לסגת מתל-חי ולהתרכז בכפר-גלעדי ובמטולה. שאול אביגור היה בכוח האבטחה שליווה את טרומלפדור הפצוע. שלושת השבועות שעשה שאול אביגור בהגנה על תל-חי , היו עבורו ציון הדרך המשמעותי ביותר בחייו. עם שובו מתל-חי התחולל מהפך בתפישתו את צרכיו של המפעל הציוני בארץ-ישראל ובסדר העדיפויות שלו. בעקבות אירועי תל-חי גברה אצלו ההכרה כי על היישוב היהודי להפוך את עצמו לגורם בעל עוצמה בארץ-ישראל על ידי שילוב של עלייה ובניית כוח צבאי שיסוכך על ההתיישבות היהודית ויאפשר לה להתפתח (בועז 34-35)  .

הוא החליט כי עליו לוותר , לפחות באופן זמני, על עבודת האדמה בקיבוץ , למרות שמצא בה סיפוק ויעוד. מאותו זמן התמסר שאול אביגור לענייני בטחון ולהעלאת יהודים לארץ ישראל, נושאים שהיו בעיניו דוחקים יותר.

 הברחת נשק ובניית מקומות מסתור לנשק

בנובמבר 1922 נבחר שאול מאירוב (אביגור) למנגנון הקבע של ההגנה. המשימות הראשונות שלו היו הברחת נשק לארץ-ישראל ובניית מערכת מחסני נשק סודיים (סליקים) ברחבי הארץ. הוא עובר לתל אביב ומפקח אישית על הקמת מחסני  הנשק החשאיים בתל אביב , גבעתיים ורמת גן. שאול אביגור המשיך במו ידיו ב"עבודות השחורות" של התקנת מחסני נשק חדשים ובהובלת הנשק מכינרת וממנה. תחילה על גבי עגלות ובשנים מאוחרות יותר במכונית "פורד" ישנה שרכשה ההגנה. הוא הקפיד על חשאיות גמורה ומעטים ידעו את מיקומם המדויק של מקומות המסתור לנשק.

מסירותו  המוחלטת לתפקידו בהגנה ולאתגר של רכש נשק ובניית סליקים הרחיקה אותו מהמשק . רוב הזמן היה הקשר בין שאול לשרה רעייתו קשר של מכתבים . שרה התמודדה לבדה בקבוצת כינרת עם גידול שני ילדים קטנים ועם מטלות המשק ולא אחת נקלעה למשברים אישיים בעקבות נטל זה.

בצילום : סליק של ההגנה בקיבוץ כפר גלעדי

מינוי שאול אביגור לתפקיד מפתח במטה של ארגון ההגנה (המפקדה הארצית)

בשנת 1933 התמנה שאול אביגור לתפקיד מרכזי ומשמעותי יותר במפקדה הארצית של ההגנה הוא הפך למעשה לדמות הדומיננטית במפקדת ההגנה הארצית. הוא היה היחיד שעסק בענייני הביטחון במשרה מלאה וקיבל את שכרו מקופת הארגון. בניית כוח ההגנה הפכה עבורו חזות הכל והוא זנח תחומי עשייה אחרים. שאול הביא אתו לעבודת המרכז יכולת ארגונית , דייקנות והקפדה על פרטי פרטים. הוא הנהיג דפוסים חדשים של מינהל תקין ויעיל יותר בעבודת ארגון ההגנה.

שאול אביגור היה האיש שתרם יותר מכולם להתעצמותו הצבאית של היישוב היהודי בשנים 1930-1939.

הוא דחף לפיתוח רשת הקשר האלחוטית של ההגנה ובנה את המערכת הכספית והתקציבית של ההגנה. הוא הגביר את פעולות רכש הנשק בחו"ל ודאג להקים עוד מחסנים סודיים לנשק ברחבי הארץ ובקיבוצים. ביוזמתו מרבית הנשק נרכש על ידו מסוחרי נשק בווינה במחצית שנות השלושים וגם בפולין בין השנים 1936-1939 .  הוא פעל כל הזמן לפתח ערוצים חשאיים חדשים של השגת נשק , עובדה שחיזקה את היישוב היהודי בפרוץ המאורעות ב1936.  חלק גדול מזמנו שהה שאול אביגור באירופה במטרה למצוא מקורות אספקה חדשים לנשק.

