מדוע הסתגרה שחקנית הקולנוע גרטה גרבו בביתה בגיל 40 ונותרה רווקה עד יום מותה?
גרטה גרבו נולדה בשנת 1905 בסטוקהולם, כצעירה משלושת ילדיהם של קרל אלפרד גוסטפסון ואנה לואיזה יוהנסון, משפחה ענייה ממעמד הפועלים בשכונת עוני של סטוקהולם.
כאשר הייתה בת 14 מת אביה, אליו הייתה מאוד קשורה, והיא נותרה עם אמה, שיחסיה עמה היו מתוחים. היא נאלצה לעזוב את בית הספר ולעבוד לפרנסת המשפחה. תפקידה הראשון היה עוזרת במספרה, ולאחר מכן קופאית בחנות כולבו. במסגרת תפקידה התבקשה לדגמן בגדים ממלאי החנות למודעות מקומיות, ולאחר מכן הופיע בסרטון פרסומת קצר שפרסם הכולבו. הסרטים תפסו את עינו של הבמאי אריק פטשר.
פטשר הכיר בכשרונה של הנערה הנאה, וליהק אותה לתפקידה הראשון בראינוע, קומדיית סלפסטיק בשם "פטר הנווד" (1922).
בין 1922 ל-1924 למדה גרבו באקדמיה לתיאטרון בסטוקהולם. בעודה לומדת פגשה את הבמאי מוריץ סטילר, מהגר יהודי מרוסיה אשר היה הבמאי המוביל בשוודיה באותם הימים. הוא לימד אותה כיצד להופיע מול מצלמה, וליהק אותה לתפקיד ראשי בסרטו "סיפורה של גוסטה ברלינג", מול הכוכב הפופולרי ביותר בשוודיה לארס האנסון. סטילר הוא שהעניק לה את שם הבמה "גרטה גרבו".
גרבו הופיעה בשני סרטים נוספים בשוודיה, ואחד בגרמניה, יצירתו המפורסמת של גיאורג וילהלם פאבסט "רחוב העצב" (1925) (המפורסם כיום גם בשל הופעתה הקצרצרה של מרלן דיטריך כניצבת, העומדת בתור לאוכל), ולאחר מכן נסעה עם סטילר לארצות הברית על מנת לעבוד עם חברת MGM. סטילר הוזמן לעבוד עבור החברה, והוא התעקש כי ייחתם חוזה גם עם גרבו. כאשר הגיעו השניים להוליווד פרחה הקריירה של גרבו, בעוד שהקריירה של סטילר דישדשה עד לפיטוריו בשנת 1928. הוא שב לשוודיה ומת שם לאחר זמן קצר.
החיים בהוליווד
סרטיה הראשונים בהוליווד היו "השיטפון" (1926), "הבשר והשטן" (1926) ו"אהבה" (1927), כאשר בשני האחרונים הופיעה מול השחקן הפופולרי באותה התקופה ג'ון גילברט. על אף סלידתה ממערכת יחסי הציבור של האולפנים, ורצונה לשמור את חייה הפרטיים לעצמה, נקשר שמה לשמו של גילברט ברומן שנודע לשימצה לקהל הצופים של אותה תקופה. הרכילות מסרה כי לאחר שגילברט הציע לה נישואין שלוש פעמים, ולאחר שכבר נקבע מועד לחתונתם, שינתה את טעמה, והותירה את גילברט המאוכזב עומד ליד המזבח בכנסייה.
בצילום : Greta Garbo & John Gilbert on the set of "Love" -1927
בצילום למעלה : יחד עם השחקן ג'ון גילברט לו הבטיחה להינשא , אך לא הגיעה לחתונה שנקבעה
גם עם הצלם הבריטי ססיל ביטון היה לה קשר רומנטי , היא התארסה לו, אך ביטלה שוב את החתונה.
היא מעולם לא נישאה.
גרבו הייתה אחת השחקניות שעברו מן הראינוע לקולנוע בצורה חלקה. היא השתהתה במעבר זה זמן רב, והאולפנים הביעו דאגה מכך, והיה חשש כי תדמיתה כ"ספינקס השוודי" תישבר ברגע שתפתח את פיה. אך משעשתה כן, הסתבר כי נחנה בקול נמוך ומפתה, בעל מבטא שוודי בולט, שאך הוסיף לכוח משיכתה. סרטה המדבר הראשון "אנה כריסטי" על פי המחזה של יוג'ין או'ניל (1930) זכה למסע פרסום בכותרת "גרבו מדברת". הסרט היה להצלחה גדולה, על אף שגרבו לא הייתה מרוצה מהופעתה.
