מקור וקרדיט :  הבלוג של רועי אורן

אברהם שלונסקי היה מחזאי, משורר וסופר, אך מעולם לא דיבר בפומבי על חייו האישיים.

אברהם שלונסקי היה משורר, מחזאי וסופר אשר חתום על יצירות כגון: המחזה "עוץ לי גוץ לי", "המרד", "את חכי לי ואחזור". אך הוא לא הרבה לדבר על רגשותיו בפומבי, וכן על יחסיו האישיים עם לוסייה, אשר הייתה אשתו במשך 30 שנה והתאבדה כאשר נטש אותה לטובת אישה אחרת. פרטים אלו ואחרים, נחשפים בספרה של פרופ' חגית הלפרין, מרצה לספרות ומנהלת ארכיוני הספרים באוניברסיטת תל אביב, בשם "המאסטרו".

תקציר האירועים

אברהם שלונסקי פגש את לוסייה לייקין באוקראינה לפני עלייתו לישראל. הוא היה בן 15 והיא מבוגרת ממנו בשנתיים וחברה קרובה של אחותו פאניה. אמו של שלונסקי, ציפה, אהבה את לוסייה מאוד בשל אופייה המרדני ויופייה הרב.

כאשר עלה שלונסקי לישראל, הוא ניסה להשתלב בגדוד העבודה, אך לא מצא את מקומו שם. אהבתם של לוסייה ושלונסקי פרחה בתל אביב ב-1922 כאשר שלונסקי נחשב לאחד מעמודי התווך בשירה העברית, וכן הוא נתן את ההזדמנות הראשונה ליוצרים כמו לאה גולדברג, אברהם חלפי ואלכסנדר פן. לוסייה לא התחברה לשירה העברית והתקשתה לדבר בשפה זו. היא הפכה להיות שחקנית בתיאטרון "האהל" וכן דמות ססגונית ברחבי תל אביב. אך ההבדלים ביניהם היו תהומיים: בעוד לוסייה נחשבה כאישה מרדנית ופרועה ששתתה אלכוהול ואהבה בגדים ותכשיטים, חי שלונסקי חיים צנועים וסגפניים.

אברהם שלונסקי בצעירותו

בשנת 1929 פגש שלונסקי את מירה לוין, אשר הייתה נשואה לחברו המשורר יעקב הורוביץ. שני הזוגות בילו בתחילה יחדיו, אך עד מהרה התאהב שלונסקי במירה, אשר דמתה לו באופנים רבים.

הרומן האסור בין שלונסקי למירה

בשנת 1934 החלו להתפשט שמועות על רומן בין השניים. המקור לשמועות אלו הייתה המלחינה ורדינה שלונסקי (אחותו של אברהם). הרומן החשאי נשמר בסודיות, אבל הקשר התהדק כאשר מירה נכנסה להריון והחליטה להיפרד מבעלה. באותו זמן נסעה לוסייה עם תיאטרון "האהל" להופעות באירופה. מירה ילדה את בתה רות ברומניה, כאשר קרוביה אינם יודעים דבר. כאשר נודע הדבר לשלונסקי, הוא נסע בחשאי לרומניה באפריל 1937 כדי לראות את בתו שזה עתה נולדה.

ביומניו כתב שלונסקי על פגישותיו עם אנשי רוח ועל האווירה ששררה ביבשת אירופה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואף מילה על מירה והבת רות. באוקטובר 1937 חוזרת מירה לישראל ומתקבלת בזעם על-ידי משפחתה שלא הייתה בסוד העניין.

 מירה לוין בצעירותה

הדילמה של שלונסקי

לאחר שנודע ללוסייה מיהו אביה של רות, נקלע שלונסקי לדילמה. מחד-גיסא, הוא לא רצה לעזוב את לוסייה שהייתה אהבת נעוריו מגיל 15. מאידך-גיסא, מירה הייתה הרבה יותר דומה באופייה לשלונסקי והוא לא רצה לעזוב את בתו רות. התוצאה הייתה ניסיון לקרב בין שתי הנשים, ניסיון שלא עלה יפה. בתחילה חי שלונסקי עם שתי הנשים, אך כאשר לוסייה הפכה לאלכוהוליסטית החליט שלונסקי לבנות חיים עם מירה.

אברהם שלונסקי עם מירה

מותה הטראגי של לוסייה

ב-1947 החליט שלונסקי לשלוח את לוסייה למוסד גמילה בשווייץ; תוך כדי שהוא מממן את עלות הטיפול כתוצאה מעבודתו כמתרגם בספריית הפועלים. הטיפול לא צלח וכאשר לוסייה חזרה ארצה, היא שבה לשתות ושלונסקי עזב אותה. ב-1955 התאבדה לוסייה כאשר קפצה מחלון ביתה והיא בת 55. היא לא השאירה צוואה או הסברים למעשה הקיצוני בו נקטה. בהלוויה סירב שלונסקי להספידה והחליף אותו המשורר אברהם חלפי.

מקור  וקרדיט :  חייו הסודיים של המשורר אברהם שלונסקי

פרשת האהבה האחרונה של שלונסקי עם המשוררת דורה טייטלבויים

מאת : חגית הלפרין

שלונסקי מיעט לבטא את רגשותיו גם במכתבים והתקשה לגלות את צפונות נפשו אפילו לקרובים אליו ביותר. לא כך במכתביו לדורה טייטלבוים. במכתביו אליה מצטייר שלונסקי שונה: מתלהב, מתגעגע, אוהב מעומק לבו ובעיקר — אינו חושש לפרוש את רגשותיו העמוקים בגלוי.