מדיניות אקטיבית של שאול אביגור : נגד הבלגה

בימי המאורעות והתגברות הטרור הערבי התגלעו חילוקי דעות בינו ובין ברל כצלנסון שצידד במדיניות של הבלגה נוכח הטרור הערבי ואילו שאול אביגור צידד ביציאה לפעולות אקטיביות  ותקיפת בסיסי הכנופיות בכפרים הערביים.

בסופו של דבר, אימצה ההגנה את המדיניות האקטיבית של שאול אביגור. הוא תמך בהקמת יחידות ניידות ולוחמות כדי להתמודד עם "המרד הערבי" .

היה זה שאול אביגור שזימן אליו בקיץ 1937 את יצחק שדה ובשם מרכז ההגנה , מסר לו , בלב ולב , הוראה להקים "פלוגות שדה" ללחימה ניידת במרחב, שתפעלנה בכפיפות למפקדי הגושים בכל רחבי הארץ. כך התחיל יצחק שדה להקים את הפו"ש (פלוגות השדה") , יחידות ניידות אשר העבירו את יוזמת הקרב לערים הערביות והכפרים הערביים. גולת הכותרת הייתה "הנודדת" שפעלה בפיקודו הישיר של יצחק שדה בירושלים וביישובים ליד ירושלים.

פותחה מתכונת חדשה של פעילות התקפית נגד הכנופיות הערביות בעיקר במארבים טבתקיפת בסיסי היציאה של אנשי הכנופיות.

הנהגת המוסד לעלייה ב'

כבר בפברואר  1939 חל שינוי בכיווני הפעילות של שאול אביגור, הוא הפך לממונה על כל הפעולות העלייה הבלתי-לגאלית מאירופה. הוא היה הדמות הדומיננטית במוסד לעלייה ב' , ארגון שפעל ללא הרף להעלאת יהודים מכל רחבי אירופה .

הנסיבות המדיניות במהלך שנת 1939 העמידו את העלייה הבלתי לגאלית במרכז הפעילות הציונית ורוב התקציבים הופנו מעתה ע"י הסוכנות וההסתדרות לפעולות ההעפלה.

שאול אביגור נתפס בעיני ראשי תנועת העבודה ובמיוחד דוד בן גוריון כאיש המתאים ביותר לראש המוסד לעלייה ב' . נושא ההעפלה קיבל עדיפות ולכן נלקח שאול אביגור מהמפקדה הארצית של ההגנה לתפקיד ממונה על פעולות ההעפלה. הוא נדרש להקים את מנגנון ההעפלה ולאייש אותו במיטב האנשים של ההגנה.

לאחר פרסום הספר הלבן ב1939  הכירה המפקדה הארצית של ההגנה בהעפלה באופן רשמי ופרסמה הנחייה לכל מפקדי וחברי ההגנה לסייע באופן פעיל לפעולות ההעפלה של המוסד לעלייה ב'.

רוב הזמן שהה אז שאול אביגור בלונדון , פריז ותורכיה ופעל בנחישות לרכישת ספינות מעפילים.  ב1939 התגבר קצב שיגורן של הספינות ועד 1940 הגיעו לחופי הארץ אחת-עשר אוניות, דהיינו ממוצע של יותר מאוניית מעפילים אחת לחודש. שאול אביגור פעל בלונדון להשגת כספים ממשפחות יהודיות עשירות ( משפחות רוטשילד ומרקס) לצורך רכישת עוד ספינות מעפילים.

ב14 ביוני 1939 העתיק שאול אביגור את מקום מושבו לפריז משם חלש על כל פעולות המוסד לעלייה ב'.

