סמיואל פיפס (1703-1633), גדול כותבי היומנים מאז ומעולם, התברך בשילוב מופלא זה. הוא היה מינהלן קפדן, אביו מולידו של ה"סיוויל סרוויס" הבריטי בימיו הטובים, ועם זאת חשפן חסר רסן גם כשהוא מתאר את הליכות ביתו, יחסיו עם אשתו ומשרתיו ומעשי המשובה שלו עם נשים. היסטוריונים נסמכים עליו כשהם מבקשים לתאר אירועים ותהליכים גדולים שתיאר ביומנו, כמו המגיפה הגדולה (1666-1665), השריפה של לונדון (1666) או הרקע ההיסטורי למהפכה האנגלית הגדולה. אך קוראי כרכי היומן עד עצם היום הזה שואבים ממנו הנאה מרובה גם כיצירת ספרות מדהימה בהישגיה (אלי שאלתיאל).

סמיואל פיפס החל בכתיבת היומן ב-1 בינואר 1660 ופסק מכתיבתו ב-31 במאי 1669, שנת מותה של אשתו, כשנחלשה מאוד ראייתו. היומן נכתב איפוא בימים שפיפס כבר החל לפלס את דרכו במינהל הצי האנגלי אך טרם הגיע למעמד הרם והנישא במנגנון זה. לבני דורו נודע בעיקר כאחד מאנשי השלטון הבכירים וממניחי היסודות של הצי, שהפך את בריטניה למלכת הימים ולאימפריה גדולה. עם מותו הוריש פיפס את ספרייתו הנודעת לתהילה לאוניברסיטה של קיימברידג' שבה למד, ובכלל זה גם את ששת ספרי היומן בכריכת עור הדורה. היומן נכתב בצופן, אך דומה שפיפס לא הקפיד מאוד להסתיר מעיני הדורות הבאים  (אלי שאלתיאל).

דבר קיומו של היומן היה ידוע אך למעטים, ובכל זאת מפתיע שחלפו יותר ממאה שנים עד שניגשו לפענחו ולפרסמו. במהדורתו השלמה והלא-מצונזרת הוגש היומן הנדיר הזה לקוראים רק ב-1978, במהדורה מלאה ומוערת. סם פיפס היה לדמות נערצת, וכל בן תרבות נדרש לפנינים נבחרות מן היומן שכתב. היסטוריונים וחוקרי תולדות בריטניה הרבו לעסוק בו ובתרומתו השנויה במחלוקת בעיצובו ובגיבושו של הצי הבריטי,

נעוריו ולימודיו

סמיואל פיפס נולד ב־23 בפברואר 1633 בסוֹלְסְבְּרִי קוֹרְט, רחוב פליט, לונדון, לג'ון פיפס (1601-1680), חייט במקצועו, ומרגרט פיפס לבית קַייט (נפטרה ב־1667), בתו של קצב מווייטצֶ'פֶּל.

פיפס היה החמישי מבין אחד־עשר ילדים, אך כל אחיו, הגדולים ממנו, מתו בילדותם. הוא הוטבל בכנסיית סיינט בריידס ב־3 במרץ. את שנות ינקותו לא עשה בלונדון, אלא נשלח לזמן מה לטיפולה של אומנת, ג'וּדִי לוֹרֶנְס, בקינגסלנד, מצפון לסיטי של לונדון. בסביבות 1644 החל פיפס ללמוד בבית הספר היסודי הנטינגדון, ומ־1646 עד 1650 למד בבית הספר סיינט פול בלונדון. ב־1649, בעודו נער, צפה בהוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון.

