אנטון צ'כוב הקטן , בן 9, סבל כמו כל בני המשפחה מנחת ידו של אב המשפחה פאוול יגורוביץ צ'כוב. אדיקותו הפרובסלאבית המופלגת של אב המשפחה הגבירה את נטייתו לרדות בבני ביתו. בתוקף הכרתו העמוקה כי הוא פועל תמיד על פי רצון האל, כפה האב פאוול יגורוביץ משמעת ברזל על משפחתו. אשתו , ארבעת בניו ובתו נתקפו חיל ורעד כל אימת שהרים את קולו בנוכחותם. עצם הופעתו עוררה בהם תחושת אשם. בשל כל שגגה פעוטה היתה חמתו בוערת בו, והוא היה מחרף, מנופף בידיו, מרעים בקולו ומכה. הסטירות ניתכו, ובמקרים חמורים אף הוריד מן הקיר את השוט והפשיל את שרווליו. " אבי התחיל לחנך אותי, או בפשטות , להכותני, עוד לפני שמלאו לי חמש שנים", כתב צ'כוב לימים. " מחשבתי הראשונה, כשהתעוררתי בבוקר , היתה " האם יכה אותי היום ? "
חבר לספסל הלימודים אמר לו כי הוריו לא הלקוהו מעולם, ואנטון צ'כוב כינהו שקרן .
לאחר שהוצלף , ובעוד אחוריו דוויים, נאלץ אנטון הקטן לנשק , כנהוג את היד האבהית שהענישה אותו בחומרה שכזאת. לאמיתו של דבר, היה האב פאוול יגורוביץ מלקה את צאצאיו ללא הרף. הוא גרס שיש לצעוק ולחבוט בכל עוז כדי להשריש את האמיתות הקדושות בלבות הילדים הפוחזים. "כך גידלו אותי" הכריז האב בפני אשתו על מנת להצדיק את אלימותו . "ואת רואה , זה לא הזיק לי כל כך !" . לימים כתב צ'כוב : "בילדותי לא הייתה לי ילדות" .
לעתים ניסתה אמו להתערב ולמתן את קפדנותו היתרה של בעלה. אך היא הייתה חסרת אופי בתכלית ומותשת בשל שישה הריונות סמוכים זה לזה וידה קצרה מלהפיס את דעתו של אב המשפחה החדור בהכרת ערך עצמו. היא עצמה ננזפה כמשרתת פשוטה על כל עניין פעוט. לימים כתב צ'כוב לאחיו הבכור אלכסנדר: "העריצות והשקר הם שהרסו את חיי אמך. העריצות והשקר עיוותו את ילדותנו כל כך , עד שאיני יכול להיזכר בה ללא גועל ובעתה. אני זוכר את הפלצות והסלידה שחשנו בימים ההם, כאשר אבינו יוצא מגדרו בזמן ארוחת הערב בגלל מרק מלוח מדי , או מגדף את אמנו וקורא לה שוטה.. מוטב להיות קורבן מאשר תליין ".
גם אנטון צ'כוב הקטן חי מבוקר עד ערב בצל החשש מנזיפה, כאשר ישב רכון על ספר הדקדוק הלטיני, נשא בלבו תפילה שהיום יסתיים על מי מנוחות . אך הנה כבר עלה קול צעדים מעבר לדלת, האב נכנס , מגושם רחב כתפיים , זקנו כהה ומבטו אומר שררה. לבוש היה מעיל חורפי ונעול מגפי עור גבוהים.
"עלי לצאת לענייני עסקים " אמר האב " ואתה , אנטושה תלך לחנות, תשגיח שהכול יתנהל שם כשורה. "
דמעות נקוו בעינן אנטון צ'כוב הקטן , הוא מילמל:
"קר בחנות , ואני רועד בלי הפסק מרגע שיצאתי מבית הספר".
אין דבר, התלבש היטב , ולא יהיה לך קר!!
יש לי הרבה שיעורי בית למחר"
תעשה אותם בחנות . נו לך, וטפל בכל . מהר ! אל תתמהמה!"
אנטון צ'כוב הקטן ציית , הניח את קולמוסו, לבש את מעיל הגימנזיסט שלו, שירבב את רגליו למגפיו הנקובים, תחב את ספר הדקדוק הלטיני תחת בית שחיו ויצא בעקבות אביו אל חשכתו המקפיאה של הרחוב. החנות הייתה קרובה מאד. קור קוטבי שרר בה.
לקחות היו נכנסים לחנות ואנטון נאלץ לשרת אותם . בהמולה בחנות ובקור העז ששרר בחנות לא ניתן היה ללמוד ובוודאי לא להכין שיעורי בית. אנטון צ'כוב הקופא עד לשד עצמותיו ידע יפה שיהיה עליו להמתין שעות, כי כשהלך אביו למסבאה או להתפלל בכנסייה , נשתכח ממנו עצם קיומו של בנו הקופא בחנות. החנות הייתה פתוחה מחמש בבוקר ועד אחד עשרה בלילה ואנטון צ'כוב הקטן נאלץ לעבוד בה בעל כורחו ימים רבים במשך השנה.
כאשר התאונן אנטון צ'כוב הקטן על שהקור ותנועת הלקוחות מפרעים לו להכין את שיעורי הבית ולהתכונן לבחינות, רטן אביו אל תוך זקנו :
"אני מוצא לי פנאי לקרוא בתנ"ך מדי יום ביומו שני מזמורי תהילים, ואילו אתה אינך מסוגל ללמוד אפילו שיעור אחד!" המימרה החביבה עליו בייתה : "בלי בעל-הבית , הסחורה בוכה!" אך הוא עצמו נמצא רק לעתים רחוקות מאחורי הדלפק בחנות. וכי אין זה מתפקידם של בניו למלא את מקומו ?
על סיוט חנות המכולת נוסף סיוט הכנסייה. הלהט הדתי שפיעם באב פאווול יגורוביץ היה עז כל כך שהכריח את אנטון הקטן ושאר בני המשפחה להגיע כל הזמן לכנסייה על מנת להתפלל ולשיר במקהלת הכנסייה.
אנטון ואחיו נאלצו כל יום ראשון לקום השכם בבוקר ולהגיע בקור העז לכנסייה על מנת לשיר שם במקהלה. אביהם העיר אותם משנתם שתיים-שלושה שעות לפני האירוע הדתי, כדי שיספיקו לכוון את לבם ולהכשיר את גופם לעבודת האל. בשובם עייפים ורצוצים הביתה, עוד נהג פאוול יגורוביץ האב – לכפות עליהם כמין טקס חיקוי דתי להשתחוות לפני האיקונות בבית ולשיר עמו מזמורי תהילים. האב , האם והילדים כמשתחווים אפיים ארצה חבטו מצחיהם ברצפה, וקולותיהם חברו יחדיו בשיר הלל רווי אמונה. כך העבירו את הזמן שעות רבות במשך ימי ראשון.
ami
איזו רגישות צמחה מהאלימות של האב…