לזכרה של רות בונדי ז"ל שהלכה לעולמה לפני שבוע
"ממה אני בעצם מפחדת? אינני יודעת. הסוד שאני ביישנית, עצורה , שדרוש לי זמן לצאת משריוני, ידוע לידידי מזמן. אולי הפחד הגדול ממני עצמי, עיניי הביקורתיות , הנוזפות , שיאמרו לי : שוב נכשלת בבחינה.
פלא שכלל הצלחתי להתגבר על אימת ההופעות בתכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת", הזכורה עדיין לרבים לטוב, האימה המשתקת , הברכיים הרועדות המוסתרות , למזלי , על ידי מפת שולחן ירוקה, קריאות הלעג של הסטודנטים שבקהל כאשר תשובה לא יצאה מבדחת.
בהופעתי הראשונה הניסיונית , ב"שלושה בסירה אחת" במכון וייצמן ברחובות , אמנם קניתי את אהדת הקהל מייד בראשיתה על ידי תשובתי לשאלה בנושא שלטים: איזה שלט להציב ליד בית היולדות ? כאשר התשובה שלי , המתבקשת מאליה, הייתה " זהירות ילדים בדרך" . אולם אימת הציבור גברה עלי בהפסקה.
הציל אותי שחקו "הבימה" שרגא פרידמן, כאשר –ירוקה אחרי הקאת התרגשות, לא הייתי מסוגלת לקרוא את הקטע שחיברתי להנאת הכלל המשוערת – התנדב לקרוא אותו במקומי. באיזו אמתלה כבר שכחתי. אילו הייתי נענית למאווי-לבי, לא הייתי מוסיפה להשתתף ב"שלושה בסירה אחת" , אבל כנגדם עמדו האמביציה להצליח, התהילה ותשעים הלירות ש"קול ישראל" שילם אז להופעה, כמעט כמשכורתי החודשית ככתבת "דבר".
מקור וקרדיט :
רות בונדי ,שברים שלמים , הוצאת גוונים , 1997
ראו גם :
שלושה בסירה אחת (רדיו) – ויקיפדיה
בצילום:ראש עיריית ת"א מרדכי נמיר מעניק את פרס סוקולוב לשנת 1969 לרות בונדי, כתבת "דבר השבוע", (צילום: פריץ כהן, לע"מ)