התרסקות
פרנסיס סקוט פיצג'רלד.
הוצאת נהר ספרים 2017.
הסיפור האישי החושפני הזה הוא פרי עטו של פרנסיס סקוט פיצג'רלד, מנציגיו הבולטים של "הדור האבוד", שמת ארבע שנים לאחר פרסומו והוא בן 44.
שני הטקסטים האוטוביוגרפיים – התרסקות ו-על ערות ועל שינה – ראו אור לראשונה בשנים 1934 ו-1936 בכתב העת 'אֶסקווייר', תקופה שבה הקריירה הספרותית של הסופר הגדול מקרטעת וחיי המשפחה שלו מתפוררים. במצב נפשי תשוש זה, פיצג'רלד מערפל את תיאור מצבו המוחשי ומעצים אותו לכדי ממדים אל-מציאותיים, עטופים בנימה נוסטלגית שאינה חפה ממידה מסוימת של רחמים עצמיים. כמה אירועים אישיים מרכזיים מוצפים ברשימותיו אלה באורח מוצפן למדי ועם זאת לא קשה לפענוח: סיפור היכרותו עם זלדה, האופן שבו היא ביטלה את אירוסיהם אך נישאה לו שנה לאחר מכן; יחסיו עם המינגוויי ועוד.
"אילו היה סקוט פיצג'רלד – סופר מבריק ואופנתי – מגביל את עצמו רק לרומנים 'גטסבי הגדול', 'ענוג הוא הלילה' ו'הטייקון האחרון', הוא היה מעורר עניין ספרותי בלבד. אך למרבה המזל הוא חיבר גם את הספר הזה, 'התרסקות', ובו הוא מתאר את כישלונו-הצלחתו הגדולה ביותר." (אמיל סיוראן).
בשנות השלושים, כשארנסט המינגוויי, ידידו־יריבו, היה בשיאו ופיצג'רלד בשפלו, ניסח פיצג'רלד את אחד המשפטים העצובים והעמוקים ביותר שסופר הוציא מפיו אי פעם: 'ארנסט כותב בסמכותיות, בסמכותיות שמביאה ההצלחה. אולם גם אני כותב בסמכותיות, בסמכותיות שמביא עמו הכישלון'".
ואכן, הכישלון הוא הרגש שהוליד את המסות הללו, ומכיוון שזהו רגש שמלווה סופרים רבים אולי בזאת טמונה חשיבותן. השאלה העולה מקובץ המסות הזה היא, אם פיצג'רלד הוא סופר חשוב כל כך שיש לטרוח לתרגם גם את יצירותיו הלא ספרותיות. בגלל מצבו הכלכלי העגום פיצג'רלד כתב סיפורים קצרים רבים ותסריטים, בנוסף לארבעת הרומנים שלו, אבל נדמה שעיקר תהילתו בקהל הרחב נובע מהעיבודים הקולנועיים ליצירותיו הספרותיות. את חייו סיים בודד ונשכח, בתחושה שיצירתו לא זכתה למקום הראוי לה.
ספר זה כולל שני סיפורים אוטוביוגרפיים של פ"ס פיצג'רלד (1897-1941), אשר ראו אור לראשונה באמצע שנות ה-30 של המאה שעברה.
עניינו של הקטע הראשון, "על שינה ועל ערות", הוא נדודי שינה. בטקסט אישי ומהנה להפליא, דן המחבר בתסכולו נוכח לילות לבנים מורטי-עצבים. הוא מתאר את התהליך המעיק של חיפוש אחר המזור לַתופעה, וכל זאת בסגנון בעל גוונים קומיים ומלנכוליים בו זמנית. כל מי שחווה אי פעם קשיים לישון או להירדם, יוכל למצוא את עצמו בין השורות, להתמרמר יחד עם מחברן, ולחייך בסיפוק כמעט מוחשי-פיזי כשהמחבר המובס חותם את יומנו הלילי בטון חיובי דווקא. (אתר סימניה) .
ב"התרסקות", שהנו מסה אינטימית מאוד הטומנת בחובה גם את אלמנט הערוּת הכפויה מהסיפור הקודם, מושיב את עצמו המחבר על ספת הפסיכולוג הפנימי שבו, ו"מכווץ" את עצמו לדעת ללא רחם. הימים הם ימי שפל כלכלי ומשבר, הן חברתי-פוליטי כוללני והן מקצועי ואישי עבור פיצג'רלד. המחבר "מכבס את הקישקעס" שלו בפומבי; הוא מחטט בפצעיו בלי בושה, מציף את דיכאונו על פני השטח, נוסטלגי ומתרפק על שנותיו האופטימיות, הזוהרות, האמיצות. מוטיב מרכזי במסה זו הוא אותו סדק, על שמו היא קרויה באנגלית (The Crack-Up), כמטאפורה שהוא מעניק למצב הנפשי השברירי אליו הוא שקע ואשר מתוכו הוא בוחן כעת את העולם, את חבריו, את הקולגות שלו, את כשרונו.
למשל, כשהוא נזכר בשגרה של פעם:
"…אצלי המוראל מעולם לא ירד אל מתחת לרף הסלידה העצמית אחרי איזו סצנה מכוערת מצדי. צרות אינן קשורות בהכרח לייאוש – לייאוש מחולל משלו והוא שונה מצרות כשם שדלקת פרקים שונה ממפרק נוקשה" (עמ' 47). (אתר סימניה) .
