ami
איסוף , וכתיבה: עמי סלנט , העורך הראשי של האתר "חיים של אחרים"
עיקרי דברים מתוך ספרו של פרופסור זאב לקויר, דור האקסודוס : סיפורם המופלא של הצעירים היהודים שברחו מהיטלר, דביר , 2007
מרבית יהודי גרמניה הצליחו להימלט לחו"ל בשנים 1933-1940 אבל היו מעל 10,000 יהודים שלא הצליחו לברוח בזמן ונקלעו לגירוש של הנאצים בשנת 1941.
מרביתם החליטו לא להגיע לנקודת הריכוז לגירושים ושילוחים, להתעלם מההוראות של הנאצים ולרדת למחתרת. הם הפכו ל"צוללות" , U-BOATS בעגה הגרמנית.
ההחלטה לא היתה קלה, משם שבנוסף על אי-הוודאויות של קיום לא חוקי וחוסר אמצעים, קיננה בהם גם התחושה שהם אינם יכולים לנטוש את משפחותיהם ואת חבריהם בזמן שהללו זקוקים להם יותר מכל בעת הגירוש למדינות מזרח אירופה.
הירידה למחתרת בגרמניה היתה בעיקר של צעירים לא נשואים וגם של כמה משפחות שהחליטו לעשות כן . רוב היורדים למחתרת בגרמניה היו בכל זאת צעירים.
אתגרי הצעירים היהודים היורדים למחתרת
האתגרים של היורדים למחתרת היו עצומים. הם היו צרכים להשיג מסמכי זהות חדשים כדי להתמודד עם פשיטות הצבא וביקורות המשטרה התכופות, הם היו זקוקים לכסף, ובעיקר- לידידים שיוכלו להעניק להם מקום מסתור וכל עזרה אחרת. איך יוכלו להשיג מזון במצב שבו כמעט הכול ניתן בקיצוב?
נישואין לצעירים גרמנים
בלי עזרתם של חברים או בעלי רצון טוב-לא יהודיים , לא היה אפשר למעשה לרדת למחתרת. בלי עזרתו של פקיד נאצי , סביר שאדית האן ביר היהודיה לא היתה שורדת בווינה. הוא נתן לה הוראות מדוייקות לאיזה סוג מסמכים היא זקוקה ואיך תוכל להשיגם דרך לא-יהודי. הוא גם יעץ לה להתנדב "לצלב האדום" בעיר אחרת , כי ארגון זה היה נתון לפיקוח המצומצם ביותר של המשטרה בווינה. כך נסעה אדית למינכן, עבדה בבית חולים, הכירה גרמני צעיר והתחתנה איתו. היא סיפרה לו את האמת בדבר זהותה, אבל לא היה לו אכפת. עם תום המלחמה היא חיה במזרח גרמניה, ולאחר שחרורה כיהנה כשופטת מחוזית לפני שהיגרה לאנגליה והתיישבה בה.
בעיית כרטיסי המזון
היו יהודים שהסתתרו בערים הגדולות , אחרים בכפרים קטנים. אילזה רוואלד , צעירה יהודיה , החליטה להוריד את הטלאי הצהוב להסתתר בברלין. מכרה לא יהודיה מימי לימודיה עזרה לה להסתתר וחברה אחרת דאגה לה לכרטיסי קיצוב מזון . היא בקושי יצאה מהבית בברלין וגם בימי ההפצצות הקשות של בעלות הברית על העיר לא ירדה למקלט ונשארה ספונה במחבוא בדירה למעלה.
לכאורה היו מקומות פוטנציאליים רבים להסתתר , ביניהם חלקות של גני ירק בפרוורי העיר, מנזרים , בקתות באזורים מבודדים, בתי סירות , עליות גג או מרתפים, מחסנים , חדרונים חבויים וכיוצא באלה. אבל ללא עזרתו של אדם אחד לפחות מבחוץ, לא היה יכול איש להסתתר לאורך זמן. מעטים נשארו במקום מסתור אחד לאורך זמן . הם היו זקוקים לעתים לתלושי מזון ולכסף מזומן. לעתים קרובות למדי היה עליהם להחליף מקום מדי כמה חודשים.
