חייה ומותה הטראגי של המשוררת מרינה צבטייבה

"לא בשביל מיליונים, לא בשביל היחיד, לא בשבילי", הצהירה המשוררת הרוסיה מרינה צבטייבה, "אני כותבת בשביל היצירה עצמה". הגישה הזו היא כנראה שהעניקה לה כוחות להמשיך ולכתוב גם כשהכל עמד נגדה, וגם כשגלתה לצרפת ומצאה עצמה בלי קוראים, או כפי שהיא עצמה מנסחת את מצבה באותם ימים במסה שלה "המשורר על המבקר": "שם (ברוסיה) לא היו מפרסמים אותי, אבל היו קוראים אותי; כאן מפרסמים אותי – ולא קוראים".

מרינה איבנובנה צבטייבה (ברוסית: Мари́на Ива́новна Цвета́ева;‏ 8 באוקטובר 1892 – 31 באוגוסט 1941) הייתה משוררת וסופרת רוסית. מן החשובות שבמשוררות תור הכסף בשירה הרוסית, ומן הכותבות המקוריות בספרות הרוסית.

ביוגרפיה

צבטייבה היתה בת למשפחה אריסטוקרטית. אמה, מאריה מיין, היתה פסנתרנית ואביה, איוואן צווטאייב, היה חוקר ספרות ואמנות ידוע שייסד את המוזיאון לאמנות על שם פושקין במוסקבה. אמה דחפה אותה לכיוון הנגינה בפסנתר, אבל כמו המשורר בוריס פסטרנק, גם היא זנחה את המוסיקה לטובת השירה.

התייתמה מאמה בגיל 13.

ספר שיריה הראשון "אלבום ערב" (1910) משך את תשומת לבו של המשורר והמבקר הספרותי מקסימיליאן וולושין. וולושין הזמין את צבטייבה לביתו בקוקטבל שבקרים, בו נהג לארח אנשי תרבות ואמנים.

בקוקטבל שבקרים צבטייבה הכירה את סרגיי אפרון, לו נישאה ב-1912. צבטייבה נשארה עם אפרון במשך כל חייה, על אף מערכות היחסים הרבות שניהלה (שהמרכזית בהן הייתה מערכת יחסים לסבית מורכבת ומלאת תשוקה עם המשוררת סופיה פארנוק).

  בצילום : מרינה צבטייבה ובעלה סרגיי אפרון , 1912

ב-1914 בעלה התנדב לצבא הרוסי, לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 הצטרף אל הכוחות הלבנים, הצבא "הלבן" . מרינה צבטייבה חייתה לבדה במוסקבה, סבלה ממחסור חמור ומחרפת רעב.

תמיכת החברים לא הועילה ומרינה צבטייבה, שהתקשתה לכלכל את בנותיה אריאדנה ואירינה, נאלצה למסור אותן לבית היתומים. אלא שהתברר שהתנאים שם לא היו טובים יותר. את בתה הבכורה, אריאדנה, צווטאיבה לקחה בחזרה אליה, אבל הקטנה, אירינה, מתה בבית היתומים מתת תזונה והיא בת שלוש. מרינה צבטייבה התייסרה על כך מאוד, ומשפחתו של בעלה אף טענה נגדה כי הפקירה את בתה.

ב-1922, לאחר שנודע לה שבעלה בחיים, יצאה אליו לברלין. לאחר מכן הזוג חי בפראג, וב-1925, לאחר הולדת בנם, הם עברו לפריז.

"כשהיא גלתה מרוסיה התחילו הבעיות", "הקהל שלה השתנה. הרוסים שהתגוררו בפאריס היו קהל שמרני. הם זכרו את הנורמות של השירה שטבעו גדולי השירה לפני צווטאיבה. היה קשה להם לקבל את המהפכנות שלה. לא ידעו איך לאכול אותה".

בשנות ה-30, בעלה של צבטייבה שינה את דעותיו הפוליטיות, החל לתמוך בברית המועצות ואף סייע לפעילות הריגול של ה-נ.ק.ו.ד.. ב-1937 הוא הואשם בכך שלקח חלק בהתנקשות בסוכן סובייטי לשעבר, נאלץ לעזוב את צרפת ושב לברית המועצות. עקב כך, צבטייבה הוחרמה על ידי קהילת המהגרים הרוסים בפריז.

ב-1939 היא שבה לברית המועצות בעקבות בעלה. אולם אלה היו שנות הטיהורים הגדולים של סטלין ומשפחתה של צבטייבה לא נמלטה מהם – בעלה נעצר ונורה, בתה נעצרה והייתה בכלא במשך 8 שנים.

עם כניסתה של ברית המועצות למלחמת העולם השנייה, ב-1941, צבטייבה ובנה פונו ליילבוגה שבטטרסטן. כל נסיונותיה להשיג עבודה נכשלו, ומתוך יאוש היא איבדה את עצמה לדעת בתלייה. נקברה ביילבוגה, אולם מקום קבורתה המדויק איננו ידוע.

  בצילום : מרינה וחברים , 1939 

על יצירתה של מרינה צבטייבה

שירתה של צבטייבה מאופיינת במתח רומנטי, אינטנסיביות לשונית (מה שעושה אותה לקשה מאוד לתרגום), אקספרסיביות גבוהה.

המוטבים הרווחים בשירתה הם הבדידות, הטרגיות שבאהבה, הקונפליקט בין השגרה לבין חיי הנפש, מקומו של המשורר כנביא המנודה מן החברה.

צבטייבה כתבה שירים קצרים ומחזורי שירים רבים, שרק חלק מהם פורסמו באוספים שיצאו בחייה. כמו כן כתבה מספר פואמות – חלקן מבוססות על מוטיבים הלקוחים מן הפולקלור הרוסי ("מלך-בתולה", 1922; "הנער", 1924) והאירופאי ("לוכד החולדות", 1925), עלילותיהן של האחרות לקוחות מחייה שלה ("פואמת ההר" ו"פואמת הסוף", 1924).

בנוסף לכך, כתבה מספר מסות ומאמרים על שירה ומשוררים בני זמנה, ועל יצירתו של פושקין שהיה נערץ עליה (היא אף הקדישה לו מחזור שירים).

 מקורות

מרינה צבטייבה , בויקיפדיה בעברית

מרינה צבטייבה, אמי והמוסיקה , הוצאת תשע נשמות,  2018 ( תרגום של דינה מרקון).

 אלי אליהו. "הצצה לחייה של המשוררת מרינה צוואטיבה" , עיתון "הארץ" , 2011

 עופרה עופר אורן , "מרינה צבטייבה: רעב, עוני ושרשרת אסונות שהסתיימה בהתאבדות", אתר XNET  , 2014