ההישרדות של רות בונדי ז"ל בגטו טרזין

לזכרה של רות בונדי ז"ל שהלכה לעולמה לפני שבוע ז"ל

 בגטו טרזין התגוררתי במשך שנה וחצי בבית המסומן L-309 . במה שהיה במקורו חדר שינה לשניים חיינו חמש-עשרה בנות, כולן חברות תנועות נוער ציוניות. ישנו על דרגשים בני שלוש קומות.  הקומה העליונה של הדרגשים איפשרה יותר פרטיות , אך היא הייתה גם אהובה על הפישפשים שנמשכו אל החום העולה לתקרה.  אני בחרתי בקומה העליונה, וכאשר בחודשי הקיץ החמים הציקו הפישפשים ללא נשוא, ישנתי על האדמה בחצר.

 היינו , פחות או יותר, בנות באותו גיל, שמרנו בכוחות משותפים על הניקיון , בתורנות , כמעט שלא רבנו.

 בחשכה , שכובות על הדרגשים , סיפרנו סיפורים, דיקלמנו שירה. לא הייתה לנו קומונה רק עזרה הדדית: לוטה, הטבחית , הביאה מדי פעם מעט רוטב מתוק מן המטבח, מרתה , שעבדה במכבסה, לקחה פה ושם פריט של אחת מאיתנו לכביסה מחוץ לתור של שלושה ק"ג אחת לשישה שבועות. אירנקה , הנפש הטובה , היתה משענת בכל צרה. הדרגש היה עולמנו הפרטי, ביום כיסינו אותו  בשמיכה או בסדין צבעוני, על הקיר תלינו תמונות משפחה, על קרש לראשנו שמרנו את כל היקר לנו.  לא היו גניבות.

 כנערה בפראג לא אהבתי לקום מוקדם, אהבתי להתרכבל מתחת לשמיכה ולקרוא במיטה, ולא הראתי שום סממנים של פעלתנות בוקר.

ההרגל לקום  בבוקר מוקדם נולד , מחוסר ברירה בגיטו טרזין.  בבית , שבו גרה בימים כתיקונם משפחה צ'כית אחת בשלושה חדרים, מטבח ומחסן, הצטופפו עתה כשישים נערות ונשים. אבל בבית המסומן L-309 בגטו טרזין היה רק בית שימוש אחד וחדר אמבטיה אחד, עם שני ברזים. אם רציתי להגיע , לפני היציאה לעבודה , לברז , בלי המתנה מעצבנת בתור, לאסלה נקייה, פחות או יותר, היה עליי להקדים את האחרות, ופירושו של דבר ויתור על רבע שעה, עשרים דקות שינה וחלומות מתחת לשמיכה. וכך עשיתי , השיטה הוכיחה את עצמה גם במחנות הריכוז וההשמדה שבהמשך מסע ההגליות . למדתי להתעורר בכוחות עצמי עוד לפני שריקת הקימה כדי להגיע לברז המים.

 מקור וקרדיט :

רות בונדי ,שברים שלמים , הוצאת גוונים , 1997

 ראו גם :

 "ביולי 1942 נשלחו אמי, רות בונדי, ומשפחתה, כמו רוב יהודי צ'כיה, לגטו טרזין (טרזיינשטט בשמו הגרמני), גטו שנחשב, בטעות רווחת, לגטו "מיוחס", בעיקר בגלל סרט התעמולה המזויף שצילמו בו הנאצים. בפועל היה זה מקום קשה תנאים ואכזרי ככל הגטאות.

גטו טרזין, 60 ק"מ מהעיר פראג, היה במקור מבצר צבאי שנבנה במאה ה-18, מלא מרתפים תת קרקעיים נטושים וטחובים, שבו התגוררו בזמנו כ-7,000 תושבים ועוד כ-7,000 חיילים.

להמשך התחקיר  המרתק של טל בשן ( הבת של רות בונדי ז"ל)

מקור וקרדיט : טל בשן ( הבת רות בונדי ז"ל )