הערות המביא לדפוס: לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרו האטוביוגראפי של סטפן צוויג " העולם של אתמול" והנובלה שלו "הנערה מהדואר " והחלטתי להעמיק את החקר אודות חייו . קראתי בעיון את ספר הביוגרפי המעולה על חייו Three Lives וספרים נוספים באנגלית על חייו . כל הממצאים משולבים כאן בסקירה.
האם התאבדותו של צווייג היתה צעד של ייאוש או של אומץ דווקא?
מוות בגן עדן
בשעתו היה סטפן צווייג הסופר הנקרא ביותר בעולם, מהאינטלקטואלים הבולטים של תקופתו. בן למשפחה יהודית עשירה מווינה, שלא היה לה יחס מיוחד ליהדותה. עם האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-1938, עקר צווייג לאנגליה. שם הכיר את לוטה אלטמן הצעירה ממנו בשנים רבות ונשא אותה לאשה. אולם צווייג לא מצא מנוח באנגליה ונדד עם רעייתו לניו יורק ומשם לתחנתם הסופית, פטרופוליס, ברזיל.
69 שנים לאחר מכן, עדיין מטרידה ההתאבדות הכפולה של בני הזוג, שהצליחו להימלט מהנאצים בזמן, שלא חוו את מוראות המלחמה על בשרם אבל היו רדופים. מן הספר עולה בבירור תחושת הייאוש של צווייג, המרה השחורה, הוודאות שלו שהקיץ הקץ על העולם.
שתי כמוסות ורונאל בלעו השניים והלכו אל מותם. סקסיק כותב: "הוורונאל הוא שיקוי הקסמים שלהם, הנרדפים. הוורונאל הוא בעל בריתם האחרון. לוולטר בנימין היתה כמוסה משלו, וכך גם לארנסט וייס, ולארווין ריגר, וגם לכל האלמונים, לדודניו הווינאים, לידידיו הברלינאים, שמשאלתם האחרונה היתה רק לא ליפול בידי הנאצים. חשוב היה להם ניצחון זעיר זה על הברבריות. כל הגולים דיברו ביניהם, ברמז, על הרעל הידיד, הרע לעת צרה, כמוסת הישועה. על המסע לארץ ורונאל".
Petrópolis, -מקום מגוריו של סטיפן צוויג ורעייתו השנייה בברזיל
את הדרך שבה בחר צווייג למות מסביר סקסיק בהיקסמות המורבידית שהיתה אז לרבים מרעיון ההתאבדות: "זאת הרומנטיות הגרמנית. לוולטר בנימין לא היתה ברירה, אבל צווייג היה ספוג ברומנטיות הגרמנית וזה מה שכל כך נורא. הוא היה כל כך שקוע בתרבות הגרמנית, זאת שבסופו של דבר הרסה אותו, הוא עצמו גיבור של טרגדיה. זה כאילו שייקספיר, אחרי שכתב את 'רומיאו ויוליה', גם חי את רומיאו ויוליה. הנושא שלי, זה שבגללו אני כותב, הוא הניסיון להעביר הלאה את הזיכרון היהודי".
אבל צווייג לא כל כך התעניין בלהיות יהודי.
"הוא היה מתוסבך מאוד בקשר לזה. אף פעם לא היתה לו שנאה עצמית כיהודי, אבל הוא גם לא קיבל את עצמו בתור יהודי, לא הזדהה כיהודי. המחשבה שלו לא היתה מחשבה יהודית, אבל הרגישות שלו, ההומניות שלו, שואבות, לדעתי, מהתרבות היהודית. מצד אחד הוא סיפר על עולם ומצד שני היה התגלמות של עולם; העולם הזה של מרכז אירופה, עולם שמבחינה תרבותית היה הכי גבוה, העולם של פרויד, של קפקא, של שניצלר, של יוזף רות. באיזשהו אופן זה היה עולם יהודי, וצווייג הוא גם שיא תפארתו של העולם הזה וגם מגלם את החורבן שלו".