 הקמת הש"י המאוחד

בסוף 1939 חזר שאול אביגור לארץ והשתלב מחדש בעבודת ההגנה במפקדה הארצית. את זמנו חילק בין ענייני המוסד לעלייה ב' לבין פעילויות המפקדה הארצית של ההגנה. אבל בתקופת העדרותו מהארץ חלו שינויים במרכז ההגנה ובמבנה התפקידים . דוד בן גוריון יצר תפקיד חדש של רמ"א ( ראש מפקדה ארצית של ההגנה). לכן, שאול אביגור התקשה להשתלב במפקדה הארצית , התפטר מחברותו במרכז ההגנה ועבר לעסוק בהקמתו של גוף מודיעין משותף להגנה ולסוכנות היהודית – "שירות הידיעות ( הש"י) המאוחד" .

הלקחים מתקופת ה"מרד הערבי" הם שהובילו להחלטה להקים ארגון מודיעין ארצי שיאחד את פעילותם של כל ארגוני המודיעין אז בארץ.

הקמת שירות הש"י המאוחד הוטלה על שאול אביגור והוא שבחר את האנשים וגיבש את תוכניות האיסוף המודיעניות.  הוא הכניס דפוסים של איסוף וריכוז מידע על הנעשה בקרב ערביי ארץ-ישראל והפעיל  בהצלחה את עזרא דנין לצורך כך.

חזרה למוסד לעלייה ב' : הפעילות הציונית בעיראק , סוריה ופרס

שאול אביגור עמד בראש הש"י המאוחד כשנה וחצי , עד מרס 1942, תקופת ביניים שבמהלכה ביסס הש"י המאוחד את דרכו ואת דפוסי עבודתו. אבל משחזרו ונפתחו בפני המוסד לעלייה ב' אפשרוית לפעולה בחו"ל , ויתר על ראשות הש"י והעדיף לחזור ולעסוק בהצלת יהודים והעלאתם לארץ ישראל.

הפעולות הראשונות שלו בזמן המלחמה כוונו לעבר יהודי עיראק  בעקבות הפרעות בהם שם ב1941. שאול אביגור שלח לשם שליחים לעידוד בני הקהילה היהודית בעיראק וגם לשם יצירת פעילות הסברתית וחינוכית בקרבם.

שאול אביגור עצמו יצא כמה וכמה פעמים לעיראק במסווה של חייל בריטי (מכונאי רכב) ובזכותו נוצרה התשתית לפעילות ציונית בעיראק החל משנת 1942 .

נשלחו שליחי עלייה מעולים כגון אנצו סירני , שמריהו גוטמן ועזרא כדורי אשר פעלו בעיראק ועסקו בהתארגנות הציונית בכל רחבי עיראק. הועברו בחשאי כלי נשק מארגון הגנה בארץ ישראל לאנשי מפתח בקהילה היהודית בעיראק. החלו אימונים חשאיים להגנה עצמית של יהודי עיראק.  נוצרה תשתית ציונית בעיראק שהובילה בשנות החמישים לעלייה המונית משם.

פעילות דומה נערכה גם בפרס לשם שלח שאול אביגור שליחים ליצירת תשתית של פעילות ציונית . השליחים החלו לטפח בפרס את הקשרים עם הקהילה היהודית המקומית והקנו להם חינוך ציוני, הוקמו גרעינים של לומדי עברית והחלו לתרגם לפרסית חוברות הסברה ציוניות.

שאול אביגור היה האיש שדאג לטפח את נתיבי ההעפלה היבשתית מפרס , מעיראק ומתורכיה . צעירים יהודים הסתננו מתורכיה לצפון סוריה ומשם לא"י.  הוקמו בסיסים של המוסד לעלייה ב' בדמשק, ביירות ובחלב. צעירים יהודם מקהילות אלו החלו להסתנן  לא"י ונקלטו בקיבוצים שונים.

בהבאת העולים מתחומי סוריה ולבנון רתם לעזרתו המוסד לעלייה ב' את הפלמ"ח , קשר שסימן את שיתוף הפעולה ההדוק בין שתי המסגרות לאורך כל מבצעי ההעפלה עד 1948.

