"מרגע שעלו על ספינת המעפילים הקטנה, לא קראו פאול לוי וסטפני ברונר עיתונים. אולי טוב שכך, שכן כינויי הגנאי שהוענקו להם על ידי אחד העיתונים, היו מעליבים ופוגעים למדי. "נערות רחוב" ו"אנשי גייס חמישי" היו רק שניים מתוך שמות הגנאי המדוברים, שלא נבעו כמובן מתחקיר עיתונאי מעמיק, אלא היו דרך מקובלת להביע מחאה על כך שספינת המעפילים שלהם יצאה לדרכה בברכתו ובעזרתו של…אדולף אייכמן, שנעזר בנוצרי אחד (יהודי מומר) בשם ברטולד שטוֹרפֶר.
כן חברים, גם דברים כאלה קרו במלחמת העולם השניה !
אנשי המוסד לעליה ב', שפעלו מטעם ההנהגה הציונית, לא אהבו מי-יודע-מה את שטורפר. לטעמם, הוא כרת ברית עם השטן, והם טרחו להפיץ את המידע החשוב בכל דרך. העובדה שהוא הציל מציפורני הנאצים אלפי יהודים, לא עמדה לזכותו בעיניהם, וכמובן שדי היה בעמדה רשמית זו כדי לתת לעיתונאים את הזכות המפוקפקת להטיל דופי ב-702 העולים ללא כל ביסוס.
את פאול וסטפני זה לא כל כך עניין. הם היו כל כך לחוצים להתחתן, עד שלא עברו חמישה ימים מתחילת ההפלגה, וכבר העמיד הבחור פאול חופה על סיפון הספינה, וקידש לעצמו את הבתולה סטפני "בטבעת זו". הרב בירך את השניים על הקמת בית נאמן בארץ ישראל, אליה הם יגיעו בעזרת השם תוך יום-יומיים, קהל הנוסעים, מוזמנים בעל כרחם, הצטרף בקול לשירת "אם אשכחך ירושלים", וכולם הוציאו מכיסיהם חתיכות לחם עבש, אכלו אותם בכוונה שלמה והתכוונו לצאת ידי חובת אכילת רבע עוף ושניצל.
אף אחד מהעומדים על הסיפון לא שיער איזו הרפתקה מפוקפקת הם עומדים לעבור, ועד כמה יהיו קצרים נישואי הזוג הצעיר.
לספינת המעפילים הקטנה קראו "מילוס", והיא הוסיפה ועגנה בנמל לימסול שבקפריסין עוד שלושה שבועות, עד שיכלה להפליג בבטחה לנמל תל אביב. המינוח "בבטחה" הוא מינוח יחסי כמובן, שכן לא צריך היה להיות מומחה גדול כדי להבין שמדובר בחתיכת גרוטאה שנזקקת לחסדי שמים כדי שלא לטבוע גם בים שאינו רוגש במיוחד. מי שלקח בחשבון גם את העובדה שלספינה לא היה אישור עגינה מטעם השלטונות הבריטיים, הבין שחסדי שמיים הם מצרך מבוקש בנסיבות העניין.
כמובן שניסים לא קורים כל יום, וכך ביום 3 בנובמבר 1940 נכנסה ה"מילוס" לנמל חיפה, כשהיא מלווה בספינת משמר בריטית מאיימת. יחד איתה נכנסו לנמל עוד שתי ספינות מעפילים.
נוסעי הספינה היו מוכנים לתרחיש, וציפו לרדת אל החוף, להיכנס למחנה מעצר בעתלית, ולהיות משוחררים ממנו בהדרגה, על חשבון הסרטיפיקטים, כמקובל באותה עת. הפתעה מסויימת אחזה בהם כאשר הבריטים העבירו אותם מהספינה הקטנה והרעועה לספינה גדולה ומרווחת בהרבה, והתמימים ביניהם אף החלו ליהנות מתנאי השירות החדשים. ברם, תוך זמן קצר הפכה אנחת הרווחה לאנחת ייאוש, כשנודע להם שהאימפריה הבריטית מתכוונת לקחתם למחנה מעצר במאוריציוס. מדובר היה בהתפתחות חדשה, מפתיעה ומאיימת, ולנוסעים המותשים לא היה הרבה מה לעשות כנגדה, חוץ מלשבות רעב.
הנהגת היישוב מצידה, סברה שהנכון ביותר בעת הזו יהיה…הבלגה. מקסימום שביתת הזדהות עם סבלם של העולים… שיסעו למאוריציוס… האם הושפעה ההחלטה מכך ששנוא נפשם שטוֹרפֶר היה מארגן ההפלגה ? … אתם תחליטו. אני רק מביא את העובדות.
הנוסעים האומללים, כ-2,000 במספר, רוכזו בינתיים על סיפונה של הספינה, פַּאטְרִיָּה שמה, כשהם מכינים את עצמם נפשית להפלגה ארוכה ומתישה, ושהייה ארוכה ארוכה במחנה מעצר מרוחק.
הם לא ידעו זאת, אך שני ארגוני מחתרת לא קיבלו עליהם את רוע הגזרה. אחד היה האצ"ל, והשני … ההגנה.
ביום 25 בנובמבר, החריד פיצוץ עז את האוניה, יציר כפיו של מוקש שהעלו לתוכה אנשי ההגנה (האצ"ל איחרו לפעול וכך נחסך מהם הביזיון).
או אז התברר גודל האסון. המוקש היה גדול הרבה יותר מהדרוש, החור שניבע בספינה היה גדול מידי, ותוך דקות שקעו חלקים גדולים ממנה אל תוך המים. אילולא היה הנמל רדוד, היתה הספינה שוקעת למצולות על 2,000 נוסעיה, אך גם כך נטתה הספינה על צידה, ונוסעיה הרבים שחלקם כמובן לא ידעו לשחות, צריכים היו להציל את עצמם.
"טיפסתי וחתכתי לי את הידיים, הדם שתת ממני…אדם אחד פתאום מעד ונפל עליי בעוצמה כזו, ששתי שיניים קדמיות נשברו לי. נצמדתי עם הידיים בכל כוחי והמשכתי לטפס" סיפרה אחת הניצולות.
"לבסוף הגעתי עם עוד שישה אנשים אחרים לחלל קטן … היינו בתא האחרון והאוניה עמדה מתחתינו בצורה אנכית. נחתכתי משברי הזכוכית של הדלתות בהן נאחזתי…היה פתח קטן בתקרה והגברים ניסו להגיע אליו…אדם אחד הצליח להידחק אל תוך הפתח, אבל הוא נתקע שם…באו אנשים, שקרעו את בגדיו, שפכו עליו שמן והוציאו אותו בכוח…גם אנחנו ניסינו למלט את נפשנו בדרך זו, אבל לא הצלחנו. לא היינו מספיק גמישים כמוהו"
270 מנוסעי הספינה שילמו בחייהם על הפעולה.
טבעו.
שניים מתוכם אתם כבר מכירים, נכון ? … היו אלה פאול וסטפני לוי.
יהי זכרם ברוך."
לסקירה המלאה של עמיר שושני
פאול לוי וסטפני ברונר