פרוור גרמני במלחמת העולם השנייה בו הסתתרו יהודים
להסתתר בגן ירק בפרוור
היו אלף דרכים להתחמק מרשת השלטונות הנאציים, אבל לרוע המזל היו דרכים רבות יותר להיתפס. היה כמובן יותר קל יחסית להסתתר או לשנות זהות בעיר גדולה מאשר בעיירה קטנה או בכפר, ששם כולם מכירים את כולם. אבל הדבר התחיל להשתנות בסוף 1943, עם פינוי חלק מהאוכלוסייה האזרחית הגרמנית מהערים שסבלו מהפצצות כבדות. לנשים צעירות היה קל יותר לעבור את הביקורת מאשר לגברים צעירים בגיל גיוס, שלגביהם נשאלה מיד השאלה :למה הוא לא בחזית, מגן על המולדת? " . גברים בגיל זה נאלצו להיראות צעירים יותר (ללבוש מכנסיים קצרים ומדי " נוער היטלר" ) או מבוגרים יותר , או כמתחזים לנכי מלחמה. היה עליהם להחליט אם להסתתר בחדר או במרתף, אולי אולי בגן ירק בפרוור ולצאת רק עם רדת החשכה, אולי אולי להשיג איזו עבודה חלקית זמנית, שהיו כמוה רבות בזמן המלחמה, כמו ניקוי או תיקון חלונות, ניקוי שטיחים, הדחת כלים במסעדות, נשיאת פחם או מזון, וכן ביצוע עבודות מזדמנות בבתים ובגנים.
הצעיר היהודי ארנסט פונטהיים סיים את ביה"ס היהודי בברלין ב1939. הוא עבד אז כעובד כפייה ב"סימנס" , קונצרן חשמל ענקי, וירד למחתרת בעיקבות גירוש הוריו למחנות בדצמבר 1942.בעזרת יהודי לא חוקי אחר, ולטר יואלזון, הוא השיג מסמכי זיהוי מזויפים. הוא שכר צריף קטן בלב חלקת ירקות , מהגברת פרידה קונצה, המנהלת לשעבר של משרד עורכי הדין של אביו במשך שנים רבות. הצריף הדל וחלקת הירקות היו בכפר דרומית מזרחית מברלין . הוא החביא בצריף יהודיה נוספת , לימים אשתו וגם את הוריה.
המגורים בצריפים כאלו הפכו לחזון נפרץ בקרב הגרמנים ככל שגברו ההפצצות של בעלות הברית על ברלין, ומכיוון שהם לא מסרו את דירותיהם בברלין לידי השלטונות לפני שעברו, הם היו בחזקת "לא חוקיים" במובן הצר של המילה. לכן הפיקוח על מי שגרו בצריפים לא היה קפדני מדי, וכל אחד דאג לענייניו. כך ניצלו כמה מאות יהודים שהסתתרו בצריפים אלו.
אבל ארנסט פונטהיים סיפר מאוחר יותר לוולטר לקויר כי עדיין היה מסוכן לנסוע העירה בגלל הפטרולים הרבים בדרכים של המשטרה הגרמנית. הפיקוח של הגרמנים חדל רק כמה חודשים לפני תום המלחמה.
מקום המסתור של ארנסט פונטהיים ומשפחתו בגרמניה בצריף בגן ירק
המקרה של ארנסט פוטנהיים , שהתחבא בבקתה בחלקת ירקות ופירות סמוך לברלין , מראה גם הוא שבמצבים קריטיים עזרתם של שכנים גרמנים היתה מכרעת . קנאי נאצי מהכפר הלשין עליו לגסטאפו כמה חודשים לפפני תום המלחמה, אבל שכן גרמני אחר יידע אותו כמעט מיד על ההסגרה הצפויה , וארנסט יחד עם המשפחה היהודית שהתחבאה איתו –פנה לשכן גרמני נוסף בבקשת עצה ועזרה במצבם הנואש. הם סייעו לו , סיפקו להם מזון, קברו מסמכים מרשיעים , ואיפשרו להם להשתמש בדירתם בברלין שם הוסתרו . אחד מבני המשפחה , קצין גרמני בחופשת מחלה ,עזר להם להסתתר בדירה בברלין והגסטאפו איבד את עקבותיהם.