הפלמ"ח הפך מעין קבלן משנה וזרוע מבצעת של המוסד לעלייה ב' : החל מדצמבר 1943 יצאו חוליות של הפלמ"ח ששהו בצפון הארץ , עם תיאום מראש עם שאול אביגור , לפגוש בשיירות המעפילים מעבר לגבול , במרג' עיון שבדרום לבנון או ממזרח לאגם החולה על אם הדרך לקונייטרה שבגולן. החוליות של הפלמ"ח קיבלו  בשעות הלילה את קבוצות המעפילים מידי המבריחים והובילו אותן במסע רגלי של כמה שעות אל קיבוצים בגליל , ובמיוחד לאיילת השחר , שקלטו את המעפילים ואחר כך דאגו לפיזורם ברחבי הארץ .

  בצילום : המבנה באיילת השחר אשר שימש לקליטה ראשונית המעפילים מסוריה , עיראק ותורכיה

המוסד לעלייה ב' מימן את ימי העבודה שהפסידו הקיבוצים בשל פעילות חוליות הפלמ"ח. עד סוף המלחמה הגיע מספר העולים מארצות המזרח , רובם מסוריה והיתר מעיראק , מפרס ומתורכיה , ל3500 איש.

שיתוף הפעולה בין שאול אביגור , ראש המוסד לעלייה ב' והפלמ"ח התרחב במשך הזמן גם להעפלה בדרך הים מאירופה. הפלמ"ח הכשיר ימאים לליווי ספינות העפלה וניתן להם תפקידי פיקוד וליווי של האוניות.

החל משנת 1944 הגיעו שליחי המוסד לעלייה ב' גם לתוניסיה  ולאלג'יריה ופתחו שם פעיליות הסברה ציוניות בקרב הקהילות היהודיות. שליחי המוסד לעלייה ב' טיפחו שם תנועות נוער ציוניות , בעיקר בתוניסיה ובהמשך גם בלוב

בקיץ 1944 הועתק מרכז הכובד של פעילות שאול אביגור לקושטא בתורכיה , משם הצליח לארגן הפלגה של כ2000 מעפילים בארבע אוניות. לא כל ההפלגות של ספינות המעפילים צלחו. אוניות המעפילים "מפקורה וסטרומה הוטבעו ומאות מעפילים טבעו.

עד סוף שנת 1944 שיגר המוסד לעלייה ב' מהבלקנים עשר אוניות , ובהן כארבעת אלפים וארבע מאות מעפילים.

במחצית הראשונה של 1945 הצליחו הבריטים לעצור כמעט כליל את תנועת העלייה לארץ.

כל ההתארגנות הזו פעלה בהשראתו ובפיקודו  הישיר של שאול אביגור .

בצילום " "גדעונית" , אלחוטנית של המוסד לעלייה ב'

החזרה למפקדה הארצית של ההגנה והתסכול  

בקיץ 1945 חזר שאל אביגור לתפקידו במפקדה הארצית של ההגנה  אך לא קיבל את כפיפותו לראש המפקדה הארצית ( הרמ"א ) משה סנה. הוא התקשה לקבל את מרותו של משה סנה שלא צמח מהאליטה הקיבוצית של תנועת העבודה.

שאול אביגור החליט לוותר על תפקידו במפקדה הארצית של ההגנה.

התחדשות ההעפלה : שוב בראש המוסד לעלייה ב'

באפריל 1946 חוזר שאול אביגור בדחיפות לאיטליה לארגן מחדש את תנועת ההעפלה. איטליה הופכת לבסיס הפעולה העיקרי של המוסד לעלייה ב' . מהנמלים באיטליה שוגרו רוב ספינות המעפילים לאחר המלחמה.

החזרה לתפקידו במוסד לעלייה ב' לא הייתה קלה . נוצרו מחלוקות עם כמה אנשי מפתח בהעפלה , ביניהם יהודה ארזי וגם עם עדה סירני.

