המצור על לנינגרד: סיפור הישרדותה הנועז של יבגניה היהודיה

בשנת 1937, יבגניה בויאנובה נולדה למשפחה יהודית במינסק, בלרוס. 80 שנה לאחר מכן, היא אחת מהניצולים הבודדים שנותרו מהמצור על לנינגרד.

ב- 22 ביוני 1941, תחת שם הקוד מבצע ברברוסה, פלשו הנאצים לברית המועצות ללא אזהרה מוקדמת. במטרה לכבוש שטחים לצורך ניצול משאבים טבעיים ועבודת פרך, היה זה המבצע הצבאי הגרמני הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה.

במקום לבזבז חיילים וארטילריה כדי לכבוש את העיר, הוראה 1601 הידועה לשמצה של היטלר ציוותה "להרעיב את (אנשי לנינגרד) עד שייכנעו", בטענה ש"אין לנו עניין להציל את חייה של האוכלוסיה האזרחית".

יבגניה שוחחה נזכרה בסירנות שהתריעו על ההפצצות הקרבות; בפיצוצים שהרעידו את מיטת המתכת שלה וגרמו לה לזוז לאורך הרצפה; ובחורפים האכזריים והמקפיאים כשהטמפרטורות הגיעו למינוס 34 מעלות.

זכרונות מהמצור חקוקים בנשמתה לנצח. כשהיא חווה מדקרות רעב, פחד מהחושך וכאב מחשיפה לקור – בין מאות אלפי מתים – יבגניה בת ה- 5 מעולם לא הכירה חיים אחרים. קצבת המזון כללה 100 גרם לחם ביום לאדם – שהכיל בעיקר מרכיבים "חלופיים" כגון דבק ונסורת. השכנים עמדו בתור במשך שעות למען פיסה מ"לחם" זה.

בנובמבר 1941, הרעב המשתולל והייאוש כבשו את העיר. הורים מוטרדים ניסו נואשות להזין את ילדיהם – ואכלו טפטים, עור, טיח ואפילו חיות מחמד. מעיל מפרוות מינק הוחלף בחתיכת לחם, הכסף היה חסר ערך. החברה התפוררה, ואנשים היו על סף אובדן השפיות.

בגלל האדמה הקפואה, בית הקברות המקומי פיסקריובסקויה לא יכול היה לקבור את אלפי המתים. ככל שהנאצים המשיכו להטיל פצצות ולהפגיז, נוצרו מכתשים באדמה שהפכו לקברי אחים מאולתרים. כדי למנוע את התפשטות המחלות, גופות אנונימיות שנאספו ברחובות הונחו בתוך קברים אלה, ללא סימני זיהוי או תפילה.

מלחמת הישרדות

יבגניה זוכרת שהלכה לשוק עם אמה כדי לחליף את חפצי הערך שלהם תמורת מזון. הייאוש והפאניקה הציפו את הרחובות, היא שמעה שיחות שנלחשו על קניבליזם. רצח הפך לדרך נפוצה להשגת תלושי מזון.

מסוכן יותר מכל היה גל הילדים שנחטפו ונאכלו. יום אחד בהיותן שוק, הבחינה מאיה, אחותה הגדולה של יבגניה, בכך שדעתה של יבגניה הייתה מוסחת והיא התבוננה בשמיים. אישה ניגשה ליבגניה והציעה לה ממתק, ואז נתנה לה יד והן החלו להתרחק. "מאיה התחילה לצרוח בטירוף ואני ניצלתי", נזכרת יבגניה.

זיכרון קורע-לב נוסף הינו זה של גבר שהלך ברחוב ואז צנח מת באמצע הרחוב הקפוא. "אמא שלי אמרה לי לא לפחד מאנשים מתים", היא נזכרת במוות ובחורבן מקפיאי הדם.

משטרו חסר הרחמים של היטלר דרש כניעה מוחלטת, אולם אזרחיה החזקים, העמידים ובעלי כושר ההישרדות השיבו מלחמה שערה בכל מאודם. כיום עירו של פטר הגדול ידוע בתור "העיר שסירבה למות".

אל לנו לשכוח את סיפורה של יבגניה בויאנובה – עדות חיה לניסיונו המרושע של המין האנושי להרוס מצד אחד, ולנחישותה של קהילה לשרוד, מצד שני. זכרונות הילדות שלה על מאבקים, כוח סבל ונחישות, מסייעים לנו להעריך את כוחם של הניצולים ששרדו בנסיבות האכזריות ביותר והמשיכו לנהוג בנדיבות ובאדיבות. יבגניה נזכרת בגעגועים כיצד חלקה עלי כרוב שגדל בקרבת מקום עם חבר – יתום בן 8 שהוזמן להישאר במטבח שלה – ששנים לאחר מכן בתור חייל חזר כדי להביע את תודתו.

למרות שדבר כמעט לא הסיח את דעתם של אזרחי לנינגרד מאכזריותם של הנאצים, אהבתם למוסיקה הייתה מקור נחמה. אפילו כשהמוזיקאים היו כה חלשים שבקושי יכלו לעמוד, הם ניסו לרומם את המורל והופיעו למען אלה שמצבם היה גרוע יותר. המוסיקה אפשרה להם להאמין שיש עדיין יופי בעולם. היצירה הבלתי נשכחת ביותר הייתה סימפוניה #7 של דימיטרי שוסטקוביץ', סימפוניה הירואית בשם "לנינגרד".