ב־1650 החל פיפס את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג', שמומנו באמצעות שתי קצבות לימודים שקיבל מבית הספר סיינט פול (כפי הנראה הודות להשפעתו של סר ג'ורג' דאונינג, שהיה ראש חבר השופטים ולימים מנהלו באוצר המדינה) ומענק מחברת מֶרְסֶרְס. באוקטובר התקבל כסטודנט במוֹדְלִין קוֹלֶג' (Magdalene College). הוא החל את לימודיו במרץ 1651 וקיבל את התואר בוגר במדעי הרוח ב־1654. בשלהי אותה שנה, או בתחילת 1655, החל לעבוד בביתו של סֶר אדוארד מונטגיו, אחד מבני דודיו של אביו ומי שלימים יהיה הראשון של סנדוויץ'. באותה תקופה נשא לאשה את אליזבת דה סן מישל בת הארבע־עשרה, צאצאית של מהגרים הוּגֶנוֹטִים מצרפת. תחילה נישאו השניים בטקס אזרחי, ב־10 באוקטובר 1655, ואחר כך בטקס דתי, ב־1 בדצמבר 1655 בכנסיית סיינט מרגרט בווסטמינסטר.

ציור של סמואל פיפס בתחילת דרכו

חוליו

פיפס סבל מצעירותו מאבנים בדרכי השתן – חולי ממנו סבלו גם אמו ואחיו ג'ון. הכאבים ותופעות לוואי נוספות כמו "דם בשתן" (המטוריה) לא הרפו ממנו, וסמוך לאחר נישואיו החמיר מצבו עד מאוד. ב־1657 החליט פיפס לעבור ניתוח. לא הייתה זו החלטה קלה, שכן הניתוח היה ידוע ככואב ומסוכן במיוחד.   בתקופה ההיא עדיין לא היו שיטות הרדמה טובות . פיפס נועץ במנתח תומאס הולייר, וב־26 במרץ 1658 נותח בחדר השינה בבית דודניתו, ג'יין טרנר. האבן סולקה בהצלחה

באמצע שנת 1658 עבר פיפס להתגורר באֵייקס יארד, סמוך למקום בו נמצא כיום רחוב דאונינג. הוא עבד כקופאי באוצר המדינה תחת ג'ורג' דאונינג.

היומן

ב־1 בינואר 1660 החל פיפס לנהל יומן אישי. הוא כתב בו את קורותיו מדי יום במשך קרוב לעשר שנים. מתוארים ביומנו הנשים אחריהן חיזר, חבריו וקשריו, ונחשפים בו קנאותיו, חששותיו, דאגות היומיום שלו ויחסיו המעורערים עם אשתו. היומן הוא תיאור חשוב של לונדון בעשור השישי של המאה השבע־עשרה. הוא מציג, מתחילתו, את פרשנותו של פיפס לאירועים הפוליטיים והלאומיים של התקופה לצד ענייניו האישיים ביותר. פיפס פותח את יומנו, בינואר 1660, בדברים הבאים:

"יבורך האל, בסוף השנה שעברה הייתה בריאותי טובה ביותר, ולא חשתי בכאבי הנושנים אלא כשהצטננתי. אני גר באייקס יארד יחד עם רעייתי והמשרתת ג'יין, ואין במשפחה איש נוסף על שלושתנו. לאחר שאורח־הנשים של רעייתי איחר להגיע שבעה שבועות, קיוויתי כי היא בהריון, אך ביום האחרון לשנה הוא שב ופקד אותה. "

ציור של רעייתו אליזבת' פיפס 

"המצב במדינה כדלקמן: הפרלמנט המשויר, שלורד למברט מנע את כינוסו, שב ונאסף לפני זמן קצר. קציני הצבא אולצו כולם להיכנע. לואסון עוגן עדיין בנהר, ומוֹנְק נמצא עם צבאו בסקוטלנד. רק לורד למברט לא מציית עדיין לפרלמנט; איש לא מצפה כי יעשה זאת, אלא אם יאלצוהו."

יש חשיבות היסטורית רבה לחודשי היומן הראשונים, אז נקלעה אנגליה למשבר שלטוני קשה, והחברה נקרעה בין מלוכנים אדוקים לפוריטנים מאנשיו של קרומוול: מה שהוא (פיפס) עושה בחודשי היומן הראשונים שלו הוא סיקור מאיר עיניים ונדיר באיכותו של אחת מאותן תקופות מפתח בהיסטוריה שבהן אוכלוסייה שלמה משנה את נאמנותה.