בצילום : אוניית המעפילים "מורדי הגטאות" 

לקראת סוף 1946 לא היה ספק שהמוסד לעלייה ב' בראשותו של שאול אביגור הפך להיות הגורם הדומיננטי בכל סוגי הפעילות החשאית באירופה , כולל פעולות הבריחה. שליחי המוסד לעלייה ב' השתלבו בפעולות הבריחה ונטלו בהדרגה את ניהול העניינים לידיהם.

סוד המנהיגות של שאול אביגור

1946-1947 היו שנות השיא של ההעפלה לארץ-ישראל . במהלכן שוגרו לארץ על ידי המוסד ארבעים וחמש אוניות ובהן כשישים וחמישה אלף מעפילים. מי שניצח על "התזמורת" המורכבת הזו היה שאול אביגור מחדר מלון קטן ואפרורי בפריז.

שאול אביגור לא היה איש כריזמטי ולא ניחן בהופעה חיצונית מרשימה אבל מנהיגותו נבעה מיושרו , אמינותו ומסירותו העצומה לתפקידיו . הפן המוסרי והיושר האישי של שאול אביגור באו לידי ביטוי בטיפול בענייני הכספים של פעולות ההעפלה . תחת ידיהם של שליחי המוסד לעלייה ב' עברו סכומי עתק , ושאול אביגור הקפיד להנחיל לאנשיו נורמות מחמירות של שמירה על כספי הציבור שהופקדו בידיהם. השליחים  נעו מארץ לארץ כשעל גופם סכומי כסף גדולים שיועדו לרכישת אוניות וציוד ולתשלומי שוחד- "דמי שימון" כפי שכונו על-ידיהם- עבור סוחרים, פקידי מכס וגם קציני צבא ומשטרה. למרות זאת שמרו השליחים על אורח חיים צנוע , נסעו ברכבת במחלקה שלישית, התאכסנו בבתי מלון זולים ולא סעדו במסעדות יוקרה. מעולם לא נודע על מעילה בכספים של מי מהם ( בועז , עמודים 207-208).

כמו בכל פעילותו הציבורית , אפיינו את שאול  אביגור צניעות וחסכנות עד כדי סגפנות , ושקיפות מוחלטת בענייני כספים לאורך כל השנים.

התבנית של תפקידו הכפול ב"הגנה" – תפקיד ביטחוני-מקצועי ושליח של ההנהגה הפוליטית – ליוותה אותו שנים רבות. יותר מזה: זה היה המאפיין המרכזי שלו בכל תפקידיו, גם בתפקיד חייו, כראש "המוסד לעלייה ב'", בשנות הארבעים. מצד אחד, הוא היה סמכות בתחום הביטחון ונודע כבעל יכולת ארגונית: דייקן ומקפיד בעניינים גדולים ובפרטי פרטים: הוא עסק אפילו בשאלת שמות אוניות המעפילים. בה בעת, הוא נתפס בעיני אלפי האנשים שהיו קשורים במפעל ההעפלה האדיר וההרואי כאישיות מוסרית ומצפונית. בהקשר הזה מצטט אריה בועז את דברי יחיאל דובדבני, איש מרכזי במפעל ההעפלה: "ראינו את שאול כמצפון התנועה, איש שפעולתו היתה כולה מצפונית". בהמשך כותב בועז על הפן הזה באופיו: "שאול נחשב למי שגילם באישיותו יותר מכל סמכות מוסרית. אנשים שעבדו עמו קיבלו את מרותו כמובנת מאליה, גם אם הכרעותיו לא היו נראות להם או לא היו נוחות, שהרי נהיר היה להם כי שאול פסק מה שפסק ודרש מה שדרש מתוך גישה ערכית, ללא משוא פנים וללא עירוב של שיקולים אישיים" (בועז ,עמ' 207).

