ami
אריה טפר-עמית היה בין המומלצים לקבלת אות גיבור ישראל במלחמת העצמאות, אך מכיוון שמספר מקבלי האות הוגבל ע"י בן-גוריון ל-12, הוא לא קיבל אותו בסופו של דבר.
סא"ל אריה עמית (טפר) (11 ביולי 1926 – 3 במרץ 1996) היה לוחם פלמ"ח וצה"ל שנטל תפקיד מכריע בשני קרבות גדולים בתחילת מלחמת העצמאות.
ביוגרפיה
אריה עמית נולד כאריה טפר בקיבוץ יגור. בגיל 15 נשלח ללמוד חקלאות במקווה ישראל. אך תוך כדי הלימודים של שנת הלימודים היחידה שלו שם, התנדב לפלמ"ח ועבר אימון טירונות בחופשת הפסח בפרדסי בית עובד. בגיל 16 כבר עבר קורס מתקדם ביער בן שמן. ב-1944 התגייס לפלמ"ח, עבר קורס מכי"ם (בפיקוד יוסף טבנקין), קורס מפקדי-כיתות סיירים ומודיעין (בפיקוד משה בר-תקווה), וקורס מ"כים חבלנים. פיקד כמפקד כיתה במחלקתו של ישעיהו גביש. בהתקלות ליד הכפר נחלין תפס פיקוד, לאחר שמפקד המחלקה לא תפקד, וחילץ את המחלקה מהאזור. בשל מעשה זה נשפט במשפט צבאי על ידי המג"ד אורי ברנר, ונפסק עליו לעבוד חצי שנה במפעל שימורים בקיבוץ גבעת ברנר.
ב-1946 עבר קורס ממי"ם בכפר החורש. לאחר הקורס מונה למ"מ בגדוד השני של הפלמ"ח. הצטיין בסיירות והשתתף בפיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים, כמפקד אחת מחוליות החבלה, ולמעשה היה אחד מהאחראיים העיקריים לכך שהמבצע הצליח. בתחילת מלחמת העצמאות מונה למפקד מחלקה (מ"מ) בגדוד השישי של הפלמ"ח שהיה אז בפיקודו של צבי זמיר ונשלח עם חייליו לקיבוץ רבדים בגוש עציון. בתקופה זו השתתף בשני קרבות גדולים בגוש עציון ובסביבה וקבע את תוצאות הקרב.
על אריה טפר וליל הגשרים
אלמנתו של טפר, אהובה, סיפרה שפעם בעלה התוודה באוזני חבר, והודה בפניו כי הוא מרגיש שמשהו אצלו לא בסדר: הוא לא יודע פחד. "הוא חשב שהוא צריך להסתיר את זה", היא חייכה.
גם תא"ל במיל' מרדכי ציפורי, שהיה חברו הטוב של טפר וסגן שר הביטחון בממשלת בגין, מספר דברים דומים. "הוא היה אמיץ באופן חולני", אומר ציפורי. "פעם מצביא אנגלי אמר שאם מישהו התגאה שהוא לא מפחד בזמן מלחמה, לא כדאי להאמין לו. כל אדם מפחד, אבל מי שמתגבר ומבצע את המשימה הוא האמיץ. אריה היה מעבר לזה".
את הסימנים לאומץ לבו יוצא הדופן של טפר אפשר היה למצוא כבר ב-1946, בליל הגשרים, אז יצאו 35 חיילי פלמ"ח במטרה לפוצץ את גשר אלנבי העובר מעל נהר הירדן, חמישה קילומטרים מזרחית ליריחו. חיים בר-לב היה המפקד הישיר של הפעולה, עוזי נרקיס היה אמור להשתלט על הגשר עם אנשיו, וטפר היה ממפקדי חוליות החבלה.
במהלך המבצע התגלו הלוחמים, ואש חזקה נפתחה עליהם. מי שנשא את חומרי הנפץ קפץ למימי הנהר. לפי עדותו של טפר, רק הוא וטוראי גרשון דובנבוים, שכולם הכירו כ'דבמבם', המשיכו לתפקד בתוך הכאוס. "התבוננתי בגשר", העיד טפר באוזני מילשטיין. "סביבנו שרקו כדורים, וחשבנו, כל אחד לעצמו, על 'נמושות הפלמ"ח', שמשחקים את גיבורי חבורת הגורילות, שואפים להיות זכרים-אלפא, להשיג חדירות אצל הנקבות, ומתמוטטים תחת אש בלתי מכוונת. חשתי אז שהכוחנות של דור הבנים אינה סותרת פחדנות, ואולי אפילו נובעת ממנה. דבמבם היה ג'ינג'י אמיץ מרחובות, עם רוח ספורטיבית. אני הייתי הרפתקן פתולוגי".
