מה קרה למספר המקועקע מאושוויץ של רות בונדי ז"ל ?

לזכרה של רות בונדי ז"ל שהלכה לעולמה לפני שבוע

"בפראג, עם שובי מהמחנות, הביעו הגויים רק תמיהה מהולה באי-נחת : בידי רבים הופקד רכוש יהודי למשמרת. היהודים נעלמו, החפצים נותרו- ולפתע פתאום מופיעות להן רוחות רפאים להזכיר נשכחות. אולם כאן,  בישראל , ביקשו ממני היהודים גם לדעת : איך זה שנשארת בחיים? מה היה עלייך לעשות כדי לשרוד: ובעיניים זיק של חשדנות: קאפו ? זונה?

זו אחת הסיבות שהחלטתי , בשנה השנייה לעלייתי ארצה, להסיר את מספר אסירת אושוויץ שעל זרועי.

ביצוע ההחלטה המעשי היה פשוט, רופא במרפאת קופת-חולים המרכזית בחיפה, משתומם, ממלמל משהו על אות כבוד, חתך פיסת עור בהרדמה מקומית ותפר כמה תפרים. נותרה צלקת זעירה : המספר 72430 היה מקועקע בספרות קטנות ונאות, משום שאפודתי האדומה-כחולה, בסריגת יד, מתנת חברתי אירנקה לדרך מגטו טרזין אל היעד המפחיד והמעורפל שבמזרח, מצאה חן בעיני האסירה הפולנייה המקעקעת באושוויץ .

אמרתי לה : קחי אותה ועשי לי מספר יפה וקטן. אלה היו דאגות בת עשרים בבואה אל הבלתי-נודע ששמו בירקנאו.

במכתבים לחברים בפראג הסברתי את הסרת המספר בנימוקי היגיון : נתקבלתי בחיפה כמורה לאולפן . כל שלושה חודשים מתחלפים בו מאה תלמידים, וכל אחד משתומם איך זה שאני מלמדת עברית, ובכלל המספר שעל זרועי, גלוי לעין בחודשי החום הרבים, חושף את חיי לעיני הבריות, אנשים יודעים עליי יותר משיודעת אני עליהם. ברוב טאקט המאפיין את הישראלים הם גם מבררים , באטובוס , בחנות , על שפת הים , אם לא נתקלתי במחנות בקרובי-משפחתם, ואיך זה שדווקא אני נשארתי בחיים, כאשר אלה נרצחו?

עד מהרה הגעתי לידי מסקנה ( וכך כתבתי בנובמבר 1950) שהישראלים מעדיפים לא לשמוע ולא לראות בנושא השואה. כל איזכור מחנה ריכוז מעורר בהם רחמנות או רתיעה, שהמספר  המקועקע מתיר להם לחדור לחדור לרשות הפרט ולשאול שאלות של אטימות.

מעולם  לא התחרטתי על הסרת המספר. נוכחתי לדעת שדרוש יותר ממספר מקועקע  על הזרוע כדי שתושבי הארץ ינסו להבין את היהודים בשואה"

מקור וקרדיט :

רות בונדי ,שברים שלמים , הוצאת גוונים , 1997

 בצילום: ראש עיריית ת"א מרדכי נמיר מעניק את פרס סוקולוב לשנת 1969 לרות בונדי, כתבת "דבר השבוע", 1969(צילום: פריץ כהן, לע"מ)