עבודתו במנהלת הצי האנגלי

פיפס הוכיח עצמו כעובד מוכשר ויעיל, יותר מעמיתיו שנשאו במשרות בכירות משלו. עובדה זו מילאה אותו רוגז ומצאה את ביטויה בדברי ביקורת חריפים שכתב ביומנו. עם עמיתיו למשרד נמנו אדמירל סר ויליאם פן, סר ג'ורג' קרטרט, סר ג'ון מנס וסר ויליאם באטן.

הוא שכר מורה פרטי כדי ללמוד חשבון, השתמש בדגמי אוניות כדי לפצות על חוסר ניסיונו הימי, ועם הזמן התבלט יותר ויותר בעבודת המשרד. בספטמבר 1660 מונה לשופט שלום, ב־15 בפברואר 1662 נתקבל כחבר זוטר (young brother) בטריניטי האוז, וב־30 באפריל הוענק לו "אות חירות העיר" (Freedom of the city) של פורטסמות'.

סמיואל פיפס ומלחמת אנגליה-הולנד השנייה

מעמסה כבדה הוטלה על כתפיו של פיפס עם פרוץ מלחמת אנגליה-הולנד השנייה בתחילת 1665. עמיתיו למשרד יצאו לקרב או חסרו את הכישורים המתאימים, ופיפס נאלץ לעשות את רוב העבודה בעצמו. הוא היטיב לפעול תחת לחץ, שהיה הפעם גדול במיוחד אם מביאים בחשבון את מורכבותו של הצי המלכותי ואת התקציב הדל שעמד לרשותו. כבר בתחילת המלחמה הציע פיפס לרכז תחת גג אחד את הטיפול באספקה לאוניות. הצעתו נתקבלה, והוא מונה באוקטובר 1665 למפקח הראשי על האספקה (surveyor-general of victualling), תפקיד שזיכה אותו בתוספת משכורת של 300 ליש"ט לשנה.

על מלחמה זו כתב פיפס ביומנו: "בכל דבר ודבר – בתבונה, באומץ לב, בחַיל ובתושיה – ההולנדים עולים עלינו והמלחמה תסתיים בניצחונם." והמלך צ'ארלס השני אמר: "עלינו לחקות את ההולנדים, לא להילחם בהם."

ציור של הצי ההולנדי במלחמתו נגד הצי האנגלי 

בשנת 1667, לאחר התבוסה במלחמה, סייע פיפס לשחרר את אוניות הצי משירותן הפעיל. ההולנדים, שניצחו את האנגלים בים, החלו כעת מאיימים על חופי אנגליה. ביוני 1667 פשטו אוניות הצי ההולנדי על בסיס הצי במדוויי, פרצו את מחסום השרשרת שהגן על המעגן בגילינגהם, ועזבו כשהם גוררים עימם את "רויאל צ'ארלס", אחת מאוניות הצי החשובות ביותר. בעקבות האירועים הוציא פיפס את אשתו ואת כספו מלונדון, כפי שעשה גם בעת השריפה והמגפה. פשיטת הצי ההולנדי הסבה אומנם דאגה רבה כשלעצמה, אך על פיפס הופעל גם לחץ אחר: הציבור והפרלמנט בדקו בשבע עיניים את התנהלות מנהלת הצי בתקופת המלחמה ובכלל זה גם את תפקידו של פיפס כמזכיר.

סמיואל פיפס והמגיפה הגדולה

חומרת המגפה  בלונדון נתבררה רק בחודש יוני 1665 ועבודתו של פיפס בחמשת החודשים הראשונים של השנה לא הושפעה ממנה באופן ניכר , מבחינתו הייתה זו אחת השנים המאושרות בחייו. ב-1665 השקיע פיפס עמל רב בעבודתו, אך מאמציו נשאו פרי והוא הכפיל פי ארבעה את הונו. ב-31 בדצמבר, בסיכום השנה, הוא כותב: "מעולם לא חייתי באושר רב יותר מכפי שחייתי בתקופת המגפה (מלבד זאת, מעולם לא הרווחתי הרבה כל כך)". עם זאת, אין זה נכון לחשוב כי פיפס לא היה מודאג כלל מן המגפה. ב-16 באוגוסט כתב ביומנו:

"אלוהים. איזה מראה עצוב זה לראות את הרחובות ריקים מאנשים, וכה מעט אנשים ליד הבורסה. חושש מכל דלת סגורה שרואה, שייתכן ומאחוריה המגפה; וכל שתי חנויות מתוך שלוש, לרוב, סגורות.".