אריה בועז מתאר כיצד ניהל  שאול אביגור מערכת בין לאומית מסועפת של פעילות חשאית רבת זרועות מתוך מלון קטן ופרובינציאלי ברמה של שני כוכבים בפריס . הפגישות עם אנשי המוסד לעלייה ב' ועם פעילי ההעפלה נערכו על כוס תה בחדר אפרורי ודל ולא בבתי קפה.

המחלוקת בין שאול אביגור ודוד בן-גוריון לגבי ההעפלה

שאול אביגור גם לא נרתע מויכוחים עם דוד בן גוריון לגבי מדיניות ההעפלה. בן גוריון התנגד להחלטת המוסד לעלייה ב' לשגר אוניות גדולות עם מספר רב של מעפילים וטען שאין לסכן שלא לצורך חיי מעפילים מקרב שארית הפליטה. בן-גוריון העדיף שימוש בספינות קטנות , שעל כל אחת מהן יהיו כמאתיים איש בלבד.  הוא סבר שאלה יקשו על הבריטים ויעוררו הד עולמי.

בן גוריון ביקש להבליט את האפקט המדיני-הסברתי ואילו שאול אביגור ראה בהעפלה כדרך מעשית להצלה פיזית של יהודים ממקומות רבים ככל האפשר , בהיקף גדול ובחשאי.

שאול אביגור האמין כי קצב ההעפלה צריך להיות נרחב ביותר ולא סמלי.  המחלוקת עם בן גוריון נמשכה אך מי שהכתיב את הקצב והמדיניות היה, בסופו של דבר, שאול אביגור . דוד בן גוריון לא יכול היה לכפות את דעתו על פעילי המוסד לעלייה ב'.

  בצילום : הורדת מעפילים ע"י לוחמי פלמ"ח , 1946 

אנשי המוסד לעלייה ב' המשיכו במאמציהם להשיג אוניות גדולות וביולי 1947 הפליגה לארץ האונייה הגדולה "אקסודוס" ועל סיפונה 4500 מעפילים. דווקא "אקסודוס", שהפלגתה לארץ עמדה לכאורה בניגוד לתפישתו של בן גוריון לגבי דרכי ההעפלה , סייעה בדיעבד , גם אם לא במתכוון ,  יותר מכל אוניית מעפילים אחרת לקידום היעדים המדיניים –הסברתיים של מאבק ההעפלה ( בועז, עמודים 210-211).

המתיחות בין שאול אביגור ובין דוד בן גוריון לגבי מדיניות ההעפלה נמשכה עד מלחמת העצמאות , אך דוד בן גוריון העריך מאוד את יושרתו, מסירותו ואומץ לבו.

תרומתו של שאול אביגור והמוסד לעלייה ב' להעפלה הייתה משמעותית ביותר למפעל הציוני. בין השנים 1945-1948 הפליגו לארץ 65 אוניות מעפילים שכולן שוגרו ע"י המוסד לעלייה ב' והן נשאו יותר מ70,000 אלף פליטים יהודים, שרק מיעוטם , כ2500 נפש הצליחו לפרוץ את ההסגר הבריטי.

בכל תקופת ההעפלה בניצוחו של שאול אביגור משנות השלושים ואילך נשלחו לארץ 115,000 נפש , רובם ע"י המוסד לעלייה ב'.

  בצילום : אוניית המעפילים אקסודוס , המדיניות של אול אביגור הוכיחה עצמה 

מחלוקת נוספת הייתה לשאול אביגור עם דוד בן-גוריון באמצע שנות השלושים על רקע התנגדותו של שאול אביגור לחלוקת הארץ (תכנית החלוקה) והחשיבות שהקנה להתיישבות בקביעת הגבולות. עמדתו בוויכוח דומה לזה , שפרץ שלושים שנה אחר כך , אחרי מלחמת שש הימים  הייתה שונה . שאול אביגור התבטא  אז בחריפות נגד רעיון ארץ ישראל השלמה והתפיסות של "אף שעל " וקרא להיאבק ב"גל הלאומנות והמיתוס הפסבדו דתי" שהוביל "גוש אמונים".

