מקס ברוד ומזכירתו

"בפגישותי עם מקס ברוד בדירתו ברחוב הירדן בתל אביב היתה נוכחת תמיד מזכירתו ,  Frau הופה. היא לא היתה עוזבת אותנו לרגע , שומרת על ברוד ועל הירושה ( כתבי קאפקא המקוריים)  בשבע עיניים , כמו צפרדע על פי באר. בנקל אפשר היה לראות , שברוד האלמן , קרוב לשמונים , חשוך ילדים, מאוהב באשה בעלת שערות הפלדה, הצעירה ממנו בשנים רבות, וכולו תלוי בה , כפי שקורה לגברים לעת זיקנה. כצפוי , הוריש ברוד לאסתר הופה את כל רכושו, כולל כתבי היד שלו ושל קאפקא. בשנת 1988 נמכר כתב היד של "המשפט"  בסותבי'ס של לונדון במיליון לירות שטרלינג, או סכום אגדי דומה , עבור אוניברסיטת מארבורג שבגרמניה."

"מקס ברוד נאנח באוזני על שלמען קאפקא הזניח לעיתים את יצירתו הספרותית שלו עצמו. אז בשנות השישים , עדיין היה ברוד בעל שם גם בזכות "דרכו של טיכו דה-בראהה לאלהים"  ו"ראובני , נסיך היהודים"  אבל כיום לשם מאקס ברוד רק משמעות אחת: קירבתו לקאפקא. ואכן  די בה כדי להבטיח לברוד את מקומו בתולדות הספרות. רק בזכות ביקורו אצל יוליה קאפקא  אחרי מות בנה בשנת 1924 , כאשר סיפר לה שאין בכוונתו לקיים את צוואת פרנץ קאפקא ולשרוף את כל יצירותיו כמצוותו, אלא לדאוג להוצאתן , משום שהן נכס האנושות כולה ( רות בונדי , 1997)."

בצילום למעלה : מקס ברוד , 1914

לאחר מות אשתו של מקס ברוד ב-1942 סייעה לו בעבודה אסתר אילזה הופה, עולה חדשה אף היא, שהיתה צעירה ממנו ב-22 שנה והכירה אותו באולפן מאולתר ללימוד עברית בתל אביב. הופה, נשואה ואם לשתי בנות, אימצה את ברוד, האלמן הטרי, לחיק משפחתה וראתה בו בן בית. "ביתנו היה ביתו, לא היה לו בית אחר", סיפרה ב-1968 בראיון ל"הארץ" שהתפרסם במדור "לאשה ולבית". במשך 26 שנה היא טיפלה במסירות בכתבי היד של ברוד (שהמשיך לכתוב בגרמנית), הגיהה אותם והכינה אותם לדפוס. "קשה מאוד היה לקרוא את כתב ידו, רק אני ידעתי לפענח את הכתוב", סיפרה אז. אלא שלמסירות הזאת, כפי שהתגלה כעבור שנים, היו גם צדדים אחרים – קנאיים, כפייתיים וחמדניים. הקשר הקרוב בין השניים, שכנראה היה גם רומנטי, איפשר להופה לקבל גישה מלאה, בלעדית אל האוצר הספרותי שהציל ברוד מפראג – העיזבון של קפקא.

 הצוואה של מקס ברוד

ב-1968 מת ברוד בתל אביב בגיל 84. את עיזבונו הספרותי – שכלל גם את שאריות העיזבון של קפקא – הוריש לאדם הקרוב אליו ביותר, אסתר הופה. בצוואתו קבע כי היא היחידה שרשאית להוציא לאור את יצירותיו, יומניו ומכתביו, והטיל עליה לדאוג לכך שעיזבונו יימסר לשמירה "בספרייה הלאומית בירושלים, הספרייה העירונית בתל אביב או לגנזך ציבורי אחר בארץ או בחוץ לארץ". ההסתייגות היחידה שלו היתה בדבר המכתבים של הופה אליו, שאותם הורה לפרסם רק בחלוף 25 שנה מיום מותו של האחרון משניהם – רמז נוסף בסדרת סימנים המעידים כי ברוד ביקש להסתיר דבר מה במערכת היחסים שלהם.

הצוואה של קאפקא

הסיפור הקפקאי הזה חוצה גבולות גיאוגרפיים, היסטוריים ותרבותיים, ומתחיל לאחר מותו של קפקא ממחלת השחפת בבית הבראה באוסטריה ב-1924. חברו הקרוב ביותר, מקס ברוד, מצא בשולחן הכתיבה שלו פתק מקופל בכתב ידו, שהסתתר בין ניירות רבים אחרים. הפתק הזה, בצירוף פתק מצהיב אחר, כך התברר, היה הצוואה שהותיר אחריו קפקא. את עיזבונו הפרטי – שכלל כתבי יד, יומנים, מכתבים, רישומים וציורים – הורה קפקא להשמיד. "מקס ידידי", כתב לברוד, "בקשתי האחרונה: כל מה שיימצא בעיזבוני… יש לשרוף כליל בלי לקרוא".