במכתב ששלח מתאר פיפס את העיר:

"נשארתי בסיטי עד שמספר המתים מדי שבוע הגיע ל-7,400, מהם 6,000 מתו מהמגפה, אין נשמע בעיר רעש מלבד צלצול פעמוני הכנסיות יום ולילה; עד אשר יכולתי להלך לאורך רחוב לאמבר ולא לראות יותר מעשרים איש בעוברה מקצה אחד של הרחוב עד לקצה השני, ולא יותר מחמישים אנשים בהולכי עד הבורסה המלכותי; עד שמשפחות שלמות, בנות עשר או שתים עשרה נפשות יחד נפטרו כולם; עד שרופאי שלי, ד"ר ברנט, אשר לקח על עצמו להגן עלי מן המגפה, ואשר שרד אף שביתו שלו נאטם, אולם לבסוף נפטר בעצמו מן המגפה; עד אשר הלילות, אף שהתארכו, לא היו ארוכים דיים לקבור את כל גופות הנפטרים ביום הקודם."

פיפס מציין כי הוא לעס טבק כדי להתגונן מפני המגפה, וכי הוא חשש שעושי הפאות משתמשים בשער המתים לפאותיהם. פיפס הציע כי מפקדת הצי תעבור לגריניץ' מפני המגפה (ואף הציע להמשיך לעבוד בעיר עצמה, ולא לעבור למפקדה החדשה). בדומה לאירועי המלחמה עם הולנד, גם בשל המגפה שלח פיפס את אשתו מן העיר לוולוויץ'. אליזבת שבה ללונדון רק בינואר 1666. פיפס מציין ביומנו כי אליזבת נדהמה ממראה חצר כנסיית סנט אולאבס בה נקברו 300 מתים מהמגפה בזמן העדרה מן העיר.

סמיואל פיפס והשריפה הגדולה של לונדון

בשעות הבוקר המוקדמות של 2 בספטמבר 1666 העיר את פיפס משרתו, אשר הבחין בשריפה באזור בילינגסגייט. פיפס חשב שהשריפה אינה רצינית ושב למיטתו. בהתעוררו בבוקר, דיווח לו המשרת כי 300 בתים עלו באש, וכי האש מתקרבת לגשר לונדון. פיפס הלך למצודת לונדון על מנת לראות את השריפה מנקודת מבט גבוהה, ולאחר מכן שכר סירה והפליג בנהר התמזה על מנת לצפות בשריפה במשך כשעה, וכך כתב ביומנו:

"ירדתי לקו המים, ושם שכרתי סירה והפלגתי מתחת לגשר לונדון, שם ראיתי אש חזקה. ביתו של מיצ'ל המסכן, ליד האולד סוון נשרף, והאש התקדמה במהירות כך שתוך זמן קצר היא הגיעה לסטיליארד, בעודי מביט בה. הכל השקיעו מאמצים להציל את רכושם, ולזרוק אותו אל הנהר או להביא את הרכוש לתוך רפסודות שחיכו; אנשים עניים נשארו בביתם כמעט עד הגיע האש אליהם, ואז רצו אל סירותיהם, או ברחו בטיפוס מגרם מדרגות אחד המוביל לגדת הנהר אל גרם אחר. ובין היתר, היונים המסכנות, כפי שראיתי, הצטערו לעזוב את בתיהם, והמשיכו לעוף מעל החלונות והמרפסות עד שחלקן נפגעו בכנפיהן מהאש ונפלו לארץ."

"במשך כשעה ראיתי את האש משתוללת בכל כיוון, ולא ראיתי כל איש מנסה לכבות את האש, אלא רק להציל את הרכוש, ולהשאיר את הבתים לאש, ושראיתי שהאש מגיעה עד סטיל יארד, והרוח החזקה דוחפת אותה לעבר העיר; והכל, לאחר בצורת כה ארוכה, דליק כל כך, אפילו אבני הכנסיות, ואפילו מגדל הכנסייה לידו גברת ___ היפה חיה, וידידי מבית הספר אלבורו מכהן, עולה באש עד קצהו ונשרף עד שהתמוטט."