ארנסט פונטהיים וולטר יואלזון שרדו את המלחמה וניצלו מגורלם של יהודים אחרים. פונטהיים הגיע לתפקיד פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת אן ארבור והיה אחד מבכירי סוכנות החלל של ארצות הברית. יואלזון נעשה הכלכלן הראשי של חברת "גנרל אלקטריק" בארה"ב
בטחון עצמי של יהודים במדי ס"ס
כללי הזהב להישרדות היו : לא למשוך תשומת לב, אבל לא להיראות מבוהל או צופן סוד. בטחון עצמי היה חשוב יותר מחזות גרמנית כי לא כל הגרמנים היו בלונדינים. הצעיר היהודי גרהרד בדריאן במחוז שלזיה עילית אשר בגרמניה, היה מקרה קיצוני של ביטחון עצמי ונע בין גרמניה להולנד כביכול בתפקיד משטרתי. הוא הופיע במדי קצין ס"ס במפקדת המשטרה הגרמנית באמסטרדם בדרישה למסור לידיו כמה אסירים פוליטיים שהיו חבריו היהודים, וחזר על מבצע זה בבית חולים כדי להבריח משם אישה יהודיה שעמדה להישלח למחנה. הוא הפך לדמות אגדתית, ולאחר שנבגד ע"י מלשין גרמני, נורה ממארב ביוני 1944.
הצעיר היהודי גינטר גרזון השיג מסמכי גסטאפו מזויפים ומדי ס"ס ובדק בשעות האפלה בברלין אם העוברים ושבים נושאים עליהם את מסמכי הזהות הנדרשים. הוא החרים מזוודות של אנשים גרמנים חסרי מסמכים, והכסף ותלושי המזון שמצא בהן איפשרו לשרוד. הוא נאסר ע"י הגרמנים לקראת סוף המלחמה, ברח ונותר בחיים כדי לספר את סיפורו.
את הצעירה היהודיה אינגה דויטשקרון ואת אמה (שהפכו לפרויליין ופראו ריכטר) הסתירו ידידי משפחה גרמנים במרכז ברלין ואחר כך בפרוורים.
הצעיר היהודי הנס רוזנטל , בן ה17 , עבר לגור במחסן כלים בגודל מטר וחצי על שני מטרים, שהיה שייך לבעלת חנות בגדים גרמנית. הוא ניהל עבורה את חשבונות החנות וקרא באוזניה את התנ"ך . אבל פראו יאוך, בעלת החנות, נפטרה פתאום ושכנים גרמנים ידידותיים המשיכו לספק לו מדי פעם מצרכי מזון, ואפילו לקחו אותו למקלט נגד התקפת אוויר. הוא פחד הרבה יותר מהשכנים הגרמנים מאשר מפצצה, אבל אף על פי שמחציתם ידעו את האמת, איש לא הסגיר אותו.
שלמה פרל (הנער סלומון "נוער היטלר") בא ממשפחה של יהודים פולנים בגרמניה. הצליח להתחזות לנער גרמני, וקצין גרמני שלח אותו לפנימייה צבאית בגרמניה, שם שיחק בהצלחה את תפקיד "נער היטלר" , עד סוף המלחמה. פרל-סולומון לא היה שחקן מחונן אלא רק נער חסר השכלה וניסיון חיים, שבאופן אינסטינקטיבי עשה את הדברים הנכונים כדי לשרוד נוכח סיכויים לכאורה חסרי תקווה, כי ב1941 גרמניה הייתה המנצחת בכל החזיתות וסופו של השלטון הנאצי לא נראה באופק בשום מקום. למה שמישהו יעשה כלל את המאמץ לרדת למחתרת, לשנות את זהותו, כאשר הניצחון הסופי הגרמני נראה קרוב להתרחש? התשובה היא, שאלה שחיו במחתרת רצו להרוויח זמן, הם הונעו ע"י האופטימיזים היהודי הנצחי שמשהו אולי ישתנה פתאום לטובה.
