סיפור גבורתו של גרגורי כץ בקרב קורסק

"היינו מוקפים, ידענו שזה הסוף. החלטנו לזמן מטח ארטילריה על עמדתינו – מסביב היו כמה עשרות טנקים גרמנים. שנינו ידענו לאיזו משימה יצאו, לא הרשנו לעצמינו להשתעשע במחשבה שנחזור בחיים – החלטנו שלפחות ניקח את הטנקים הארורים איתנו."

נזכר גרגורי כץ, תושב ירושלים בן 93, בפציעתו השלישית והקשה ביותר במלח"ע השנייה, שארעה ביולי 1943, במהלך קרב קורסק (Battle of Kursk) – קרב הטנקים הגדול בהיסטוריה. באותה פציעה לאחר שחווה מוות קליני, איבד את ראייתו ונחשב כהרוג – מעשה הגבורה שלו אף נכנס לספרי ההיסטוריה; רק שנים רבות לאחר המלחמה, בהן נחשב בעיני רבים כמת – עודכנו הנתונים וצויין שהוא שרד את אותו קרב.

"זינקנו שנינו לתוך בור באדמה שנוצר מהתפוצצות פגז ונשכבנו. מטח הארטילריה התחיל – עפו מעלינו עשרות קילוגרמים של אדמה ופלדה רותחת; ההרגשה הייתה שהאדמה עומדת לבקוע תחתינו בכל רגע. הכל בער.

אישכהו נשארנו בחיים.

טיפסנו החוצה – הכל נראה יחסית רגוע, איתרנו מסביבינו 6 טנקים גרמניים שרופים.
"מטח מוצלח" צחק ניקולאי. לפתע, ראינו כעשרה טנקים גרמנים נוספים דוהרים לעברינו. התחיל קרב נוסף – זימנו מטח ארטילריה לכיוונם ודיווחנו לכל הטנקים שלנו באיזור על מיקומם של הגרמנים, אך דבר לא עצר אותם.

כשהיינו מוקפים – החלטנו, בצעד נואש, לזמן שוב מטח ארטילריה על עמדתינו. איכשהו גם אותו שרדנו.. ניסיתי במשך שנים להסביר לעצמי איך זה ייתכן – אך ללא הועיל. איני יודע איך שרדנו את אותם שני המטחים." מספר גרגורי.

"כשזחלנו החוצה מן הבור בפעם השניה, ניצב מולינו מחזה מחריד – עשרות טנקים ונגמ"שים שרופים סביבינו ועשרות גופות חיילים קרועות לגזרים שרועות על האדמה. הרגשנו ריח מחניק של דם ובשר שרוף.
התחיל גשם חזק. פתחנו את אחד האוהלים וחיכינו לפקודות המשך בקשר."
עם זאת, גרגורי נזכר שלא היה רגוע כלל, הייתה לו הרגשה שהקרב היה עוד רחוק מלהסתיים.

**
"לפתע, הגיח מתוך אחד השדות לצידינו טנק נוסף. צוות הטנק זיהה אותנו מיד והמקלען התחיל להמטיר עלינו אש מתוך המקלע המותקן בחזיתו. למזלינו, היינו ב "שטח המת" של הטנק ולכן הוא לא הצליח לפגוע בנו; עשרות קליעים נותבים שרקו מעל ראשינו. לאחר כמה דק' של אש בלתי פוסקת, התחזקה שאגת המנוע והוא התחיל להתקדם לכיוונינו במהירות.

ניקולאי התרומם מעט וצעק "גרישה, רוץ לשדות החיטה!" – שדות החיטה היו מלאים במוקשים, הגרמנים פחדו מהם מאד, אך לנו כבר לא היה מה להפסיד. הוא לא הספיק לסיים את המשפט – הטנק הגרמני עלה בשאגה מעבר לגבעה ורמס את גופו.
מיד לאחר מכן, הטנק הסתובב והחל לנוע לעברי. הזחל הימני של הטנק פגע באוהל המתקפל ובקשר שהיו על גבי. מעוצמת המכה, אחד הרכיבים המתכתיים פגע בחדות בראשי ובאותו הרגע — הכל החשיך."
גרגורי עוצם את עיניו ועוצר לכמה שניות. קשה לו מאד להזכר באותם רגעים.
**
"זה קרה בערך ב 3 לפנות בוקר – פקחתי עיניים. מולי ניצבה חשיכה מוחלטת." נזכר גרגורי.
"אני עיוור וחירש – לא רואה כלום, לא שומע כלום. ניסיתי למשש עם ידיי את איזור העיניים ולבדוק אם יש דימום אבל לא הצלחתי להזיז את הידיים. אני לא מרגיש את איברי גופי.