כאשר שמע שהאש מתקרבת מזרחה החל לארוז את רכושו לאור הירח.

בשעה 4 לפנות בוקר, ב-3 בספטמבר, הגיעה עגלה לביתו ופיפס בלה את שארית היום באריזת רכושו. חפצי הערך, ויומנו של פיפס נשלחו לביתו של חבר ממשרד הימיה בבת'נל גרין. בשעות הערב אכל את שאריות ארוחת הערב של היום הקודם, באשר לא הייתה לו אש לחמם את האוכל וצלחות לאכול בהן. למחרת המשיך פיפס לארוז את חפציו, ואף סבר שהאש מתקרבת לרחוב סית'ינג, הציע להרוס את בתי הרחוב על מנת להגן על מצודת לונדון הנמצאת ממזרח.

חייו הפרטיים

תאוות חיים , שוחד והצבת גבולות

לסמואל פיפס הייתה סקרנות שאין לה גבול ותאוות חיים בלתי נדלית מוליכות אותו בחייו. הן מלמדות אותו לשרוד בעולם רב-תהפוכות בלי לאבד צלם אנוש ויושרה, גם כאשר הוא נכנע לפשרות הקטנות והמבישות. הוא נוטל שוחד ומסדר ג'ובים למקורביו, אך יודע להציב גבולות. הוא ספקן באמונתו הדתית אך יודע לקיים את המינימום הנדרש כדי להציג מראית עין של הולך בתלם, עד שהעמדת הפנים הנדרשת מגיעה לשיאים שגם הוא אינו מוכן לעמוד בהם. אז הוא סובל, מושלך לכלא ואף מורד ממעמדו הרם ( אלי שאלתיאל) .

היומן מתאר בפרטים רבים את חייו הפרטיים של פיפס. פיפס אהב יין ואהב לצפות במחזות וכן לארח ולהתארח אצל חבריו. הוא בילה זמן רב בספירת כספו, בהערכת שווי רכושו ומעמדו החברתי. מיומנו עולה כי פיפס היה סקרן ביותר, ועל בסיס זה פעל, לרוב מבלי לחשוב על הסכנה. מדי פעם כתב ביומנו שעליו להשקיע פחות זמן בבילויים ויותר זמן בעבודה.

פיפס היה איש תרבות, ואהב לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה, וכן לצפות בתיאטרון. הוא התעניין במדעים, הלחין מוזיקה, ואף ידע לשיר ולנגן בחליל, ויולה, כינור והרפסיקורד. ביומנו כתב כי דאג לשיעורי מוזיקה עבור משרתיו. פיפס שר בקונצרטים שנערכו בביתו, בבתי קפה, ואף במנזר וסטמינסטר. פיפס אף לימד את אשתו לשיר, ושילם על שיעורי ריקוד עבורה (אף שהפסיק את אלה לאחר שחשד במורה לריקוד שהוא מחזר אחריה).

לפיפס היו מספר רומנים מחוץ לנישואין עם נשים שונות. רומנים אלה תועדו בפירוט רב ביומנו, כאשר פיפס השתמש בשפות שונות (אנגלית, צרפתית, ספרדית ולטינית) על מנת לתאר את יחסי המין.

ביומנו הוא מתאר כי ב-25 באוקטובר 1668 תפסה אותו אשתו כשהוא מחבק את המשרתת של אשתו, דבורה וילט. האשמה שחש בשל כך לא מנעה ממנו לפטר את המשרתת, ולהמשיך לחזר אחריה.