ברלין 1943
בתנועה מתמדת
לא סלומון מ"נוער היטלר" ולא הלגה פרוהאוף השתייכו לקבוצה או לארגון כלשהם. הלגה היהודיה היתה בת עשרים ושלוש כשעזבה את פרנקפורט באמצע המלחמה כדי לחמוק מהגירוש של הנאצים. מטרתה הייתה להגיע לבלגיה, שם היו לה חברים, והיא חשבה בצדק שסיכוייה לשרוד שם טובים יותר. אבל איך חוצים את הגבול בלי מסמכי נסיעה? נתנו לה כתובת של מסעדה הסמוכה לגבול, והיא נסעה לשם. כמה חיילים גרמנים ישבו שם ושתו, והלגה סיפרה להם על הארוס שלה החייל, שהוא חולה קשה והיא חייבת לראות אותו. עוד אמרה להם שכל רגע הוא קריטי, ומשמרוב חיפזון לא הצליחה להשיג את כל החותמות הדרושת. החיילים הגרמנים התנדבו לקחת אותה במשאית שלהם לבלגיה כארוסתו של אחד מהם. כשהגיעו לבלגיה, הם אפילו קנו לה כרטיס רכבת במחלקה רביעית לבריסל, לשם הגיעה ב10 לפברואר 1943. היא הוברחה על ידי חבריה למחתרת ממקום מסתור אחד למשנהו וזכתה לראות את שחרור בריסל בספטמבר 1944.
עטיפות ספרו של שלמה פרל 
היו צעירים יהודים שהעדיפו להיות בתנועה מתמדת בגרמניה. קונראד לאטה ולארי אורבך היו מוסיקאים צעירים . הם התחבאו תחילה בכפר בשלזיה , ומאוחר יותר בברלין , שם נאסרו . קונראד לאטה ברח מבית הסוהר "גרוסה" בברלין והוסתר על ידי הרקדנית טטיאנה גלובסקי ואחרים. בסופו של דבר השיגו לו תעודות מזויפות והוא הפך למנצח על הרכב מוזיקלי קטן שתפקידו היה לברר את הגייסות הגרמנים בחזית המזרחית כי היה הביקוש להרכבים קטנים של מוזיקת בארוק. כאשר התחילו לחשוד בו ברח שוב ועד תום המלחמה הסתירה אותו זמרת ההרכב המוסיקלי הגרמניה אותה נשא לאישה לאחר סיומה.
סיפורו של לארי אורבך רצוף הרפתקאות ומשברים מתמידים. לארי יליד 1923 גר עם משפחתו בפרוור עוני של ברלין . לאחר שאביו נאסר ונרצח במחנה ריכוז גרמני, ירדו לארי ואמו, כל אחד בנפרד , למחתרת. הוא הפך לגרהרד פטרס , ויחד עם חברו הגרמני טאד , צעיר שניחן בחוכמת רחוב, עבד בעבודות מזדמנות, כשהוא עובר ממקום מקלט אחד למשנהו, אבל רוב הזמן חי לארי ופעל בשולי עולם הפשע הגרמני. ברובע דאלם הוא גנב תג של שוטר עם המילים "פקח פצצות אוויר", שהוסיף לו ביטחון כשפסע ברחובות ברלין . אנשי העולם התחתון בברלין הסתירו אותו בדירות שלהם והוא השתתף בפריצות שלהם לבתי עסק. אבל בסוף מישהו הלשין על לארי, והוא נאסר על ידי מפקח המשטרה הגרמני מטיל האימה דוברקה. אבל לארי היה בר מזל : הוא נאסר רק באוגוסט 1944, ועד שהגיע לאושוויץ , כבר היה אמצע ספטמבר. באותו זמן הרוסים לא היו רחוקים ומנגנון השמדה לא עבד עוד במלוא המהירות. לארי , שהיה במצב גופני יחסית טוב , נשלח לעבוד עם קבוצה במפעל לייצור מטוסים ושוחרר על ידי האמריקאים בבוכנוואלד באפריל 1945. הוא חזר לברלין שם נפגש עם אחיו שחזרו לגרמניה במדים אמריקאיים ועבדו בשביל המודיעין של צבא ארה"ב.
מארי יאלוביץ , צעירה יהודיה בן 19 מברלין, נשלחה למחנה עבודות כפייה עד שנת 1942 . ברחה ממחנה עבודות הכפייה , השיגה תעודות מזוייפות והחלה לנדוד ברחבי גרמניה כאשר היא מחליפה דירות ומקומות כל הזמן . היו תקופות שגרה בדירה של נאצי שלא חשד בה כי היא יהודיה , אך הצליחה לברוח ממנו לדירות מסתור אחרות. כך בתנועה מתמדת ברחבי גרמניה ,כפועלת לכל עבודה, הצליחה לשרוד. אחרי המלחמה עלתה לישראל , אך כעבור כמה שנים חזרה לגרמניה שם הגיעה לתפקיד של פרופסור להיסטוריה.
הצעירה היהודיה מארי יאלוביץ , גרמניה , 1944