בדקות הבאות השניים העמיסו 350 קילוגרם של חומר נפץ על הגשר, חיברו פתיל השהיה באורך שישים סנטימטרים כדי שיהיה להם זמן לברוח, ורצו לשיחי הפטל הסמוכים. אחרי דקה נשמע הפיצוץ העז, וגשר אלנבי התמוטט. "מדינת ישראל הייתה קמה גם בלי פיצוץ הגשר", אמר אחר כך טפר, "אך ספק אם הפלמ"ח היה מגיע לאותה עמדה במערכת הביטחון של היישוב בפרוץ מלחמת העצמאות, אם היינו מוותרים על ביצוע המשימה וחוזרים כלעומת שבאנו. אבל לא חשבתי אז על העם היהודי, על הציונות או על הפלמ"ח. פעלתי מתוך יצר הרפתקנות. משימה יש לבצע, ואין מכשול שאינני יכול להתגבר עליו. זאת נורמת האבירים, נורמת האחריות. לו היססתי חצי דקה, לא היינו מפוצצים את הגשר".
טפר כעס כשגילה כי שוב ייפו את האמת, לאחר שהלוחמים שבו בשלום לבסיסם: "בדו"ח שלו על הפעולה כתב בר-לב: "בסיכום יש לציין שהכל דפק לפי התוכנית. רוח האנשים טובה". לפחות רוחו הייתה טובה, שכן אף שבפעולת הפיצוץ שום דבר לא "דפק" לפי התוכנית, הוא יצא מליל הגשרים כמנצח הגדול, שדרכו נסללה לכס הרמטכ"ל ולצמרת המדינה. מחיר המסלול הזה היה בניינו של צבא פגום, שאינו יכול לבצע כהלכה את המשימות שהדרג המדיני מטיל עליו, והסתאב בהכרח, בעיקר בשל היעדר ביקורתיות, בשל דיווחים שקריים, בשל אי איתור פגמים ובשל אי הפקת לקחים.
אהובה, רעייתו , זוכרת היטב את הימים שבהם הביקורת של בעלה יצאה החוצה והגיעה גם לאוזניי הגוורדיה הבכירה. "ביום שישי אחד, תמר בר-לב, שגרה ברחוב מקביל אלינו, עלתה אל אריה בסערה. היא כעסה נורא על מה שהוא אמר לגבי התפקוד של חיים בליל הגשרים, איך עשה דבר כזה, אבל אריה לא היה בלופר. עם כל הביקורת שהייתה לו, איש לא תבע אותו".
בליל 27 במרץ 1948, לאחר שאחיו נפל בקרב וטפר הנצור ביקש להגיע הביתה ולאחר קבלת אישור מיצחק רבין, הצליח טפר ושני לוחמים נוספים להגיע ברגל מסאריס לחולדה ברגל. לאחר מכן בוצעו ניסיונות נוספים עד שנקבע תוואי דרך בורמה שהיה שונה מהתוואי של טפר, אבל הוא היה הראשון שהראה שיש אפשרות לדרך עוקפת ללטרון.
על חלקו של אריה טפר בפריצת דרך בורמה:
בימים אלה מלאו 70 שנה לפריצת דרך בורמה. ב-1948 השתלטו הכוחות הערבים על כבישי הגישה לירושלים ולמעשה הטילו מצור על היישוב היהודי. שיירות שניסו להגיע ספגו מכות רציניות. היה חשש שהלגיון הירדני ישתלט על העיר. באמצע חודש מאי הודיע טפר, ששירת בסביבות ירושלים, שהוא חייב להגיע לקיבוץ יגור להיות עם אמו בעקבות נפילת אחיו מאיר, שנהרג בקרב בנבי סמואל. יצחק רבין, שהיה מפקד חטיבת הראל, סירב בהתחלה לבקשה. זה היה מבצע מסוכן מדי. הוא ביקש מטפר שימתין לשיירת המשאיות שנמצאת בבירה ואמורה לרדת בקרוב למרכז.