היומן- השיטה

פיפס השתמש בשיטת קצרנות שהומצאה על ידי תומאס שלטון, ונעשה בה שימוש רב בתקופתו, על מנת לכתוב את יומנו. אמנם היומן נכתב לשימוש פרטי בלבד, ולא נועד לפרסום, פיפס נקט צעדים על מנת לשמרו. הוא נהג לכתוב טיוטה, ורק לאחר מכן לכתוב את הדברים ביומן, וכן כרך את הדפים לשישה כרכים, וקיטלג את יומנו בין יתר ספריו בספרייתו, מתוך כוונה לשמרם, ואולי גם מתוך כוונה כי יקראו בעתיד.

חייו לאחר כתיבת היומן

במהלך שנות עבודתו נפגעה בריאותו של פיפס בשל שעות עבודתו הארוכות. פיפס האמין שההתדרדרות בראייתו מקורה היה בעבודתו ובמסמכים הרבים שקרא. בסוף מאי 1669 הגיע למסקנה כי על מנת להציל את ראייתו עליו להפסיק לכתוב, ומאותו רגע הכתיב למזכיריו את המסמכים. משמעות ההחלטה היה כי לא יכל עוד להמשיך לכתוב ביומנו.

מות רעייתו

ביוני – אוקטובר 1669 נסעו פיפס ורעייתו לחופשה בצרפת ובארצות השפלה. זמן קצר לאחר שובם נפלה רעייתו למשכב ונפטרה זמן קצר לאחר מכן, ב-10 בנובמבר 1669. פיפס הקים לזכרה מצבה בכנסיית סנט אולאב הארט סטריט הסמוכה לביתם.

חבר פרלמנט,  מזכיר הימיה ,כליאה במצודת לונדון  

בשנת 1679 נבחר לפרלמנט ממחוז הארוויץ', ונכח בפרלמנט זה (שלימים נקרא פרלמנט הפרשים). במאי אותה שנה התקיפו אותו יריביו הפוליטיים והוא נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר הימיה ונכלא במצודת לונדון בחשד שמסר מידע סודי לידי צרפת. אשמות אלה ככל הנראה זויפו על ידי אנתוני אשלי-קופר, רוזן שפטסבורי. פיפס הואשם גם כי היה תומך האפיפיור. הוא שוחרר מכילאו ביולי, אולם ההליכים נגדו נפסקו רק ביוני 1680.

ביוני 1684 מונה על ידי המלך צ'ארלס השני בשנית להיות מזכיר הימיה, תפקיד אותו נשא עד לאחר מותו של המלך, וכן במהלך כהונתו של יורשו של צ'ארלס, ג'יימס השני.

בין השנים 1685–1688 כיהן כמזכיר הימיה וכן כחבר פרלמנט מטעם הארוויץ'. הוא אמנם נבחר מטעם סנדוויץ', אולם בשל טענות כנגד בחירתו שב למחוז הארוויץ'. כאשר המלך ג'יימס נמלט מאנגליה בשנת 1688 הגיעה לסופה הקריירה הפוליטית של פיפס. הוא הפסיד בבחירות בינואר 1689 ובפברואר 1689, שבוע לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם ומרי, התפטר מתפקידו כמזכיר הימיה.

פרישתו מפעילות ציבורית

כאמור, בין מאי ליוני 1689, ובשנית ביוני 1690, נכלא פיפס בטענה כי הוא מהיעקוביטים או תומך אפיפיור. אף שהאשמות נגדו בוטלו, לאחר שיחרורו העדיף פיפס לפרוש מפעילות ציבורית, והוא בן 57 בלבד. עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1701 עזב את לונדון ועבר לבית חברו בקלפהאם (אז היה אזור זה אזור כפרי המרוחק מלונדון, אף שכיום כבר מהווה חלק מהעיר לונדון).

פיפס התגורר בכפר עד מותו, ב-26 במאי 1703. משלא היו לו ילדים, הוריש את כל רכושו לאחיינו, ג'ון ג'קסון.

מקורות המידע

אלי שאלתיאל ( 2003) . סקרנות שאין לה גבול ותאוות חיים בלתי נדלית – כללי – הארץ

סמיואל פיפס – ויקיפדיה

המגפה הגדולה של לונדון – המכלול

Knighton, C.S. (2004). "Pepys, Samuel (1633–1703)" in: Oxford Dictionary of National Biography. Oxford, Oxford University Press.