ami
לפני 139 שנה , ב-7.11.1878, נולדה ליזה מייטנר, אישה ששינתה את גורלו של העולם, והעולם הביט ממנה והלאה. כי הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה וליזה מייטנר הייתה ממוצא יהודי.
במעבדה בגרמניה הצליח שותפה של ליזה מזה עשרות שנים, הכימאי אוטו האן, לבקע גרעין אטום, בגלות בשוודיה הצליחה הפיזיקאית ליזה מייטנר להסביר מה בעצם קרה בניסוי, ומהן ההשלכות שלו. אוטו האן זכה בפרס נובל, שמה של ליזה מייטנר אפילו לא עלה בטקס. לא על ידי מעניקי הפרס ולא על ידי המקבל. לימים הסביר האן שהנובל ניתן בכימיה, לא בפיזיקה, לכן לא הייתה סיבה להזכיר את תרומתה.
בגיל שלושים נתנה ליזה גט כריתות לעם היהודי והמירה את דתה, אבל הנסיבות לא אפשרו לה לברוח מגורלה כיהודייה. עליית הנאצים לשלטון הביאה לפיטוריה, לשלילת דרכונה, אילצה אותה לברוח על נפשה.
שום דבר בילדותה של ליזה לא ניבא את התפקיד המכריע שיהיה לה בעיצוב הפיזיקה של המאה ה-20. היא אהבה מדעים, בעיקר מתמטיקה. בגיל שמונה הייתה נרדמת כשספר מתמטיקה טמון מתחת לכרית שלראשה, כי לא רצתה להיפרד ממנו גם בשינה. ובכל זאת, לא היה לליזה הילדה שום סיכוי לממש את אהבתה. כאשר הגיעה לגיל 14 היא נאלצה לעזוב את בית הספר. באוסטריה של המאה ה-19 לא אפשרו לנשים ללמוד יותר מתשע שנים. אישה משכילה יכלה להיות מורה, וזה מה שעשתה ליזה הצעירה בראשית הדרך. אבל כאשר נפתחו שערי האקדמיה גם לנשים, היא הייתה מן הראשונות.
בת 23 הייתה ליזה כשעברה את בחינות הבגרות והתקבלה ללימודי הפיזיקה באוניברסיטה, בת 29 כבר קיבלה דוקטורט, אלא שהמהפכה הייתה חלקית בלבד: נשים הורשו ללמוד מדעים, לא לעסוק בהם בפועל.
ומשום כך עברה לעיר הגרמנית ברלין, שם התגורר פיזיקאי נערץ, מקס פלאנק. היא באה לזמן מה, ללמוד, ונשארה 30 שנה, כי שם הצליחה לראשונה למצוא לה מקום עבודה, במעבדה לפיזיקה ניסויית. כאישה, היא לא הייתה זכאית לתשלום, אבל ליזה הייתה מאושרת מן הזכות לעסוק בנושאים שעניינו אותה, לבדוק התנהגות של חומרים שונים, אפילו שהוריה נאלצו לתמוך בה עד גיל מבוגר.
גם דירה משלה לא הייתה לה. היא גרה בחדרים ששכרה בבתי נשים אחרות, ולא היה לה בן זוג ולא ילד. כששנים אחר כך, בזקנתה, שאלה אותה אחת מבנות אחיה מדוע לא נישאה לאיש, ענתה שלא היה לה פנאי.
השנים הראשונות של המאה ה-20, בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה, בישרו טובות לנשים בגרמניה. ליזה התמנתה לפרופסור והפכה סוף-סוף עצמאית מבחינה כלכלית. היא ושותפה, הכימאי אוטו האן, עסקו בפענוח התנהגות של חומרים רדיואקטיביים והתפרסמו בעולם.
אבל בינואר 1933 עלה היטלר לשלטון – והכול השתנה. רבים מחבריה, יהודים או בניהם של יהודים, גורשו ממקומות עבודתם, מבתיהם, מן המדינה. אלברט איינשטיין, גדול המדענים של גרמניה ויהודי, עזב בקול מחאה גדולה את הארץ שהעלתה לשלטון את הנאצים. אחרים נשארו, וקיוו לימים טובים יותר. את ליזה לא פיטרו, בזכות העובדה שלא הייתה גרמניה, אלא אוסטרית. אבל ביום שבו סיפחה גרמניה את אוסטריה, הבינו היא וחבריה שמשרתה – וגם חייה – בסכנה. מדענים מכל העולם ניסו להציל אותה, להזמין אותה לכנסים בינלאומיים או לעבודה באוניברסיטאות מחוץ לגרמניה, אלא שהשלטונות לא אפשרו לה לעזוב.