האם המשיכה של סקסיק לצווייג קשורה לעובדה שהיה יהודי? "האהבה שלי לספרות קשורה לכך שאני יהודי", הוא משיב. "לכל סופר יש הנושא שלו, הנושא שלי הוא ההיסטוריה היהודית, הנפש היהודית, הנשמה היהודית, משהו שאי אפשר להביע אותו בדיוק. התזה שלי לדוקטורט ברפואה הוקדשה לסטפן צווייג, אלבר כהן, פרנץ קפקא ורומן גארי; ארבעתם הם המאסטרים שלי. החלום שלי, שאיני יודע אם אגשים, הוא להיות חלק מהשושלת הזאת".
רבים לא ראו את התאבדותו של צווייג בעין יפה. חנה ארנדט אמרה שהעמדה שלו היא אסתטיקה של מגדל השן. שצווייג ראה בנאציזם עלבון אישי כלפיו, כלפי המעמד שלו.
"זה נכון, אבל הוא כתב הרבה יותר טוב מחנה ארנדט", אומר סקסיק. "גם פרויד היה בורגני מפונק, רומן גארי היה סוג של אריסטוקרט מפונק, כך גם אלבר כהן, וקפקא היה בורגני מקולל. לא זאת הבעיה. זה אבסורדי מה שהיא אמרה. הוא התאבד כי הוא היה באמת מיואש לגמרי. והאם לא היו באמת סיבות להיות מיואש לחלוטין?"
צווייג התאבד בעיירת נופש, בנוף שמנוגד תכלית הניגוד למצב הנפשי שלו. "לפעמים הגיהנום דומה לגן עדן", אומר סקסיק. "יש בהתאבדות הזאת גם משהו שקשור לרגשת אשמה. פרימו לוי התאבד הרבה אחרי המלחמה, וזה אותו סיפור של רגשות אשמה. אפשר לשפוט את פרימו לוי? זה כמו שאלת מצדה. זאת אותה החלטה, לבוא ולומר 'אני מחליט על גורלי'. האם מצדה זה אקט של אומץ או של ייאוש? זאת שאלה. צווייג הרגיש מוקף באויבים, חי במין מצודה, הוא חשב שהגרמנים ינחתו בסופו של דבר בריו. לא היה לו האומץ של אנשים במצדה ונכון שהוא כל הזמן ברח, אבל אולי ההתאבדות שלו היתה בעצם האקט הראשון והאחרון של אומץ".
ומה בנוגע לעובדה שלקח אתו גם את אשתו הצעירה? לפי האופן שבו אתה מציג את הדברים בספר היא דווקא רצתה לחיות.
"זה באמת נורא. אם אני כועס עליו על משהו, אם בכלל אפשר לכעוס עליו על משהו, זה שהוא גרר אתו את לוטה לשם. היא נולדה בקטוביץ והצליחה לברוח ללונדון, שם התאהבה בסופר הגדול. ביום שהיא התאהבה בו בעצם גורלה נחרץ. זה נורא, אבל עדיין זה סיפור אהבה ויש סיפורי אהבה שנגמרים רע. אני חושב שהיא רצתה לחיות אבל שהיא גם רצתה ללכת אחרי האיש שאהבה".
אתה אומר שצווייג באמת האמין שהנאצים יגיעו לריו דה ז'נירו, אבל בשום רגע לא עלה בדעתו להגיע לישראל, או להילחם בכל דרך שהיא אחרת. לכתוב מאמר.
"צווייג היה אנטי ציוני. כתבתי גם את הביוגרפיה של איינשטיין, ומדובר בשני אנשים שהם שני צדדים של הגורל היהודי. איינשטיין סייע בהקמת מדינת ישראל והיה אדם שנאבק, גם למען העניין היהודי, גם למען השלום, גם למען השחורים. צווייג היה בדיוק ההיפך, הוא לא היה סופר שנאבק".