נראה כי כל הגברים שהופיעו מול גרבו נדונו לכך שהופעתם תחוויר מול הופעתה.
בשנות השלושים נהנתה גרבו ממעמד שאין שני לו בהוליווד. תדמיתה הייתה של אשת מסתורין בלתי ניתנת להשגה, הנמצאת מעל לשאר כוכבי הקולנוע. כאשר הצטלמה לסרט, די היה בכך שתרמוז "אחזור לשוודיה", על מנת שראשי האולפנים יספקו את כל דרישותיה. הצילומים נערכו במקומות סגורים למבקרים. פרט לצוות ההפקה המפורסם, לא יכל איש לצפות בה בעבודתה.
בשנת 1939 הופיעה בסירטו של הבמאי ארנסט לוביטש "נינוצ'קה". הייתה זו הופעתה הראשונה בקומדיה, ובפעם הראשונה נראתה גרטה גרבו על המסך, כשהיא צוחקת. בסצנה מפורסמת מנסה השחקן מלווין דאגלס להצחיק את גרבו, המשחקת קומיסרית רוסיה מאובנת וקשוחה, עד שהוא נופל בטעות מן הכיסא, ואז היא פורצת בצחוק. הסרט זכה להצלחה רבה.
גרבו הייתה מועמדת לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידיה בסרטים "אנה כריסטי" (1930), "רומאנס" (1930), "קאמיל" (1937) ו"נינוצ'קה" (1939), אך מעולם לא זכתה בו בשנות הקריירה הקולנועית שלה.
פרישתה מהמסך
"נינוצ'קה" היה הצלחה כבירה, והביא לשבירת תדמיתה הקפואה של גרבו. ניסיון נוסף ליצור קומדיה קלילה היה "אישה דו פרצופית" בשנת 1941, סרט בו גרבו רקדה, ואשר ניסה להפוך אותה ל"אישה רגילה". הסרט, בבימויו של ג'ורג' קיוקור נכשל. הייתה זו הופעתה הקולנועית האחרונה של גרבו.
בצילום: Ninotchka (1939) – Greta Garbo
כבר משנת 1935 הפכה גרבו לבררנית יותר בתפקידיה, ולעיתים חלפו שנתיים בטרם תסכים להופיע בסרט. היא לא הודיעה על פרישה מעולם הסרטים, אך לאחר הסרט "אישה דו פרצופית" הפסיקה לקבל תפקידים, ולטענתה מלחמת העולם השנייה שינתה את העולם לנצח. כישלון "אישה דו פרצופית" ואירועי השעה, הביאו להסתגרותה בביתה.
בשנת 1949 הצטלמה למבחן בד שנחשב לכרטיס כניסה בחזרה לעולם הקולנוע, אך לא מימשה את הרעיון, ומעולם לא הופיעה עוד בפני מצלמה. היא עברה לניו יורק וסירבה להופיע בציבור. עד ליום מותה נחשבה למתבודדת, וצלמי הפאפארצי נאבקו על תמונותיה הנדירות.
שנות הפרישה והבדידות
בשנת 1951 קיבלה גרבו אזרחות אמריקנית, ובשנת 1954 קיבלה פרס אוסקר לשם כבוד על מפעל חייה. היא התגוררה בניו יורק, וחייה היו מבודדים למדי.
היא לא הסכימה להיפגש עם אנשים והסתגרה בביתה . ממכתביה שנמצאו לאחרונה עולה כי הייתה עצובה מאד וגם מעבר לכך .
היא בילתה את זמנה בגידול פרחים וירקות בגינתה, ונהגה לטייל ברחובות ניו יורק כשהיא מרכיבה משקפי שמש גדולים שיסתירו את פניה המפורסמות. את כל ימיה בילתה בבדידות מוחלטת. היא השקיעה בתבונה את הכסף שהרוויחה בימי הקריירה הקולנועית שלה, והייתה לאישה עשירה.
בגיל 84 מתה בניו יורק. את כל רכושה הורישה לאחייניתה, ולא הותירה דבר לאישה בשם קלייר, שחיה עמה וטיפלה בה במשך שנים רבות. אפרה טמון בבית הקברות סקוגשירקוגורדן שבסטוקהולם.
ami
מעולה ואפילו מעודן. דמותה המיסתורית די דוחה, לדעתי.