דורה טייטלבוים (1992-1914) נולדה בברסט־ליטובסק (כיום בלארוס). ב-1932 היגרה משפחתה לארצות הברית והתגוררה ברובע הארלם. במשך שנים אחדות עבדה טייטלבוים בבית מלאכה לכובעים שתנאי העבודה בו היו קשים. במקביל לעבודתה החלה ללמוד בערבים והיתה למורה. קובץ שיריה הראשון, "אין מיטן וועלט" ("באמצע העולם"), התפרסם ב-1944.

המשוררת דורה טייטלבוים בצעירותה

טייטלבוים נישאה לד"ר הרשל מאיר, קרדיולוג אמיד שהיה בעליו של בית חולים. שניהם האמינו בסוציאליזם והיו מקורבים למפלגה הקומוניסטית. היתה זו תקופת המקארתיזם, שבה עמד הסנאטור ג'וזף מקארתי בראש מסע אנטי־קומוניסטי רחב היקף. כתוצאה מהרדיפות החליטו בני הזוג טייטלבוים ב-1950 לעבור לפאריס. טייטלבוים ביקרה פעמים אחדות בישראל. בביקוריה אלה זכתה לקבלת פנים חמה ואוהדת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משנת 1972 עברה לגור בישראל ומתה בתל אביב.

דורה טייטלבוים פירסמה ביידיש חמישה ספרי שירה וספר מסות וזכתה להערכת חבריה הסופרים. רבים משיריה תורגמו לעברית על ידי נתן יונתן, אמיר גלבע, אלכסנדר פן ואחרים. בין היצירות שתורגמו נמצאת גם "הבלדה על ליטל־רוק" (בתרגום נתן יונתן). יצירה זו פירסמה את שמה ברבים ותורגמה לשפות אחדות. המבקרים תיארו את שירתה כשירה לירית מעודנת ורבת דמיון, שירה עזה ובעלת עוצמה, יהודית ואוניברסלית כאחת.

מכתביו של שלונסקי לדורה טייטלבוים נכתבו ב-1972, כשנה לפני מותו (23.5.1973). היתה זו תקופה קשה ונפלאה כאחת בחיי שלונסקי. רעייתו האהובה מירה (לבית לוין) מתה באוגוסט 1970, מצבו הבריאותי הוחמר והוא אושפז פעמים אחדות בבית החולים. חבריו המשוררים בני דורו — אלתרמן, גולדברג ופן — מתו בזה אחר זה, ואילו המשוררים הצעירים, ובראשם נתן זך, ביקרו אותו קשות וביקשו להוביל מהלך חדש בשירה.

באותן שנים שלונסקי התרחק יותר ויותר מפעילות ציבורית במפ"ם ובמועדון "צוותא" והסתגר בד' אמותיו. מצד שני היתה זו תקופה פורייה ביותר מבחינה שירית. שלונסקי הרגיש כי לאחר שנים לא מעטות שבהן מיעט לכתוב שבה ופקדה אותו ההשראה והוא היה נתון בסערת רגשות ובסערת כתיבה. דווקא בשנים מאוחרות אלה, כשכבר היה חולה ובודד, כשהמשוררים הצעירים לא שיחרו עוד לפתחו כדי שיפרוש עליהם את חסותו, יכתיר אותם בכתר המשוררוּת ויסייע בידם לפרסם את שיריהם הראשונים, הוא כתב שירים מהיפים ומהמעניינים בשירתו. שירים אלה כונסו ב"ספר הסולמות", הספר האחרון שפירסם ואולי החם והרגיש בספריו. שלונסקי לא זכה לראותו שכן הספר יצא לאור ימים ספורים לאחר מותו.

נראה כי הסיבה העיקרית לסערת הרגשות שלו היתה קשריו ההולכים ומתהדקים עם המשוררת דורה טייטלבוים. לפי עדותו של מבקר הספרות א"ב יפה (1.10.2003), מאיר, בעלה של טייטלבוים, לא רק שלא התנגד לקשריו של אשתו עם שלונסקי אלא אף עודד אותם וביקש ממנו לתרגם את שיריה של רעייתו לעברית. שלונסקי מצדו התפעל משיריה של טייטלבוים ותירגם אותם בחפץ לב. באותה תקופה שבה תירגם את שיריה כתב לה שלונסקי מכתבים שמהם עולה עוצמת רגשותיו כלפיה. שלונסקי מתגלה במכתביו אל טייטלבוים כעלם צעיר נלהב ורגשן המצפה בקוצר רוח למכתביה של אהובתו וסופר את השעות והדקות עד להגעתם: "יש? אין? הגיע? לא הגיע? — כמו נערה מאוהבת שתולשת עלה אחר עלה מפרח, 'אוהב?' 'לא אוהב?'".

הקשר עם דורה טייטלבוים הוליד ככל הנראה אחדים משירי "ספר הסולמות". ממכתביו של שלונסקי עולה כי טייטלבוים שימשה כמוזה לדמותה של חוּ־אָ־לוּ, האשה האהובה המופיעה בשירי הספר. את השם "חוּ־אָ־לוּ" נטל שלונסקי מגיבורת הספר "זֶ'ן־שֶן, שורש החיים" (הכוונה לצמח הג'ינסנג) מאת הסופר הרוסי מיכאיל פרישווין, ששלונסקי תירגם לראשונה ב-1942. לפי "זֶ'ן־שֶן" מקור השם חוּ־אָ־לוּ בסינית־מנצ'ורית ומשמעותו "איילת הפרח". חוּ־אָ־לוּ היא איילה קסומה הנגלית לגיבור הספר הצייד־הנודד. זוהי איילה יפה, עדינה וחיננית שמסמלת את הנשיוּת.

קישור למאמר בעיתון "הארץ"