סיפור חייהם של נטע רוטמן ז"ל  ובן זוגה אלון מאורי

 מאת : נצחיה יעקב

בחודש פברואר 2018 נטע רוטמן יצאה ממקום עבודתה בכפר סבא, כשמנוף נפל על רכבה והרג אותה.

נטע רוטמן נולדה עם עיוות במפרקים, שאובחן בגיל 5. היא נזקקה לניתוחים ולטיפולים רבים, והתניידה באמצעות קלנועית. "כבר מגיל קטן, היא מעולם לא ביקשה רחמים או הנחות או יחס מיוחד. להפך, היא לא ויתרה לעצמה.

"היתה לה אחות יחידה בשם חגית, שנפטרה בגיל 10, כשנטע היתה בת 14. זו היתה תקופה קשה בבית. יום אחד נטע חזרה הביתה מבית הספר וראתה את אבא שלה מוכה יגון. היא תפסה לו את היד ואמרה, 'אבא, חגית לא תחזור, אנחנו חייבים להמשיך הלאה'. כזאת היא היתה. גם כשיכלה לקבל הנחות, לא ויתרה. היא התנדבה לצבא, סיימה תואר ראשון באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, ואת השני כבר עשתה בניו יורק. ותמיד בהצטיינות".

אלון נפגע ב־1993 בעת צניחה חופשית בחוף הבונים. הוא היה בן 23, צנח במצנח חדש, שבדיעבד התברר כי היתה בו טעות תכנונית. "בארץ רק לי היה את המצנח הזה, ואחרי התאונה שלי ושל עוד כמה צונחים בחו"ל, עלו על הטעות והפסיקו לייצר אותו", הוא מספר.

במשך חצי שנה היה מאושפז בבית חולים, והבין כבר בהתחלה שייאלץ להתנייד בשארית חייו בעזרת כיסא גלגלים. אחר כך החל לעבוד במכירת מוצרים בענף הבנייה ("זה לא היה טריוויאלי שאדם בכיסא גלגלים יעבוד בענף הבנייה"). בעשר השנים האחרונות הוא גם פעיל בהתנדבות בעמותת "אתגרים", מרכז שם את כל נושא סקי המים.

הם הכירו לפני 18 שנה, בחופשת סקי שארגנה העמותה באתר לה פלאן שבאלפים הצרפתיים. היא היתה רווקה, והוא גרוש. "זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. זה היה שבוע שלם, שבו בילינו יחד כל היום עם הקבוצה, ובערבים ישבנו כולנו והכרנו אחד את השני.

"התקרבנו לאט־לאט, וגם כשזה הגיע, זה לא היה ביום אחד. זה נבנה. להסביר מה כבש אותי בנטע מרגיש לי מוזר. כל מי שפגש אותה במהלך חייה הבין. זה בן אדם שאי אפשר להתעלם ממנו. הכל נעשה בחיוך, במחשבה על האחר. היא מעולם לא ראתה את המגבלה באדם שמולה. הטוב שלה היה חסר גבולות".

נטע נכנסה לחיי בניו של אלון כשהם היו בני 4. "מאוד חששתי מהמפגש הראשוני וממה שיהיה", הוא אומר. "ילדים בגיל 4 הם בדרך כלל סגורים וחוששים. אבל זה הלך הרבה יותר קל משציפיתי. נטע באה בגישה שפרצה את כל החסמים – היא היתה טובה אליהם ואהבה אותם, והם החזירו לה אהבה. היא סייעה לי בהרבה החלטות קשות שעמדו בפניי. שותפה מלאה.

"הילדים היו באים אלינו פעמיים בשבוע, ובכל סוף שבוע שני. את טיול הבר־מצווה שלהם, לפני תשע שנים, עשינו יחד במסע קרוואנים בחוף המזרחי של ארה"ב".

אלון מכור לפעילות אקסטרים. "כמה שיותר – יותר טוב", הוא שולף את הסלולרי ומראה לי צילומים מהחופשות המשותפות שלהם בחו"ל. בתמונה אחת הוא גולש על מים, באחרת הוא נוהג במכונית מרוץ, והנה הם עושים סקי בצרפת.

"נטע זרמה איתי וסייעה לי תמיד. היא דחפה אותי לנסוע לטיולי יאכטות בארץ ובאירופה, וכשאמרתי לה שאני רוצה לצאת למרוץ מכוניות במקסיקו, היא ארגנה וניהלה את כל הקבוצה. נהג לא יכול לנהוג במרוץ או לתכנן מרוץ בלי לוגיסטיקה חזקה, והיא היתה שם בשבילי. סקי מים היא לא אהבה, אבל מעולם לא אמרה לי 'אל תלך'.

