הילד , ניצול השואה מרומניה , שהפך להיות הטייס הראשי של אל על

מיכאל (מימי) בן-יוסף היה שנים רבות הקברניט הראשי של אל על, 

"בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם הצטרפות רומניה ל- Axis הגרמני (ברית מדינות הציר), לצערי, בהיותי ילד בן 11 נחשפנו אמי ואנוכי למראה הקשה של הורדת הגופות מרכבת המוות של העיר שבה גדלתי Jasi  . אח אמי היה בין הקורבנות. עגלות הסוסים עם המתים נשארו כתמונה חיה לעולמים.

זה לא כובע נוסף, זו טראומה שמדי פעם חוזרת, ואין על זה אפשרות מחיקה. אך אני מבקש להתמקד ולכתוב על היותי בר מזל, ולא על טראומות ילדות.

על זה הוענקה לי תעודה "פרח ניצול" מצבא הגנה לישראל על תרומתי להמשך קיום העם היהודי. לא ביקשתי, קיבלתי.

חזרה לכובע התעופה, כובע שחרש לפני דרך חיים עד למרומי גילי. גדל הילד המכור לתעופה עד גיל 17 בקריאה בלבד על טיסות ומטוסים, כאשר ההזדמנות הראשונה הגיעה בצורת קורס טייס ראשוני מטעם השלטונות הקומוניסטיים של אותם הימים. התנדבתי כמובן, טסתי כמאה שעות טיסה, וקיבלתי רישיון טייס אזרחי (עדיין באמתחתי). חזרתי לסיים את לימודי הבגרות ובהמשך בטכניון, והמזל שיחק לי מחדש: לא התקבלתי לחיל אוויר הרומני, בהיותי בן של מעמד פסול, בן של בורגני – לא של פועלים.

בגיל תשע-עשרה עליתי ארצה עם אמי, כשאבי נשאר עד סוף ימיו באותו כפר בו נולדתי וגדלתי עד גיל שבע. אגב, אבי לגם כל חייו בקבוק יין לבן ליום (אין באזור יין אדום), חוץ מהימים בהם לגם יותר, והגיע בשיבה טובה לגיל תשעים.

עדיין עם כובע התעופה, והחלום שלא נגמר, מבלי לדעת מילה עברית, הגעתי יחד עם אמי למעברת נחלת יהודה, לאוהל מכובד ושתי מיטות סוכנות. כאן המזל לא כל כך עבד. באותה שנה היו הרבה גשמים, ומתחת למיטות הסוכנות, נוצר נחל צנוע אך עקשן. באותם החודשים הראשונים עבדתי בבניין תחת שרביטו של נתן, בן דוד יקר. כמו מרבית העולים החדשים, עבדתי מהבוקר ועד לילה והשתכרתי שתי לירות ליום, וזה הספיק לחיות.

היו לי ציפיות שבעבודת הבניין אלמד עברית. די מהר הבנתי שהשפה העברית זרה לעובדי בניין של אותם הימים: הם היו פוליגלוטים, דיברו שלל שפות פרט לעברית. רומנית, פולנית, טוניסאית, עיראקית עסיסית, ומדי פעם היו מקללים בצרפתית מרוקאית.

על פיגומי הבניין, ראשי הסתובב אחרי כל מטוס בשמיים, ועברית יוק. בגובה של שלוש קומות, גמלה בליבי החלטה גורלית: גיוס לצה"ל למרות שלא הייתי חייב. רק בצבא אלמד עברית, אמרתי לעצמי. עד עכשיו רב הדומה על השונ, בסיפורי לעומת כל עולה חדש, אך החיים של אותה תקופה הציבו דרישות ברורות של צניעות והתאקלמות מהירה.

כשהגיעה השעה, התייצבתי ברחוב בוסטרוס (אילת, היום) שביפו, והצהרתי על היותי טייס בעל רישיון תקף. הרב-סמל הממונה על הגיוס היה המום.

באותם הימים, טייס היה מוצר יקר, מוצר של חו"ל ובטח לא מרומניה. חיל האוויר היה מורכב בחלקו מיוצאי חו"ל עם בסיס אנגלו– סאקסי, במיוחד המדריכים.
בהתרגשות, קיבלתי זימון מידי לבדיקה רפואית במחנה תל נוף, כולל כרטיסי נסיעה באגד לשני הכיוונים.

אם יש אודיסיאה לטייס, הרי בתל נוף החלה, על מרכיביה וסיבוביה האין סופיים, על חוסר השפה המשותפת, על אי הבנות, על מבחנים מוזרים באותיות לא מוכרות, ועוד כהנה וכהנה. ואני צעיר בן עשרים, כחוש, מצומק וקצת רעב, חולם ולא מצליח להבין איך מתקדמים לקראת המטרה.

עברתי את המבחן הרפואי, וצורפתי לקורס טייס מספר 10 בתחילת ינואר 1952 – שלושה חודשים עולה חדש. במשך שנה וחצי עברתי הדרכה ומבחנים עם 22 מדריכים, ובאפריל 1953, שנה ותשעה חודשים לאחר העלייה, עולה ותיק, הוסמכתי כטייס בחיל אוויר הישראלי. היינו קורס קטן, רק שבעה חניכים, מסך הכול 76 שהתחילו.

מקור 1

מקור 2