מלחמת העצמאות : ריכוז פעולות הרכש בחו"ל

למרות חילוקי הדעות עם בן גוריון וגולדה מאיר המשיך שאול אביגור להינות מאמונו האישי של בן-גוריון ומקשר ישיר וקרוב אליו. בן גוריון העריך את ניסיונו וראה בו איש ביצוע מעולה.

ב23 למרס 1948 שלח אותו בן גוריון לאירופה לרכז את פעולות הרכש הצבאי בחו"ל. שאול אביגור נעשה אחראי לעבודתם של שלושת שליחי הרכש הבכירים : יהודה ארזי , אהוד אבריאל ומוניה מרדורץ.

עפ"י הנחיות ברורות של דוד בן גוריון נדרש עתה שאול להאיץ את פעולות הרכש הצבאי ולהביא להרחבה משמעותית של רכש כלי הנשק.

  בצילום : אונית הנשק "מאייסטרלה" שהגיעה לחופי ישראל

כל ההיסטוריה של מלחמת העצמאות הייתה נראית אחרת בלי הקשרים , התחבולות , הקשרים הימיים והשיטות שנקטו בהם שליחיו של שאול אביגור באירופה ובארה"ב . הם הצליחו להשיג עסקת רכש משמעותית ביותר עם הממשלה הצ'כסלובקית בתקופה המכרעת ביותר במלחמת העצמאות.

כל השנה הזאת בעת מלחמת העצמאות שאול אביגור היה כפוף ישירות לדוד בן גוריון : קיבל ממנו הנחיות ודיווח לו על מצב הרכש .

אין ספק כי  משלוחי הנשק הקל מצ'כוסלבקיה תרמו תרומה מכרעת לתפנית בקרבות עם הערבים.

נפילת הבן גור בקרבות מלחמת העצמאות

המחיר האישי ששילמו אביגור , ואולי אף יותר ממנו – בני משפחתו , על פעילותו הבלתי פוסקת , הרחק מן הבית בכינרת , ובמשך תקופות ארוכות גם הרחק מן הארץ מודגש בספרו המונומנטלי של אריה בועז.

רוב הזמן שהה שאול אביגור בחו"ל , בעיקר בז'נווה משם ניצח על כל פעולות השגת הרכש וכלי הנשק.

ב12 ביולי 1948 נהרג גור , בנו הצעיר בן ה17 של שאול אביגור בקרבות עם צבא קאוקג'י על המשלט המערבי של סג'רה.

גור הצעיר התגייס לפלוגת הקומנדו של גדוד "ברק" בחטיבת גולני ונהרג מפגיעת צלף ערבי במצחו.

  בצילום : שאול אביגור , רעייתו שרה והבן גור , לפני מלחמת העצמאות 

שאול אביגור שהיה באירופה לא הספיק להגיע להלוויה.

על קבר בנה , זעקה שרה הרעייה והאם קריאה נוקבת : "ילדתי לבדי, גידלתי לבדי וקברתי לבדי".

רק יומיים לאחר נפילתו של גור קיבל שאול אביגור את הבשורה המרה מפי מאיר ספיר , אחד מאנשיו באירופה.

אפוף כאב על נפילת בנו בקרבות מלחמת העצמאות  חזר שאול אביגור מאירופה לקבוצת כינרת והסתגר בביתו , התעטף בשתיקה קודרת ומיעט בקשרים עם אנשים. לאחר כמה שבועות הוזעק באופן זמני , שוב לסייע בפעולות הרכש הימיות.

 ראש "נתיב"

כשהחליטה הממשלה ב-1952 לבטל את המוסד לעלייה ב' הוקם ארגון חשאי לטיפול ביהדות הגוש המזרחי שנקרא "לשכת הקשר" (לימים – "נתיב").

עד לנפילת ברית המועצות ב-1989 היה "נתיב" חלק מקהילת המודיעין הישראלית בשל האופי החשאי של פעילותו.

שאול אביגור עמד בראש "נתיב" בשנים 1970-1952.