לבסוף ברחה ליזה מייטנר, מדענית בעלת שם עולמי, בת 59, רזה ורעבה, עם מזוודת בגדים אחת ועשרה מארק בכיס, להולנד הסמוכה – ומשם לשוודיה.
גם משוודיה שמרה קשר עם עמיתה, אוטו האן, ושם שמעה על התגלית החשובה ביותר שהתגלתה במעבדה. האן לא האמין למראה עיניו ולא ידע את פשר הדברים שהיה עד להם. ליזה עזרה לו לפענח מה גילה: האן ועוזרו שטרסמן הפגיזו אטום של יסוד כבד מאוד (אורניום) בנייטרונים. התוצאה הייתה שהאורניום נעלם, ובמקומו הופיע יסוד אחר לגמרי, קל הרבה יותר – איזוטופים של בריום. "הצלחת לבקע את האטום לשניים", בישרה לו ליזה, "בנוסף לבריום נוצר ודאי עוד יסוד. צריך לחפש אותו."
ביער שוודי מושלג, הרחק ממעבדות מאובזרות, חישבה ליזה מייטנר, על פיסת נייר שקרעה ממחברת, את ההשלכה החשובה ביותר של מה שגילה האן. שני החלקיקים שנוצרו בעת ביקוע הגרעין היו רק כחמישית המסה. לאן נעלמו ארבע החמישיות החסרות? אלה, גילתה (בעזרתו של אחיינה האהוב, הפיזיקאי אוטו פריש), הפכו לאנרגיה עצומה!
תוצאות הגילוי התפרסמו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ואת האנרגיה העצומה שנוצרה במהלך ביקוע הגרעין ביקש כל אחד מן הצדדים הלוחמים לנצל, כדי ליצור את הפצצה הכי עוצמתית שעמדה לרשותו של צבא כלשהו אי פעם.
משני הצדדים התגייסו למבצע מדענים – אלה ואלה חניכי האסכולה הגרמנית. מצד הצבא הגרמני הנאצי אוטו האן, ומצד בנות הברית – מדענים יהודים שמצאו מקלט מפני הנאצים בארצות הברית. כאשר ביקשו האמריקנים מליזה שתחבור אליהם ביצירת הפצצה, היא לא הסכימה. היא הבינה היטב את הסכנה שבהיטלר, אבל לא הייתה מוכנה לתת את ידה להרג אנשים.
ובתוך מרוץ הענקים הזה, בטרם הסתיימה המלחמה, והאמריקנים טרם ניצחו במרוץ הגדול אל הפצצה, והערים הירושימה ונגסקי עוד לא נכנסו להיסטוריה, קיבל כאמור אוטו האן, בשוודיה הנייטרלית, את הפרס החשוב ביותר בעולם המדע – פרס נובל – על התגלית של ביקוע האטום. קילומטרים ספורים משם, במעבדה קטנה, ישבה עמיתתו מזה 35 שנה, האישה שפענחה את משמעות הביקוע הזה, ליזה מייטנר. הפרס הגדול שלה היה עצם העובדה ששרדה.
עם תום המלחמה זכתה מייטנר בהרבה מן הכבוד שנגזל ממנה, וגם בפרסים בינלאומיים חשובים, אבל זהו כבר עניין לסיפור אחר.
Frisch, Otto Robert. “A Walk in the Snow.” New Scientist 60 (1973
Frisch, Otto Robert. What Little I Remember. Cambridge, England: 1979
Crawford, E., R. Sime and M. Walker. “A Nobel Tale of Postwar Injustice.” Physics Today (Sept. 1997):
Bailyn, Bernard and Donald Fleming, eds. The Intellectual Migration: Europe and America 1930–1960. Cambridge, MA: 1969.
ראו גם :
ליזה מייטנר – ויקיפדיה |