צוויג ההומניסט נואש מיכולתו לחיות כאדם חופשי בתקופה בה הנאציזם השתלט על העולם והגירתו לארצות אחרות (ארצות הברית ואנגליה) בהיותו בעל נתינות אוסטרית גרמנית היתה גם היא חוויה בעייתית עבורו.לאחר שחש שאינו מסוגל עוד לכתוב בשפתו-גרמנית,איבד לפי דבריו את הטעם לחייו.(למרות שבחודשים האחרונים לחייו כתב את שחמט (משחק המלכים),את הביוגרפיה שלא סיים על בלזאק ,ההקדמה למאמריו על מונטיין ואת ברזיל והישמר מן הרחמים-שני האחרונים קיבלו ביקורות לא טובות).
ברור מאליו שאישיותו ההומניסטית ,אבל הפסימית של צוויג, שהאמין וממש חש שסוף העולם קרוב בשל השתלטות הנאציזם על העולם,בנוסף למחלת האסטמה הקשה ממנה סבלה אשתו וההשקפה הרומנטית ,שרווחה אז בקרב אינטלקטואלים מסויימים שהתאבדות היא הפיתרון לחיים חסרי מוצא ,הם כנראה חלק מהגורמים להתאבדות הזוגית המזעזעת הזאת דוקא בנופים הפסטורליים של ברזיל.
עפ"י עדויות חבריו של סטיפן צוויג הוא סבל מתקופות קצרות של מלנכוליה
בצעירותו , תופעה שהפריעה לו לשמוח ולהנות מהחיים.
יש עדויות עקיפות כי היה בצעירותו בטיפול פסיכולוגי של ד"ר פרוייד. הטיפול היה יעיל מאד אבל סטיפן צוויג נקלע מאוחר יותר לקונפליקט משפחתי קשה מנשוא כאשר נשא לאישה את פרדריקה וינרטרנינץ (Friderike Maria von Winternitz ) גרושה אוסטרית נוצריה ואם לשתי בנות צעירות . הוא עבר להתגורר אתה בזלצבורג. אף הנישואים לא עלו יפה . המתיחות בין סטיפן צוויג לפרדריקה היתה קשה מנשוא במיוחד על רקע הזלזול הבוטה של הבנות הצעירות בסטיפן צוויג ( שלמעשה פירנס אותן ) . גם האופי השלטתני של פרדיקה רעייתו תרם למשבר הנישואין.
האסקפיזם של סטיפן צוויג מהמתח בבבית בזלצבורג בא לידי ביטוי בנסיעות מתמידות לכל רחבי העולם , הודו , ברזיל , ארה"ב , בלגיה וצרפת . רוב ימות השנה הוא בילה בבתי מלון מפוארים במדינות אלו וברחבי אירופה . מצבו הכלכלי המעולה ( היה בן של תעשיים יהודי עשיר והרווחי הון גם ממכירת הספרים) אפשר לו חיי רווחה.
בניגוד למה שכתוב למעלה סטיפן צוויג לא היה אנטי- ציוני , מאז היכרותו האישית עם הרצל וארתור שניצלר היו לו קשרים סמויים עם התנועה הציונית ועם ארגונים יהודיים , קשרים אלו התגברו מאז עליית היטלר לשלטון בשנת 1933. מתוך חשש כי קשרים אלו יזיקו למפעל התעשייתי המשפחתי הוא הסתיר את תרומותיו להסתדרות הציונית ולארגונים היהודיים בלונדון .
בעקבות האנטישמיות הגואה בגרמניה ובאוסטריה הוא עבר משנת 1934 הוא עבר להתגורר בלונדון , שם היה קשור לארגונים יהודיים . באמצעותם הוא הכיר את אשתו השנייה שרלוטה אלטמן ( יהודיה ) שהחלה לעבוד כמזכירתו . שרלוטה היה צעירה ממנו ב30 שנה , הוא התאהב בה והתגרש רשמית מפרדריקה האוסטרית הנוצריה . שרלוטה אלטמן היתה פליטה יהודיה מגרמניה ואחייה הרופא התגורר בלונדון . בשנים 1936-1937 שקל סטיפן צוויג לעלות לישראל , אך עקב הסתייגותה של רעייתו הצעירה , שהיתה קשורה לאחיה בלונדון , הוא שינה את תוכניותיו והחל לתכנן נסיעה לארה"ב ולברזיל.