נציגי "נתיב" הוצבו כדיפלומטים בשגרירות ישראל במוסקבה, עד שנסגרה עם ניתוק היחסים ב-1967. שירותי הביטחון של הגוש המזרחי עקבו אחר פעילות זו וראו בה חלק ממשימות המודיעין הישראלי.

משעה שרעיון הקמת ארגון נתיב החשאי  בשנת 1952 קרם עור וגידים הופחו בשאול אביגור כוחות חדשים . הוא ויתר על כוונתו להישאר בכינרת ועל הניתוק שגזר על עצמו , בעקבות נפילת בנו גור.

ארגון נתיב היה תפור למידותיו של מי שלא מצא את מקומו בהירארכיה המוסדית של המדינה העצמאית. התפקיד החדש אפשר לשאול אביגור להמשיך במלאכה המעין מחתרתית , וחשוב מכול- לעסוק בנושא שכל השנים בער כאש בעצמותיו : הצלת יהודים.

במובנים רבים היה נתיב גרסה ממלכתית והמשך טבעי של המוסד לעלייה ב' : היה זה גוף חשאי, שפעל הרחק מאור הזרקורים, שייעודו – לקשור קשרים עם יהודים בארצות מצוקה , בעיקר במזרח אירופה, לסייע לקהילות היהודיות באותן ארצות ולפעול בחשאי כדי להעלותן לארץ.

בצילום :   עולים אסירי ציון מרומניה 1956 ,   נמל חיפה , עלו בזכות פעילות נתיב

בדומה למוסד לעלייה ב' ארגון נתיב פעל אף הוא בתחום האפור שבין החוקי לבלתי חוקי : שליחי הארגון החזיקו , אמנם בדרכונים ובכיסוי דיפלומטי , אולם פעילותם במזרח-אירופה נשאה אופי דיסקרטי ולא עלתה בקנה אחד עם כללי הנוהג הדיפלומטי, מה שגרם לגירושם של לא מעט מאנשיו מברית המועצות ומרומניה. בחלק מהארצות של מזרח אירופה נחשבה הוצאת יהודים מתחומן לעבירה על החוק ( בועז 264-266 ).

במרבית עשר שנות קיומו הראשנות של נתיב עבד שאול אביגור מול דוד בן-גוריון , עד להתפטרותו מראשות הממשלה בקיץ 1963. בן-גוריון ראה בעליית יהודים מברה"מ , רומניה ופולניה גורם חיוני בחיזוק עוצמתה של מדינת ישראל ומדינות מזרח אירופה היו בעיניו מאגר של כוח אדם למילוי צורכי המדינה.

ארגון נתיב נהנה אמנם ממעמד עצמאי אבל אופי פעילותו התנגש עם האינטרסים של משרד החוץ ופלש לתחומי אחריותו. שילובם של שליחי נתיב בנציגויות ישראל במוסקווה ובארצות מזרח-אירופה האחרות הייתה לצנינים בעיני בכירי משרד החוץ וחלק לא מבוטל מזמנו נאלץ שאול אביגור להיאבק בהנהלות משרד החוץ וגם עם שרי החוץ,כגון גולדה מאיר.  למרות כל הקשיים הצליחו שלחי נתיב בהשראת שאול אביגור לעודד את העלייה מארצות מזרח אירופה וברה"מ.

העלייה של 200,000 יהודים מרומניה בין השנים 1958-1964 הייתה, ללא ספק,  הישג של נתיב וגם של שאול אביגור שטטו את הקשרים עם הפקידים הרומנים . הישג נוסף של נתיב ושאול אביגור היה העלאת 100,000 יהודים מברית המועצות בשנים 1970-1972.

בשנת תשל"ג קיבל שאול אביגור מידי הנשיא זלמן שזר ושר החינוך וסגן ראש הממשלה יגאל אלון את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. אביגור זכה באותה שנה לתואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת תשל"ז קיבל גם מאוניברסיטת תל אביב תואר זה.

אריה בועז , עלום ונוכח בכל : סיפור חייו של שאול אביגור, משרד הבטחון , ההוצאה לאור , 2001 .