ברח, החיים קוראים לך : זיכרון, ילדות והישרדות

בוריס סירולניק יודﬠ שהוא נולד פﬠמיים. בלידתו הראשונה רק גופו בא לﬠולם, לפחות ﬠל כך מﬠידים המסמכים, והוא נאלץ להאמין להם.

לידתו השנייה. לﬠומת זאת, זכורה לו היטב: לילה אחד, כשגופו היה בן שש, הקיפו גברים חמושים את מיטתו. הם באו לﬠצור את הילד היהודי שהוסתר ﬠל ידי הגננת שלו כדי להוציאו להורג. באותו לילה נולד בוריס סירולניק: הוא והסיפור שלו.

בוריס הקטן מצליח לברוח ולהינצלְ ולאחר המלחמה הוא נודד ממקום למקום ﬠד שדודתו לוקחת אותו תחת חסותה ואצלה הוא מנסה להשתקם כילד. להתפתח כמתבגר ולהגשים את חלומו ללמוד פסיכיאטריה. לימים הוא הופך פסיכיאטר מוביל בתחומו. ומתפרסם בﬠולם כולו כמומחה בנושא ה"חוסן הנפשי".

סירולניק, שלמד בשנות המלחמה ולאחריה את מﬠלותיה של השתיקה, מחליט בספר זה להפר דממה בת 40 שנה, ובתהליך יוצא מגדר הרגיל של אנליזה ﬠצמית. לצלול לתוך רסיסי זיכרונותיו המתﬠתﬠים ולמבוך הפסיכולוגי שהפך אותו לאדם שהוא היום. בﬠזרת השכלתו הוא מנסח תובנות מרתקות ושוות לבל נפש ﬠל התפקיד המכונן שיש לארגון הזיכרון הטראומטי ﬠל ﬠיצוב האישיות הבוגרת.

ד"ר בוריס סירולניק, אתולוג, פסיכואנליטיקאי, פסיכולוג, נוירופסיכיאטר וסופר צרפתי.

ברח, החיים קוראים לך : זיכרון, ילדות והישרדות – בוריס …

ברח החיים קוראים לך – בוריס סירולניק –

ראו גם :

בוריס סירולניק ,בן למשפחה יהודית צרפתית ,  כיום פרופסור לרפואה בצרפת , היה בשנת 1942  ילד בן 6 .

להיקרא ז'אן בורד

“לאחרונה נודע לי שאמי הפקידה אותי בלשכת הסעד בעיר בורדו, ערב המעצר שלה ב-18 ביולי 1942 . כפי הנראה מישהו הזהיר אותה מראש. מעולם לא חשבתי שהיא הפקירה אותי .

היא הכניסה אותי לשם כדי להציל אותי . אחר כך היא חזרה לביתה הריק, בלי בעל , בלי ילד. היא נעצרה לפנות בוקר) ואחר כך נשלחה לאושוויץ) . אינני רוצה לחשוב על כך.

נשארתי כנראה בלשכת הסעד הצרפתית כשנה , אינני יודע בדיוק. אינני זוכר דבר . הזיכרון חזר אלי ביום שבו מרגו  (צעירה צרפתית אשר מיוזמתה פנתה ללשכת הסעד הצרפתית בבקשה לאמץ את הילד , ללא ידיעת הוריה , היא קיבלה על כך את אות חסידת אומות העולם  ביד ושם) באה לקחת אותי.

כדי לרכך ולקרב אותי אליה, היא הביאה איתה קופסה של קוביות סוכר , והאכילה אותי בהן זו אחר זו עד הרגע שסירבה להמשיך ואמרה : "זה נגמר" . זה היה, אני חושב , בקרון רכבת שהגיעה ממקום כלשהו ונסעה לבורדו. במשפחה של מרגו , הזיכרון שלי שב לחיים. מסיה פראז' , מפקח במשרד החינוך הצרפתי איים "להתפוצץ מרוב כעס" . העמדתי פנים נפחדות . מדאם פארז' נזפה בבתה: "יכולת להודיע לנו מראש שאת הולכת להביא את הילד הזה מלשכת הסעד".

הטילו עלי כמה משימות במשפחה הזאת : לטפח ערוגה בגינה, לעזור בניקוי הלול ולהביא את החלב שיחולק ליד שער בית החולים לילדים. כך עברו עלי הימים , עד שיום אחד אמרה מדאם פארז': החל מהיום יקראו לך ז'אן בורד , חזור אחריי !"

מן הסתם חזרתי על דבריה, אבל לא הבנתי למה עלי לשנות את שמי. אישה אחת שבאה מדי פעם לעזור למדאם פארז' בעבודות הבית הסבירה  לי בחביבות: " אם תגיד את השם האמיתי שלך, תמות, ואלה שאוהבים אותך ימותו בגללך" .

בימי ראשון , קאמי , אחיה של מרגו , הצטרף לארוחה המשפחתית. כולם צחקו מרגע שהופיע. יום אחד הוא הגיע לבוש במדי צופים בלווית חבר צעיר , החבר היה מנומס ומאופק, שערו מקורזל כמו צמר כבשים , וחיוכו מסוייג ( מאוחר יותר בספר זיכרונותיו מגלה ד"ר בוריס סירולניק שהחבר של קאמי היה זה שהסגיר אותו לגסטאפו הגרמני וגרם למעצרו ) .

רק כשהייתי סטודנט לרפואה שבתי להיקרא בוריס.

אחרי ביקורם של שני הצופים , החיים כבו גם אצל מרגו. מסיה פארז' מת בשנתו .  מאדאם פארז' נעשתה קודרת ,הבית עטה דממה , בלי תנועה , בלי מבקרים . נאסר עלי ללכת להביא חלב , זה נעשה מסוכן מדי , היה חשש שיסגירו אותי .. יסגירו ?

הדיבור היה מסוכן כי היה עלול להביא למותך. השתיקה הייתה מעיקה משום שהאיום , שהורגש במלוא כובדו, היה עלול להופיע משום מקום. מי יסגיר אותי ? איך אוכל להגן על עצמי? חשבתי שאהיה אחראי  למותם של בני משפחת פארז' משום שהיו כה טובים אלי.

הבית נעשה קודר ודומם . לא היה בו סימן חיים במשך חודשים רבים . הייתי בן 6 , לא ידעתי קרוא וכתוב, לא היה רדיו , לא הייתה מוזיקה, לא היו חברים, לא היו דיבורים. התחלתי להסתובב סביב שולחן הסלון שהייתי כלוא בו. הסיבובים הרגיעו אותי והעניקו לי תחושת קיום מוזרה. כשהתעייפתי מסיבובי , נשכבתי על הספה וטפחתי על ברכיי. בשנת 1993 כשנסעתי לבוקרשט עם ארגון "רופאי העולם", הבחנתי באותו דפוס התנהגות אוטמאטי אצל ילדים נטושים ומבודדים רגשית.

זו כנראה הסיבה שחוויתי את המעצר שלי כחגיגה . חזרתי  לחיים!! לא פחדתי מהחיילים והמשאיות שחסמו את רחוב אדריאן-בסלאנס. היום אני רואה כמה ציורי היה המחזה : צבא שלם בא לעצור ילד קטן!

מקור וקרדיט : בוריס סירולניק , ברח החיים קוראים  לך  (זיכרון , ילדות והישרדות) .  מודן 2014