צווייג לא היה סופר גדול, בטח לא בליגה של בני דורו קפקא, פרוסט, ג'ויס ושות'. "בסך הכל סופר מדרגה שנייה, דיליטנט, מחבר כרוניקות מחיי החברה", הגדיר את עצמו כמי שהכיר במגבלות דמיונו היוצר. עלילותיו המלודרמטיות, שלא לומר הצעקניות, (כמו המעשה באשה הגונה שמתאהבת בקלפן ב"עשרים וארבע שעות בחיי אשה") אמנם ריגשו את הקוראים בתקופתו, אך איבדו רלוונטיות וכוח משיכה ברבות השנים. "אתה מצוין בהעברה", החמיא לו פעם חברו זיגמונד פרויד, ולכן הקדיש את עיקר מרצו לביוגרפיות היסטוריות, כמו אלה של מרי סטיוארט, פושה ומרי אנטואנט. בשיא הצלחתו ועושרו רכש טירה על הר בזלצבורג, שבשנות ה-20 וה-30 אירחה ידועני-על כמו טוסקניני ותומאס מאן, ברונו ואלטר, ג'יימס ג'ויס וה"ג וולס. הבית הענק עוד שוכן על אותו הר, אבל את השם סטפן צווייג לא תמצאו באף סמטה בזלצבורג.
יותר מכל היה צווייג התגלמותו הארכיטיפית של היהודי הנודד החדש, שעשה הכל לברוח מיהדותו אך זו הדביקה אותו בכל אשר פנה. ב-1934 היה ראשון הבורחים ממולדתו האהובה, אחרי ששמו הוכנס לרשימת "הסופרים הלא רצויים ומזיקים", והמשטרה האוסטרית חיפשה בביתו כלי נשק. אביר הפציפיזם נפגע עד עמקי נשמתו, עקר ללונדון, היגר אחריה לניו-יורק, וממנה הגיע לפטרופוליס בברזיל, שקיבלה את הסופר המהולל בזרועות פתוחות. הספר של לורן סקסיק מתעד את חצי השנה האחרונה בחייהם של צווייג ולוטה, רעייתו השנייה והצעירה. את אותה תקופה, מספטמבר 1941 עד פברואר 1942, העבירו בדירת מקלט באמריקה הלטינית: שלושה חדרים, שתי מיטות ברזל, 40 ספרים וכמוסת רעל, למקרה שהקלגסים הנאצים יעלו על עקבותיהם.
ההחלטה לסיים את חייו היתה ספרותית משהו, כמו הפתרון הטראגי של עלילותיו, שבהן הגיבורים תמיד מתאבדים או יוצאים מדעתם. "בגיל 60 אתה בלאו הכי מחוסל", אמר ביום הולדתו בנובמבר 1941. ביום ראשון, 22 בפברואר, שתה עם לוטה את כוס הרעל. שנה אחרי מותו התפרסם "העולם של אתמול" האוטוביוגרפי, ובו כתב צווייג כי האמנות היחידה שנותרה ביבשת שאיבדה עצמה לדעת היא "האמנות להיפרד מכל מה שהיה פעם הגאווה והאהבה שלנו". את צוואתו, שהגיעה לפני 20 שנה לבית הספרים הלאומי בירושלים, סיים במלים: "אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".
בשנת 1941 הופיע משחק המלכים ושנה מאוחר יותר, לאחר מותו, האוטוביוגרפיההעולם של אתמול. את העותק היחיד של כתב היד שלח צווייג להוצאה לאור יום אחד לפני התאבדותו. מתוך "רצון חופשי ובהכרה צלולה" ובשל דאבון־לבו על חורבנה של "מולדתו הרוחנית אירופה", שלח צווייג יד בנפשו ביחד עם אשתו השנייה
ami