אבל השיירה התעכבה, והיה חשש שהיא תחטוף מכה ניצחת מהמארבים שבדרך. בפעם השלישית שטפר ביקש להגיע ליגור כבר אישר לו רבין לצאת לדרך, וביקש שאם יגיע לקיבוץ חולדה, שלא ישכח לעבור במטה הפלמ"ח ולספר להם על הנתיב שמצא.
אל מסעו של טפר הצטרפו שניים: יאיר מונדלק, מפקד כיתת סיירים בפלמ"ח, ושלמה בן-שלום. "אחרי השבת השחורה הפלמ"ח עבר להתאמן בלילות, והרגשנו בלילה מאוד נוח", מספר פרופ' מונדלק, שהפך ברבות הימים לחוקר בתחום הכלכלה החקלאית. "חשבתי שהסיכוי להצליח הוא טוב, רק צריך לחפש עוד משוגע כמוני, וככה זה התגלגל. הבעיה לא הייתה המרחק שהיינו צריכים לעבור, אלא הזהירות שהיינו צריכים לנקוט". הרעיון היה לרדת דרומה, לנקודת התפר בין הכוחות הערביים, ואז לחתוך מערבה עד לחולדה שבשפלה. על טפר אומרים גם היום שהוא אחד הסיירים הטובים שהיו בצה"ל, בלי קשר לרמת החיילות שהפגין.
"זו הייתה תקופת הקציר, והבדואים היו באים ומתנחלים מסביב לכפרים הערביים, רועים את הצאן בשדות", סיפר מונדלק. "אז הכלבים נבחו ונאלצנו לעשות עיקוף יותר גדול. ירו עלינו פעם אחת כשחצינו את הכביש, התחבאנו במערה עד שנעשה שקט, והמשכנו". עם שחר הגיעו שלושת החלוצים לחולדה. טפר, לפני שהמשיך ליגור, עבר במטה הפלמ"ח ביפו ומסר את המידע על הנתיב. כמה ימים לאחר מכן יצאו בג'יפים 11 חברי פלמ"ח, ובהם שלמה שמיר, עמוס חורב וגבריאל רפפורט, ועלו על הדרך שבה תוכל לעבור גם האספקה הרכובה לעיר הנצורה.
על התהילה שבפריצת הדרך לא התמודדו רק טפר וחבריו. "היו אנשים שגילו יוזמה וביקשו לעשות את המסלול, אבל כל זה נעשה אחרינו", מונדלק מסביר. "רבין הכיר את אריה ואותי, ואין מצב שהיה נותן לנו ללכת ולא היה אומר שכבר עשו את זה לפנינו. הבעיה היא שאריה לא היה אחד מהחבר'ה, ובטח לא מהשמות הזוהרים של הפלמ"ח. דאגו להעלים אותו".
קרב גוש עציון
ב-14 בינואר 1948 תקפו מאות ערבים ואלפי כפריים בפיקודו של עבד אל קאדר אל חוסייני את גוש עציון (קרב ג' בשבט). עוזי נרקיס שהיה מפקד הגוש היה פסימי לגבי התוצאות ושלח מברקים לדוד שאלתיאל בבקשה לעזרת הצבא הבריטי.
הערבים כוונו את עיקר ההתקפה לעבר חרבת זכריה במרכז הגוש במטרה לפצל אותו לשני חלקים ואז לחסלו. טפר ביקש וקיבל אישור מנרקיס לצאת להתקפת נגד. הוא יצא עם שלוש כיתות של לוחמי פלמ"ח ואנשי רבדים לעבר חרבת זכריה שם פגש באנשים שהחזיקו בחרבה והחליטו על דעת עצמם לסגת. הוא אסר עליהם לסגת והחזירם לחורבה בתוספת לוחמים ותחמושת. מחלקה אחת הוא השאיר לחיפוי ובראש מחלקתו הסתער על הערבים שבאותו זמן סעדו את לבם לפני ההסתערות על החרבה. הערבים הופתעו ועשרות מהם נהרגו. טפר ביצע נסיגה טקטית, הערבים חזרו להסתער על עמדות ריקות ואז הסתערה עליהם מחלקת החיפוי וגרמה להם לעשרות אבדות. כל הערבים נסוגו בנושאם את הפצועים. מפלה ודאית הפכה לניצחון חשוב ביותר. יגאל אלון כתב כי התקפת הנגד הזאת הייתה מהמוצלחות ביותר בכל המלחמה.