לבסוף, ב- 27 בינואר 1944, הובסו כוחות הגרמנים. נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט ציין את "הקורבן של לנינגרד" כגורם שסייע להביא את קץ המלחמה.

המצור בן 872 הימים על לנינגרד הפך למצור הארוך וההרסני ביותר בהיסטוריה. עד קיץ 1942, ההפצצות פגעו או הרסו את רוב העיר. מפעלים, בתי ספר, בתי חולים ואתרים היסטוריים נהרסו בעקבות פשיטות אוויריות. לא היה תקדים לפני כן למצור זה גם במונחים של מספר החללים. לפני הפלישה ב- 1941, אוכלוסיית לנינגרד עמדה על קרוב ל- 3 מיליון איש. בשנת 1944 רק כ- 546,000 נותרו בחיים. נראה כאילו דבר לא שרד, מלבד טונדרה מלוכלכת וקרה – שהותירה שמיכה של שלג ומוות.

זהות יהודית לא מוכרת

להיות יהודי בלנינגרד היה קשה ומסוכן. היהודים לא הייתה שמרו מצוות וברוב המקרים המצוות לא היו אפילו מוכרות. אם מישהו היה מבחין בכך שיהודים מקיימים מצוות כגון הדלקת נרות שבת והיה מדווח על כך, הם היו מאבדים את עבודתם – או גרוע מכך. יהודים חפים מפשע רבים נשלחו לכלא, ואיש לא שמע מהם יותר לעולם. אחרי המלחמה, הממשלה הסובייטית הגישה תביעה פלילית כנגד יהודים רבים ופיברקה סיפור שרופאים יהודים תכננו קונספירציה לרצוח את סטלין, אולם הדבר מעולם לא הוכח.

בניסיון להגן עליה מפני אנטישמיות, הוריה של יבגניה לא סיפרו לה שהיא יהודיה. ואז, ב- 14 במאי 1948, כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית – מדינת ישראל, יבגניה בת ה- 11 הלכה לבית הספר, שם לעגו לה הילדים: "לכי לישראל! לכי לישראל שלך!" יבגניה לא הבינה למה הכוונה ישראל "שלך". כשהיא חזרה הביתה, הוריה אישרו את העובדה שהם אכן יהודים.

תנאי המחיה בעיר היו קשים, ואנשים חיו בתנאים אכזריים ביותר. "את הדירה שלנו חלקנו יחד עם 12 משפחות אחרות", מסבירה יבגניה. לכל משפחה היה חדר אחד, הם חלקו שני חצאי שירותים ומטבח גדול. תנאים אלה היו הנורמה ונפוצים בעיר. "לא הייתה כמעט שום פרטיות, אולם שרדנו", היא אומרת. "כדי להתקלח, כולם הלכו לסאונה הציבורית. מדי יום, יום אחרי יום, פשוט שמחנו שאנחנו בחיים".

מתוך רצון להשאיר את הזוועות מאחור, לנינגרד נבנתה מחדש בתור סט. פטרסבורג, כיום עיר שוקקת מוזיאונים אלגנטיים, קתדרלות וארמונות נוצצים. אולם כיצד מצאו הניצולים של תקופה אפלה זו את הרצון להמשיך לחיות ולבנות מחדש את הילדות המנותצת?

"החברים שלנו עזרו זה לזה. שרדנו כי הייתה לנו חמלה", אומרת יבגניה, שאמה הצילה שכנה בכך שחלקה עמה את קצבת הלחם שלהם. "כשאחותי מתה, החלטתי שאני חייבת לחיות למענה. כשאתה על סף המוות, העושר הוא חסר משמעות בהשוואה לחיים ולאהבה".

במהלך המלחמה, אביה של יבגניה נפצע והוא מת בשנת 1954 בגיל 45. יבגניה ואמה המשיכו לחיות בסט. פטרסבורג, ואפילו היו להן כמה זמנים מאושרים. יבגניה התחתנה בסט. פטרסבורג ואפילו ילדה בן, ויקטור. היא נשארה קרובה מאוד לאמה עד פטירתה בשנת 1981.

בשנת 1985, המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב הביא לרפורמה בממשלה והסיר מכשולים שעמדו עד אז בפני אזרחים שרצו לעזוב את המדינה. ביחד, המשפחה היהודית הקטנה היגרה לארצות הברית, שם הם חיים כיום בעיר וושינגטון.

עבור יבגניה, זכרונות אלה חקוקים בנשמתה, בקמטים שעל פניה ובקולה הרועד. זכרון הרעב המחריד עדיין בוער בה כיום, כשהיא מתבוננת בשאט נפש בכמויות האוכל היורדות לטמיון – כמויות שהיו יכולות להציל חיים באותם ימים.

כל מי שהיה עד לזוועות בגיהנום של לנינגרד לא יכול לשכוח אותן לעולם. אולם יבגניה שרדה. "החיים שבריריים. כל חיי רציתי לעשות דברים טובים, כי אני זוכרת את מי השארתי מאחור. זיכרון הנופלים השאיר אותי בחיים".

 מקור וקרדיט : ג'ודי גרינפלד