ואז, על אותו ייאוש, השורר בהווה:
"… אותה תחושה שאני ניצב במטווח נטוש בשעת דמדומים, בידי אקדח ריק והמטרות מוטלות ארצה. שום בעיה אינה מוגדרת – סתם דממה שבה אני שומע רק את נשימתי שלי. אבל היה בדממה הזאת חוסר אחריות אדיר כלפי כל מחויבות, התפרקות הערכים שלי כולם" (עמ' 48). (אתר סימניה) .
המשבר עם זלדה
" ההתנסות השנייה הדומה למצבי הנוכחי התרחשה אחרי המלחמה, כששוב שאפתי אל מעבר לכוחי. היתה זו עוד אהבה טרגית שנדנה לכישלון בגלל חסרון כיס, ויום אחד הבחורה, בהסתמך על השכל הישר , אכן סיימה את הפרשה."
"במהלך אותו קיץ ארוך ונואש כתבתי רומן במקום מכתבים , כך שגם זה היה לטובה , אם כי לטובה מסיבה אחרת. הגבר עם המצלצלים בכיסו שהתחתן איתה כעבור שנה כבר פיתח אי-אמון תמידי וקבוע כלפי מעמד בעלי ההון- לא להט פנימי של מהפכן , אבל שנאה כבושה של איכר ( עמוד 46). "
רקע ביוגרפי לקטע זה : זלדה התארסה לפיצג'רלד ב1919 אך ביטלה את האירוסין בשל מצבו הכלכלי הרעוע. פיצג'רלד חזר לבית הוריו בסיינט פול ובמהלך תקופה זו כתב את ספרו "This side of "paradise שהיה לאחד הספרים המצליחים ב1920.
השניים נישאו שבוע לאחר פרסום הרומן.
בקטע האוטוביוגראפי בספר "הגבר עם המצלצלים" הוא סקוט פיצג'רלד עצמו.
חייה של זלדה לפני שהכירה את בעלה סקוט פיצג'רלד. היא היתה צעירה יפהפייה שאהבה תשומת לב ותיעבה מוסכמות חברתיות. היא שתתה, עישנה ובילתה את זמנה עם אינספור המחזרים שהיו לה וחלמה לעזוב את אלבמה. פ' סקוט פיצג'רלד היה אז קצין צעיר ועני הנחוש להתפרסם מכתיבה. זלדה נכבשה בקסמו, אבל נרתעה מתחושת הכשלון שאפפה אותו לאחר שספרו הראשון נדחה על ידי ההוצאה לאור. היא סירבה להינשא לו עד שיערוך מחדש את הרומן שכתב ויגשים את חלומו. מיד לאחר פרסום ספרו הראשון, זלדה, בעלת המזג הסוער ותאוות פרסום זהה לזו של בעלה, השאירה מאחור את אלבמה ועברה עמו לניו יורק.
השניים, שחיו בניו יורק הדקדנטית בשנות ה–20, נהפכו לאחד מסמליו המובהקים עידן הג'ז ונחשבים לזוג הסלבריטאי הראשון של אמריקה. מתחת לפני השטח, חיי הנישואים התפתחו לזוגיות מערערת ונצלנית. בעלה, שהתמכר לאלכוהול, שאב את האנרגיה היצירתית של אשתו ואת מלותיה והשתמש בהן כדי ליצור כמה מהרומנים הטובים ביותר של הספרות האמריקאית. יציבותה הנפשית של זלדה, ששועבדה לתפקיד המוזה שלו, הלכה והתערערה. היא מתה בשריפה מסתורית בבית החולים שבו אושפזה.
פיצג’רלד כתב את המאמרים בתקופה שבה חי בבולטימור ביחד עם אשתו זלדה ובתם סקוטי. הימים היו ימי השפל הגדול ומצבו הכלכלי היה בכי רע לאחר שהרומן הראשון שפירסם במשך כמעט עשור, “ענוג הוא לילה”, נכשל מבחינה מסחרית. בנוסף, זלדה סבלה מסכיזופרניה קשה ואושפזה לתקופות ארוכות בבתי חולים לחולי נפש, והוא עצמו ניסה להטביע את ייאושו באלכוהול ובפרשיות אהבים חפוזות, מה שהוביל להידרדרות קשה במצבו הבריאותי.
מבחינה זאת, חשיפת הקרביים בספר כ”שבר כלי” היתה לא רק בגדר חקירה עצמית נוקבת עד כאב אלא גם מעין חבל הצלה עבור פיצג’רלד, שהבין שהוא כבר אינו מסוגל לחלוב מעצמו את אותם סיפורי אהבה שחוקים ותפורים לפי מידה שכתב לפרנסתו עבור ירחונים למיניהם. עם זאת, כשם שידע עשור קודם לכן לשמש קולו הצלול של עידן הג’אז, כך גם עתה לא תפס את מצוקתו כאישית בלבד אלא גם כסימפטום של התקופה, כפי שיעידו התייחסויותיו המפורשות למשבר הכלכלי הגדול והשימוש הרב שעשה בדימויים ובמטאפורות מעולם פשיטות הרגל.
לאתר הוצאת נהר ספרים
ראו גם : על החיים המופלאים, העמוסים והעצובים של פ. סקוט פיצג'רלד
ראו גם : פרנסיס סקוט פיצג'רלד – ויקיפדיה
זלדה פיצג'רלד – ויקיפדיה