קרב שיירת נבי דניאל
קרב שיירת נבי דניאל ב-27 במרץ 1948. טפר היה מפקד שיירת משורייני החוד. פורץ המחסומים שהיה בראש השיירה נתקע והדרך נחסמה. מפקד הגדוד השישי צבי זמיר הורה לשיירה לסגת בחזרה לגוש עציון אבל רק מספר משוריינים הצליחו לסגת ובתוכם צבי זמיר ומפקד השיירה מישאל שחם. רוב השיירה נשאר תקוע על הכביש ללא מפקד, חשוף להתקפת אלפי ערבים שנזעקו למקום בשיטת הפזעה.
טפר נטל את הפיקוד על השיירה התקועה, הורה להיכנס ולהתבצר בבית נטוש שהיה לצד הכביש. בחיפוי המשוריינים הצליחו כמאתיים לוחמים ואזרחים בלתי חמושים להיכנס לבית. טפר ערך את תוכנית ההגנה על המקום וניהל קרב הגנה במשך כ-30 שעות. הוא הוסע במשוריין בליווי קצין בריטי למשטרת בית לחם שם דן עם מפקדים ערבים ביניהם עבד אל-קאדר אל-חוסייני והסכים בלית ברירה לתנאיהם שכללו מסירת כל הנשק והמשוריינים לערבים (בניגוד להוראתו של צבי זמיר לא למסור את הנשק). הבריטים הגיעו וחילצו את האנשים תוך השארת המשוריינים והתחמושת בידי הערבים. בכך נמנע אסון גדול
על גבורתו של אריה טפר בקרב שיירת דניאל
שיירת נבי דניאל הייתה אולי האירוע הבולט ביותר בקריירה הצבאית העשירה שלו. שיירת הענק יצאה מירושלים לגוש עציון ב-27 במרץ 1948 במטרה להעביר אספקה. הדרך הלוך עברה ללא תקלות, ואז הגיעה העת לחזור לירושלים – בשיירה של 186 איש ועשרות רכבים. אלפי ערבים התארגנו לאורך הכביש בניסיון לעצור אותה. מחסומים הונחו, מארבים הוצבו.
את ששת המחסומים הראשונים הצליח להסיר הרכב הפורץ, שעליו פיקד זרובבל הורביץ. במחסום השביעי, ליד בריכות שלמה, לא רחוק מבית לחם, הוא נעצר. אש תופת נפתחה מכל עבר, רכבים נפגעו, אנשים נהרגו. צבי זמיר, שהתמנה בהמשך לראשות המוסד, היה אחד ממפקדי השיירה. הוא נסע בסוף הטור, וביקש מכל מי שיכול לסוב על עקביו ולחזור לגוש.
עשרה כלי רכב הסתובבו, אבל טפר נשאר. הוא ניתב את האנשים לבית אבן בשולי הכביש, ששימש בזמן הבציר כאכסניה לפועלים המקומיים. את כלי הרכב החנה מסביב כדי ליצור חומת הגנה, ואילו את כל האנשים הכניס פנימה. בסך הכל היו בצדו כמה עשרות חמושים מול אלפי הערבים שהקיפו את המתחם.
במשך שלושים שעות נאלצו האנשים בבית להדוף את ההמון הזועם בחוץ. בשעות החשכה הם שמעו לא פעם התגרויות: "איפה אמא שלכם, איפה בן גוריון שיבוא להציל אתכם? עוד מעט אנחנו מתחילים לשחוט". הסיוע התעכב. הבריטים שהיו בסמוך לא מיהרו, והחשש היה שגורלם של הנצורים יהיה דומה לטרגדיה שעברה שיירת הל"ה כמה חודשים לפני כן, כשההמון המסתער הרג את כל 35 הלוחמים שביקשו לסייע לתושבי גוש עציון.
הבריטים החלו במלאכת התיווך בין הצדדים. זמיר, במפקדה מגוש עציון, אמר לטפר בקשר שיודיע לקצין האנגלי כי הם מסכימים שיעבירו את הפצועים ואת מי שלא לוחם לירושלים, אבל ביקש שהלוחמים שנמצאים בבית לא יזוזו בלי נשקם. טפר אמר לזמיר שהוא לא מקבל ממנו יותר הוראות וסגר את מכשיר הקשר.