קפקא לא הסתפק בכך אלא דרש מחברו לאסוף את כתביו "מארונות הספרים, ארונות הבגדים, שולחן הכתיבה, בבית ובמשרד, או בכל מקום אחר שהתגלגל אליו משהו… את כולם בלי יוצא מן הכלל, ומוטב בלי לקוראם" – ולשרוף אותם, "בהקדם האפשרי". רק שישה סיפורים מתוך כל כתביו הסכים קפקא להציל מהלהבות, אך טרח להבהיר: "איני מתכוון להביע בזאת את המשאלה שידפיסו אותם מחדש וינחילו אותם לדורות הבאים, להפך, משאלתי האמיתית תתמלא אם יאבדו כולם. אבל מאחר שהם כבר קיימים, איני מונע מאיש להחזיק בהם, אם מתחשק לו".

קפקא פירסם בימי חייו יצירות ספורות, שלא עוררו תשומת לב מיוחדת. לו היתה צוואתו מתממשת, לא היתה האנושות זוכה להכיר את הרומנים הגדולים שלו – "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" ("אמריקה") – ואת מרבית סיפוריו הקצרים. אלא שברוד לא מילא אחר צוואתו של קפקא, להפך: הוא השקיע חלק גדול מזמנו במפעל איתור, עריכה והוצאה לאור של כל כתבי חברו הטוב, כולל מכתבים, יומנים ומחברות.

במארס 1939, עם פלישת הנאצים לפראג, נמלטו ברוד ואשתו ברכבת האחרונה שיצאה מהעיר, בדרכם לרומניה ומשם באונייה לארץ ישראל.

ברוד, אז בן 55, נשא איתו מזוודה אחת, שהכילה את כתבי היד של הרומנים והסיפורים של קפקא ואת יתר עיזבונו.

את המזוודה לקח ברוד למעונו החדש ברחוב הירדן בתל אביב. מקס ברוד, שהציל את כתבי קפקא מידי הנאצים ערב פלישתם לפראג, הביא אותם למקום מבטחים, בביתו החדש בתל-אביב.

הסיבה שבגינה הוציא את החומר מישראל 17 שנים מאוחר יותר היתה הדאגה לשלומם; הוא חשש שמלחמת סיני תתלקח לעימות אזורי שבמהלכו היו החומרים עלולים להיפגע. את כתבי היד של שני הרומנים של קפקא, "הטירה" ו"הנעדר", לא מכר תמורת כסף, אלא תרם לארכיון באוקספורד, לבקשתה של קרובת משפחתו של קפקא, בת אחותו, שהתגוררה אז בלונדון.

אבל אסתר הופה, מזכירתו/אהובתו,  בניגוד לברוד, הוציאה את כתבי היד של קפקא מישראל במטרה אחת – למכור אותם תמורת כסף.. היא הצליחה למכור כמה כתבי יד מקוריים של קאפקא במיליוני שטרלינגים ( עופר אדרת) .  

בצילום למעלה: אוטו הופה, מקס ברוד ואסתר הופה בחופשה משותפת בשוויץ בשנות השישים

ביולי 1974 נתפסה הופה בשדה התעופה בן גוריון, בדרכה לשווייץ, כשהיא מנסה להבריח מישראל כתבי יד של קפקא. מאחורי התפיסה עמדו אנשי גנזך המדינה, שפנו אל רשויות המכס בעקבות מידע שהגיע אליהם, ולפיו הופה עומדת להפר את חוק הארכיונים ולהוציא מהארץ פריטים בעלי ערך לפני שנרשמו ובטרם הופקדו העתקים מהם בארכיון. ברשותה של הופה נמצאו אז שש מעטפות, שהכילו תצלומים של מכתבי קפקא והעתק של יומן הנסיעות שלו. במעטפות נמצא גם יומנו המקורי של מקס ברוד.

לפני כמה שנים החליטה הספרייה הלאומית בירושלים להרים את הכפפה, והגישה תביעה משפטית נגד האשה שמחזיקה  כיום בעיזבון – חוה הופה, בת 75, לשעבר דיילת קרקע באל-על. בית המשפט התבקש להורות להופה להעביר את העיזבון לספרייה הלאומית.

בשנת 2016 בית המשפט העליון הורה להעביר לספרייה הלאומית את שאריות העיזבון הספרותי של פרנץ קפקא ומקס ברוד, שהוחזקו במשך עשרות שנים בידי מזכירתו של ברוד. הפסיקה מסיימת ויכוח משפטי, ספרותי והיסטורי מורכב, טעון וממושך, שתחילתו לפני 92 שנה עם מותו של קפקא משחפת וקבורתו בפראג, וסופו בדיונים משפטיים מתישים בשלוש ערכאות במדינת ישראל, שאותה לא זכה הסופר היהודי הגדול להכיר.

 מקורות המידע

רות בונדי , "שברים שלמים" ,  הוצאת גוונים , 1997 .

פרנץ קפקא, מקס ברוד ומשפחת הופה – עמדתו של עופר אדרת

 מבצע קפקא: הספרייה הלאומית עומדת לפני אתגר גדול

 הילו גלזר. " חוה הופה היורשת של כתבי קאפקא , מספרת איך נותרה חסרת כל  , עיתון "הארץ"  16 לפברואר 2017