אני למעשה כלום – אני לא קיים כלל. הייתי בטוח שזהו – כך נראה הסוף." גרגורי נושם בכבדות ופוקח לאט את עיניו, תוך כדי שהוא ממשיך לספר.

"לפתע התחילו להדהד במוחי קרעי זכרון – זכרתי שהיה קרב קשה; הכל מסביב בער; זכרתי שהיו טנקים; לא יותר מכך. איבדתי הכרה שוב. התעוררתי ואיבדתי הכרה עוד כמה פעמים עד שהתחלתי להרגיש את הידיים והרגליים. עדיין עיוור וחירש. התחלתי להזכר מעט במה שקרה.
בתנועה מהירה, מכח ההרגל, שלחתי את היד לכיוון הגב – לנשק. הוא שלם. הרגשתי הקלה עצומה.
שמתי לב שעצם בלטה מתוך הפצע ברגל שלי, אבל זה לא הדאיג אותי. הדאיגה אותי העובדה שאני עדיין לא רואה שום דבר.
התחלתי לזחול. לאחר זחילה של כמה מטרים נתקלתי בידיי בבשר חם.. איברים פנימיים.

פתאם הכה בי – זה ניקולאי.. ניקולאי לארין, חברי הטוב. עברנו הכל ביחד. נשלחנו איתו יחד למשימת ההתאבדות הזאת אתמול."
גרגורי עוצר לרגע, הוא מתקשה להמשיך לדבר על חברו.
**
"הבנתי שאם אשאר כאן, חשוף, אין לי שום סיכוי לשרוד. החלטתי לזחול לכיוון שדות החיטה מלאי המוקשים – במצב שבו הייתי העדפתי להיתקל במוקש מאשר בגרמנים. "יהיה מה שיהיה" חשבתי לעצמי והתחלתי לזחול.

הרגשת הצמא הייתה קשה ביותר, הייתי חייב לשתות – זחלתי קדימה וכל הזמן מיששתי את האדמה סביבי בתקווה להתקל בשלולית. התחילה לחזור לי מעט השמיעה. לאחר כשעה של זחילה נתקלתי בשלולית – היא הרגישה יותר כמו ביצה מאשר שלולית, איני רוצה לפרט. אבל שתיתי את כולה – הייתי מיובש לחלוטין.
לאחר כמה שעות ארוכות של זחילה, שמעתי רעש של ג'יפ מתקרב. הימרתי, עקב הכיוון שאליו זחלתי, שזה ג'יפ שלנו. תפסתי את הנשק, פלטתי צרור כדורים לאוויר והתעלפתי.

כשהתעוררתי – כבר הייתי בבית חולים שדה, שובצתי באוגדה אחרת." נזכר מר גרגורי כץ.

"הייתי מאושר ששוב הייתי מסוגל לראות ולשמוע – הסבירו לי שהדבר נגרם עקב פגיעה קשה בראש."
**
לאחר כמה שבועות של אשפוז התברר לגרגורי שבאוגדה המקורית שלו – הוא וחברו ניקולאי נחשבים כהרוגים. כמו כן, הוא גילה שאקט גבורתם באותה משימת חסרה סיכוי דווח הלאה למפקדי החזית והתברר ששניהם עוטרו על אותו קרב ב "עיטור הכוכב האדום".

"רק לאחר כ 40 שנה תוקנה הטעות." צוחק גרגורי "עד שנות ה 80 בשני ספרים העוסקים בתולדות המלחמה צויין שאני וניקולאי זימנו פעמיים מטח ארטילריה על עמדתינו, ונהרגנו במקום.
ותראה – איכשהוא אני עומד כאן. מה הסיכוי?"
**
באותם ימים, מאחורי מר גרגורי כץ היו כבר שנתיים של לחימה כנגד הנאצים – קרב מוסקבה וקרבות הנסיגה הקשים של 1942; ולפניו עוד 6 פציעות ועשרות ערים וכפרים שבשחררום הוא ישתתף בבלארוס, פולין, פרוסיה, ליטא, לטביה ואסטוניה. בכל אחד מאותם ימים אפלים יכל לאבד את חייו, לצד מיליוני חיילים אשר נשארו שם לנצח, בני 20, בשדות הקרב הגדולים בהיסטוריה.
מקור