היה זה מייג'ור אלן, קצין אירי, שליווה את טפר במשוריין למשטרת בית לחם, שם חיכו לו עבד אל-קאדר אל-חוסייני וכמה מפקדים ערבים כדי לדון בסיום הפרשה. הבריטים ביקשו שטפר ואנשיו ישאירו את כל הנשק בבית, ואילו הם, בתמורה, ייקחו אותם לירושלים. טפר ביקש התחייבות בכתב. האנגלים כעסו ואמרו שאם לא יעשו זאת הם ישאירו אותם במקום. טפר הסכים בלית ברירה לתנאים. אחר כך אמר שזה היה הקרב הקשה והשחור בחייו.
הוא חזר לבית הנצור כשהמון ערבים מקיפים אותו. הם לא נגעו בו. "תבין, הוא עשה דבר מדהים", פלג עדיין מתפלא. "הלך ישר בין הערבים ולא זז. זה הכי הדהים אותי. פעולת התאבדות. החניכים בקורס היו שואלים אותו, 'אתה משוגע, מטורף, מה חשבת?' זה הרי לא האינסטינקט הטבעי. הוא אמר להם, 'אתם מסתכלים על זה כאילו אני נגד אלף ערבים, אבל זה לא ככה. אין להם מוח קולקטיבי. זה אני בקרב מוחות מול כל אחד מהם. אני לא טוב יותר מהם?' הוא הדחיק את הפחד וניתח פסיכולוגית את האירוע באופן מקורי. פעם הוא אמר לי: 'הפחד הוא לא לעניין'".
הפרדות ש"תרמו" לעיכוב יציאת שיירת נבי דניאל
מקור : הערך שיירת נבי דניאל בויקיפדיה
טפר הצליח להחזיר את רוב הכוח הביתה. 14 מהלוחמים נהרגו, 40 נפצעו. זרובבל הורביץ, שפיקד על משוריין שפרץ מחסומים ונהרג כשפוצץ את המשוריין על התוקפים, זכה על המעשה באות גיבור ישראל, שהומר אחר כך בעיטור הגבורה. טפר בקושי זכה לטפיחה על השכם. מפקד המחוז דוד שאלתיאל הזמין אותו לשיחה, רצה להודות לו על אומץ הלב, אבל טפר סירב ואמר שאין להם על מה לדבר.
בפלמ"ח היה מי שחשב שצריך להעניש את העקשן, אבל שאלתיאל ביקש שיניחו לו – בכל זאת, מדובר בגיבור. רק בישיבת המפקדה הארצית של ההגנה ב-29 במרץ שיבח ישראל גלילי את האיש, וכתב את המשפט שפלג מסתמך עליו: "כבוד למפקד טפר".
שנים אחר כך אמר טפר למילשטיין: "כל חיי מאז שילמתי בגלל נבי דניאל. בשנים הרבות של שירותי כקצין בצה"ל טרחו ה'חברים' שלי מהפלמ"ח 'להעמיד אותי במקום הנכון'".
לקראת סוף המלחמה הועבר טפר ליחידת המיעוטים והשתתף במבצע חירם בקרב ינוח שבו נהרגו לוחמים דרוזים ויהודים. לאחר המלחמה נשאר בצבא והשתתף בקרב תל מוטילה, בו הצטיין כמפקד.
שלום רב, שמי אהובה עמית, אלמנתו של אריה עמית (טפר). התרגשתי מאוד לקרוא את המאמר. אשמח ליצור איתך קשר
אתמול שמעתי פעם ראשונה את הסיפור אודות טפר. היתה הרצאה במסגרת חוג להסטוריה צבאית על שם גלילי. היו שם חברים שהכירו את טפר מקרוב. הכירו את פועלו הבלתי יתואר בכל אותן הקרבות אשר צויינו פה.אוזניים שומעות. הלב ממאן להאמין שאדם כמותו הוצא מההיסטוריה של גיבורי ישראל. חוקר בשם פלג .ערך מחקר מקיף תוך כדי שיחות עם טפר ועם ציבור צעיר של חיילים אשר קיבלו מעט מידע מפי השניים. הרמטכל אומנם הוציא מכתב למשפחתו של טפר. אך זה נראה לי מעט מדי וכמובן מאוחר מדי.אפשר לתקן עוול זה.חובה לתקן.