"היינו שותפים טובים, היה לנו חיבור מצוין. היא אהבה את החיים. כל מה שהיה, היא חטפה. את הסרטים ואת ההצגות ואת המסעדות. הלכה עם הכל עד הסוף, ובלהט. כשארגנו טיולים עשינו את זה יחד, כל אחד בחלק שהוא חזק בו. אני הייתי מביא את החלומות, והיא היתה זו שמגשימה… לא, שנינו הגשמנו אחד לשני. היא זרמה איתי, ואני איתה. למעט מופעי מחול. זה היה הגבול שלי".

למה?

"את זה לא יכולתי לסבול", הוא מחייך. "ניסיתי פעם־פעמיים, עד שאמרתי לה שזה לא עושה לי את זה. בשביל זה יש את ההורים ואת החברות. למה בן זוג צריך לסבול?"

והיה לנטע חלום אחד, שלא הספיקה להגשים: להיות מבקרת מסעדות. "לפחות אכלנו בהרבה מסעדות טובות בארץ ובחו"ל. הספקנו די הרבה, אבל עדיין לא מספיק. היינו צוחקים הרבה יחד. לזה אני כבר מתגעגע".

שבוע לפני מותה הם חגגו את יום הולדתה ה־53. "זה היה יום הולדת מקסים. נסענו לטיול קטן בצפון. רצינו להיות קצת בטבע, קצת בעכו, לאכול אוכל טוב, וחזרנו הביתה".

•   •   •

18 שנה הם חיו יחד, לא נישאו. "למה, למה חשוב הטקס הזה?" הוא אומר. "שמלה לבנה זה לא מה שעשה לה את זה. היו דברים יותר חשובים, שחשבנו שצריך לעשות. יש בן אדם שצריך חופה, יש אחד שזקוק לכתובה, אחד רוצה חוזה בבית המשפט, ואחד מסתפק במבט של בן זוגו. ההבנה שהיתה בינינו למה אנחנו יחד גברה על כל רצון לטקסיות.

"נטע היתה שותפה מלאה בגידול הבנים שלי, למרות שהם לא היו ילדיה הביולוגיים. הקשר ביניהם היה מיוחד. היא הכירה אותם כשהיו בני 4, ומאז היתה תמיד נוכחת. תמיד במקום הבטוח. גם בקשר עם המשפחה שלי היא עשתה רק טוב, ובזכותה הדברים רק השתפרו. היא זו שליכדה ואיחדה את המשפחה ברוח שלה, בראייה איך לעשות את הדברים נכון".

אנחנו חוזרים ומדברים על ה"רגליים", על הקרקע היציבה שלו, ואם הוא לא חושש שהכל יתרסק עכשיו. "נטע איננה, והחיים ממשיכים הלאה", הוא ממהר להסביר. "צריך להסתכל קדימה עד כמה שאפשר. זה היה גם קו המחשבה של נטע.

"אם זה היה קורה לי, הייתי רוצה שהיא תמשיך בחיים. לא הייתי רוצה שתסבול או שתשקע באבל. אני מאמין שכל אחד צריך למצוא את הדרך למה שיעשה לו טוב בחיים. חייבים לקום בבוקר, להציב יעדים, ולא משנה מה – לשתות כל יום בירה ב־11 בבוקר בבית הקפה. גם זה יעד. העיקר לנוע כל הזמן".

יכול להיות שהנכות שנכפתה עליך בתחילת החיים שינתה אותך באופן כזה שאתה מרגיש חסין מהתפרקות?

"יכול להיות. כשלקחו לי את היכולת לקום וללכת, ראיתי את סוף העולם, ולא נפלתי. גם עכשיו, המוות של נטע הוא סוף עולם עבורי, ואני יודע שהדרך לא קלה בכלל, כי יש עליות ומורדות, בורות ומְבוכים, בדיוק כמו אז, כששכבתי פצוע לאחר אובדן שתי רגליי. אבל מוצאים את הדרך וממשיכים. החיים חזקים מהכל".

אלון עוצר לרגע את שטף הדיבור ושוקע בהרהורים. "נטע ואני לא עשינו תכנונים ולא טווינו חלומות. פשוט חיינו. אין לי ספק שאילו היתה יכולה, היא היתה אוחזת לי ביד ואומרת, 'אלון, חייבים להמשיך הלאה'. בדיוק כמו שנטע, הילדה הקטנה בת ה־14, אחזה בידו של אביה ואמרה, אחרי מות אחותה הקטנה: 'חייבים להמשיך הלאה'".

 מקור